השבת נתמזל מזלי ובליל שבת ישבתי בקרבתו של אדם שקרא עלונים והבחנתי מעל לכתפו שהרב אהרן ליכטנשטיין כתב בנושא שינויים בהלכה בעלון של צהר. בפועל זה היה אפילו יותר מעניין מזה.
הזה לפניכם (למי שלא ראה):
טענתו של הרב בני לאו הוא שמכיוון שטעם האיסור של הגבלת בעלי מומין מעבודת המקדש הוא משום "הקריבהו נא לפחתך", והמציאות השתנתה שכיום כן קרבים כך לפחה, לכן יש גם לשנות את דרישת התורה.
יש שלוש דרכים לתקוף טענה זו:
א. המציאות לא השתנתה כל כך הרבה.
ב. איננו יודעים שהטעם הוא משום "הקריבהו נא לפחתך".
ג. גם בהנתן שהטעם הוא משום "הקריבהו" - לא ניתן לשנות מצווה מהתורה.
הרב ליכטנשטיין דבק בשתי הדרכים האחרונות.
שתי הנקודות לא לחלוטין ברורות לי. אני מניח שהרב ליכטנשטיין היה יכול גם הוא להאריך בהם הרבה יותר ממה שהאריך בפועל.
קשה להתעלם מכך שלאורך הדורות ההגבלות על בעלי מומין הובנו מתוך הטעם של "הקריבהו נא לפחתך". לבוא בדור שלנו שבו היחס לבעלי מומין השתנה (שימו לב, אפילו השם "בעלי מומים" השתנה ל"בעלי מוגבלויות") ולומר שאולי יש טעמים נוספים שאינן ידועים לנו זה דבר שקצת קשה לקבל.
בנוסף, מה היה קורה אלו התורה היתה אומרת בפירוש שהטעם הוא משום "הקריבהו"? האם אז כן היינו מסוגלים לבוא ולומר שהמציאות השתנתה ובעקבותיה גם הדין?
ישנו דבר נוסף שאינני מבין. אין חולק שהדברים שכתב כאן הרב ליכטנשטיין הם יוצאים דופן, הן בכך שהוא בכלל הטריח את עצמו להגיב למשהו שפורסם בעלון שבת, והן בחריפות הכתיבה שלו. ועל מה? על הלכתא למשיחא? על כך שלעתיד, כשיבנה בית המקדש, אולי יעבד כהן גדם או פסח? לא כל כך ברור לי החומרא שבדבר.
וביחס לדברי הרב בני לאו, האם אי אפשר לומר את כל דבריו גם ביחס לעבודת נשים בבית המקדש?
הזה לפניכם (למי שלא ראה):
יש שלוש דרכים לתקוף טענה זו:
א. המציאות לא השתנתה כל כך הרבה.
ב. איננו יודעים שהטעם הוא משום "הקריבהו נא לפחתך".
ג. גם בהנתן שהטעם הוא משום "הקריבהו" - לא ניתן לשנות מצווה מהתורה.
הרב ליכטנשטיין דבק בשתי הדרכים האחרונות.
שתי הנקודות לא לחלוטין ברורות לי. אני מניח שהרב ליכטנשטיין היה יכול גם הוא להאריך בהם הרבה יותר ממה שהאריך בפועל.
קשה להתעלם מכך שלאורך הדורות ההגבלות על בעלי מומין הובנו מתוך הטעם של "הקריבהו נא לפחתך". לבוא בדור שלנו שבו היחס לבעלי מומין השתנה (שימו לב, אפילו השם "בעלי מומים" השתנה ל"בעלי מוגבלויות") ולומר שאולי יש טעמים נוספים שאינן ידועים לנו זה דבר שקצת קשה לקבל.
בנוסף, מה היה קורה אלו התורה היתה אומרת בפירוש שהטעם הוא משום "הקריבהו"? האם אז כן היינו מסוגלים לבוא ולומר שהמציאות השתנתה ובעקבותיה גם הדין?
ישנו דבר נוסף שאינני מבין. אין חולק שהדברים שכתב כאן הרב ליכטנשטיין הם יוצאים דופן, הן בכך שהוא בכלל הטריח את עצמו להגיב למשהו שפורסם בעלון שבת, והן בחריפות הכתיבה שלו. ועל מה? על הלכתא למשיחא? על כך שלעתיד, כשיבנה בית המקדש, אולי יעבד כהן גדם או פסח? לא כל כך ברור לי החומרא שבדבר.
וביחס לדברי הרב בני לאו, האם אי אפשר לומר את כל דבריו גם ביחס לעבודת נשים בבית המקדש?
בני, נראה לי שהרב בני לאו ענה היטב על תמיהתך (מדוע בכלל הטריח עצמו להגיב) - בחירת הכותרת היא שהעלתה את חמתו, כנראה בצירוף השפעתו הרבה של הרב בני לאו ואולי גם היותו תלמידו. נראה שהרב בני לאו צודק גם בטענה שהכותרת השפיעה על אופן קריאת התוכן (מה שמעלה את השאלה, האם כותב טור יכול לדרוש פרסום של כותרת הולמת? באמת שאיני יודע).
השבמחקלגבי השאלה האחרונה: לפני שמבררים את מקומן של נשים או של בעלי מוגבלויות, עדיף לשאול איזו עבודה תהיה בכלל בבית המקדש.
השבמחקנדמה לי שהרב בני לאו לא הבין מה הרב ליכטנשטיין העיר לו בעניין רש"י. הרב ליכטנשטיין הצביע על כך שכשרש"י אומר בעניין הפסוק "לא יקרב" שזה "כמו הקריבהו נא לפחתך", הוא לא מתכוון שזה טעם המצווה, אלא זוהי הפנייה לשונית מן הסוג המצוי למאות רבות בדברי המפרשים הראשונים, המצביעים על שימוש דומה ומובן זהה של אותה המילה בפסוק אחר, על מנת לבאר את המילה כאן. ממילא כל הבניין של הרב לאו שהסיק מכאן שזהו טעם המצווה ולכן הדבר תלוי בציבור וכו', הכל נופל. ותשובת הרב בני לאו שסוף סוף הפסוק במלאכי מדבר על כבוד התלוי בחברה וכו', פשוט אינו ממין הקושיה ואינו משיב עליה כלום וכנראה לא עמד על כוונתו של הרב ליכטנשטיין.
השבמחקנדמה לי שהרב בני לאו לא הבין מה הרב ליכטנשטיין העיר לו בעניין רש"י. הרב ליכטנשטיין הצביע על כך שכשרש"י אומר בעניין הפסוק "לא יקרב" שזה "כמו הקריבהו נא לפחתך", הוא לא מתכוון שזה טעם המצווה, אלא זוהי הפנייה לשונית מן הסוג המצוי למאות רבות בדברי המפרשים הראשונים, המצביעים על שימוש דומה ומובן זהה של אותה המילה בפסוק אחר, על מנת לבאר את המילה כאן. ממילא כל הבניין של הרב לאו שהסיק מכאן שזהו טעם המצווה ולכן הדבר תלוי בציבור וכו', הכל נופל. ותשובת הרב בני לאו שסוף סוף הפסוק במלאכי מדבר על כבוד התלוי בחברה וכו', פשוט אינו ממין הקושיה ואינו משיב עליה כלום וכנראה לא עמד על כוונתו של הרב ליכטנשטיין.
השבמחקלמישקה,
השבמחקאתה באמת רוצה להיכנס לשאלה הצרה הזאת של הדיוק בלשון רש"י?
אני חושב שיש לרב בני לאו על מי לסמוך בהבנתו:
מזרחי (רא"ם) ויקרא פרק כא
(יח) כי כל איש אשר בו מום לא יקרב אינו דין שיקרב, כמו (מלאכי א, ח): "הקריבהו נא לפחתך".
פירוש: האי "לא יקרב" תנינא, אין פירושו כפירוש "לא יקרב להקריב" דלעיל (פסוק יז), שהוא אזהרה, דאם כן תרתי למה לי. ועוד, דלשון "כי כל איש" משמע שהוא נתינת טעם על האזהרה, למה לא יקרב להקריב, כי אינו ראוי שיקרב, שכמו שאין ראוי שיהיה הקרבן בעל מום מטעם "הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך", כן אין ראוי שיהיה המקריב בעל מום מזה הטעם עצמו.
אלשיך ויקרא פרק כא
(יח) והטעם הוא כי הנה זה דרך העולם, כי כל איש אשר בו מום לא יקרב, כלומר שום קריבה לשרת לפני מלך. ואם כן איפה כל שכן ללחם אלהי עולם, והוא על דרך (מלאכי א ח) הקריבהו נא לפחתך. וזהו אומרו לא יקרב סתם ולא אמר להקריב, כי על סתם הקרבה לפני מלך ידבר.
ולעצם העניין, וזו תשובת הרב בני לאו לטענת הרא"ל, האם אתה באמת סבור שצריך את רש"י כדי להגיד שהטעם הוא משום "הקריבהו נא לפחתך"? זה הרי דבר פשוט המופיע אצל רבים רבים מהמפרשים.
הרב בני, בעיניי פיספסת שתי נק' משמעותיות בתוך דברי הרא"ל. נק' אחת היא ביקורתו על המשקל העודף שנתן הרב בני למוסר ןאמות המידה החברתיות הנהוגים בימינו.
השבמחקהנק' השנייה היא צורת השיח הלא הלכתית שמתערבבת בדיונים סמי הלכתיים.
מה שמוזר לי הוא למה התעורר הרא"ל דווקא עכשיו? שני מאפיינים אלו בולטים מאוד כבר זמן ארוך מאוד בכתיבה של הרב לאו. ראה סדרת חכמים- שמתאפיינת בפרשנות פוסט מודרנית נרטיבית של מקורות
לידידיה,
השבמחקאתה צודק שיש מה להאריך גם בנקודה של השפעת המקובלות החברתיות על פסיקת ההלכה. אודה שאינני יכול לומר שאני מבין לגמרי את דבריו של הרא"ל. הרי בהינתן שהטעם הוא משום "הקריבהו" אז ברור שהשאלה החברתית "מה אפשר להקריב לפחה ומה לא?" היא בעלת משמעות הלכתית.
מצד שני, כפי שכתבתי, אם כן ניתן משמעות גדולה למקובלות החברתית, כפי שמציע הרב בני לאו, היכן עוצרים?
לא הבחנתי בדבריו של הרא"ל ביקורת על צורת השיח. אנא האר את עיני היכן ראית זאת.
עם אי השוויון בזכות לעבוד במקדש, והבחירה של שבט לוי, הוא מסתדר?
השבמחקאיפה ש"ס, פוסקים, ראשונים, אחרונים?
אני מאוד מקווה שהוא לא פוסק ככה גם בהלכות שבת ונדה. לא כי זה חמור יותר, אלא כי המכשול מיידי יותר.
אם הייתי צריך לבחור כותרת היא כנראה היתה "צהר לנאו-רפורמה".
אנונימי,
השבמחקתגובה כל כך עניינית לא קראתי מזמן...
אפשר לזלזל.
השבמחקאולי לא עניינית בפרטים הקטנים, אבל אם שואלים מדוע נזעק הרא"ל, מעבר להתפלפלויות הנקודתיות שלו לסתירת דברי הרב בני לאו - זו לדעתי התשובה העיקרית.
אי אפשר לסלוח על הלך החשיבה שכזה, שמסתתר מאחורי סלחנות עצמית המבוטאת היטב בתמיהתך שבפסקה הלפני-אחרונה.
אני מבין מאוד בהקשר זה ללבו של הרא"ל, כאיש הלכה גדול בכלל ובפרט כאיש שיטת בריסק שיגעה ועדיין יגעה רבות בהלכות קדשים.
אני עדיין מזמין לחשיבה איך היה מתקבל מאמר זהה של הרב לאו בנושאים עם נפ"מ מיידית.
ומדוע כאן זה שונה? כי קדשים אינם בשבילנו יותר מאגדה אורבנית, ואף אחד לא מתכוון להם באמת?
הרב בני,
השבמחקאם לא שמת לב הרא"ל ביקר את אופן הניתוח והשימוש בתשובת החוות יאיר.
אין לי את הנוסח המדוייק אך רוח הדברים היא שזו צורת קריאה לא הלכתית ושאיננה לפי מסורת הקריאה הפרשנית של ספרות הלכתית.
ואגב, זה בעיניי אחד השורשים העמוקים של הביקורות על הרב לאו. גם הרב פילבר בביקורתו על הספר ירמיהו טוען שאופן הקריאה של הרב בני איננו הולם את הקריאה התורנית המקובלת.
מה שמוזר לי זה שלמרות שמצורת כתיבתך כאן ניכר שאתה רגיל בקריאה פרשנית מסורתית אתה לא מרגיש בכך שהרב בני נוטה באופן עקבי לצורת קריאה רלטיבסטית נרטיבית באופן שבו עצם זה שכך נראה לו לומר מצדיק גם את פרשנותו לטקסט.
אנונימי,
השבמחקאיך אתה מסביר את הכלל ההלכתי "הלכתא למשיחא"?
סליחה, אבל זה ממש לא כלל הלכתי, אלא רק דחית הבירור ליום שיבוא. ובכל מקרה מי שפותח נושא מההלכות הללו לא יכול אחר כך להתגונן מכח "הלכתא למשיחא". אם דנים - אז דנים.
השבמחקחוץ מזה, אני ממש לא חושב שבדורנו יש לנו לוקסוס להשתמש בטיעון הזה.
גם אם הרב בני צודק בפרשנות שלו לרש"י, וגם אם הפסוק במלאכי (שאגב מדבר על קורבן בעל מום ולא על מקריב בעל מום) מסייע לדבריו - יש נקודה עיקרית שנשכחה, והיא - שאנו לא דורשים טעמא דקרא, אף אם הופיע במפורש בפסוק. כך שגם אם כל זה נכון - אין שום סיכוי או יכולת לשנות הלכה שנפסקה בכל המקורות - החל מהתנ"ך וכלה ברמב"ם. דבר זה דומה לעדות נשים, שגם שם יש גזרת הכתוב שאינה מובנת לנו - ואנו משלימים איתה. יש להעיר, שאחד מההבדלים המובהקים בין חוקר חילוני לאדם דתי וירא שמיים, הוא הנכונות שלו לקבל גם דבר שהשכל והמוסר האנושי לא יכולים להבין. כל אדם דתי שמאמין במוסר טבעי, צריך לדעת, שאם צו ה' סותר אותו, עלינו לציית לו, וכמו בעקדה. המחויבות הזו היא קו פרשת המים בין דתיות אמיתית לרפורמה, ויש לשמר אותה, גם במחיר של כפיפת הראש לדבר ה'.
השבמחקאליהו,
השבמחקהשאלה הגדולה העולה מתוך דבריך זה האם אותם צוויים, שבהם האדם הדתי צריך לוותר על תחושותיו ולכופף ראשו בהכנעה, אמורים להשתנות מדור לדור?
האם זה נכון לומר זאת על ציווי שבמהלך 2000 שנה נחשב לציווי הגיוני, ופתאום בדור שלנו הופך להיות דבר הנוגד את המוסר הטבעי?
ואם כן, האם אתה יכול להביא דוגמאות לציוויים כאלה מהדורות הקודמים?
אני הבנתי את דברי הרא"ל בעיקר כמו שאליהו ציין, התנגדותו נובעת מזה שהרב בני לאו דורש טעמא דקרא (שזה בסדר כשזה בגדר תיאוריה) לפסיקה למעשה. יותר מזה אני רואה בתגובה של הרב לאו חוסר הבנה לטענה זו שכן הוא אומר שיש שינויים שמגיעים מלמטה ומביא דוגמה של אנשים עם מגבלויות שמיעה שהוגדרו כשוטים. העניין שזה אינו כתוב בתורה באף מקום ונקבע על ידי חז"ל בהתחשב בנסיבות הזמן כך שיש לזה הרבה יותר גמישות ושונה באופן יסודי מאוד.
השבמחקדוגמה למשהו שאולי לנו אינו נראה מוסרי היום ולמרות זאת יש מסר מאוד ברור בתורה, הוא מצבם של אנשים עם נטיות הומוסקסואליות. כמדומני שכל אדם עם קצת פתיחות מוכן להעלות על דעתו שבאמת יש אנשים כאלו מבחינה ביולוגית והם לא רק פרי החברה ואע"פ כן לא נצדיק את מה שהתורה אסרה למרות שמה שזה אומר בפועל לאנשים האלה הוא די רע.
הרב בני, הצלחתי לקרוא את המאמר של הרב ליכטנשטיין, אבל המאמר של הרב בני לאו סרוק באיכות שלא מאפשרת לקרוא אותו.
השבמחקיש אולי קישור למקום שבו הוא מצוטט ?
תודה
כ' הרב,
השבמחקנראה לי שאת הגרא"ל לא עניין כלכך שאלת בעלי מומין בבית המקדש. הפריע לו הצמדת ההלכה לאופנות ונורמות משתנות, כדרך שהגיב חמיו, הגרי"ד הלוי זצ"ל להצעה דומה (א"כ מעשית יותר) של הרב רקמן לבטל את חזקת טב למיתב. הגרא"ל חרד למדרון החלקלק אותו ציין הגרי"ד הלוי שמי שמצמיד את ההלכה לאופנות חולפות יהרוס את היהדות.
אשר לשאלת תפקידו של טעם המצוה בתוקף המצוה, זה לכאורה תלוי במחלוקת תנאין אם דרשינן טעמא דקרא א"ל. אנו קיי"ל דלא דרשינן ולכן כל נסיונו של הרב לאו נראה כמיותר. אולם, בעל המנחת אלעזר כתב שאם הטעם מפורש בתורה, אזי יתכן שכן דרשינן. אולם, זה לא המצב כאן.
מעניין כיצד היה מגיב הרא"ל על ההצעה שהצגת בסוף המאמר?
השבמחקמחילה על חזרה לעניין שעבר עוד מעט 9 שנים, אבל ב'מקרה' נקלעתי אליו...
השבמחקדומני, שאפשר היה לגשר קצת על הפערים, אם הרב בני לאו היה מבין/חושב שדבר מסוג זה הוא בגדר: "נייר עמדה לסנהדרין". כוונתי היא כפשוטו של מושג זה. במושג זה כרוך:
א. טענות מעשיות מסוג זה אינן אפשריות בשיח ההלכתי הנוכחי, שמטעמים מוצקים כפוף לש"ס ופוסקים.
ב. לעומת זאת, הסנהדרין (האמיתית!) כשנזכה ותקום שוב, אכן תהיה רשאית לדרוש את התורה באופנים שונים, או אז המצב המוסרי של העולם יהווה חלק מרצון השם המופיע בדרישת התורה.
לפיכך, יכול אדם לנסות ולהעלות את דרכי דרישת התורה האפשריים, תוך מודעות לכך שאין הדברים מכוונים כלל להלכה ולמעשה, אבל הם שייכים ל'הלכתא למשיחא', וגם זה לא במובנו הרגיל בש"ס, שהוא כפי דרכי ההלכה שהיו קיימות בידם, אלא כנ"ל - "הלכתא לסנהדריא".
וכך להבנתי כתב את הדברים מרן הראי"ה קוק זצ"ל, אגרות ראי"ה ח"א איגרת צ לרב"מ לווין ור"מ זיידל (מחילה על האריכות, אבל חשתי שאסור לקצץ בדבריו שמה יקחום למחוזות אחרים):
"אמרת שלפי דברי התורה הולכת ומתפתחת, וח"ו לא אמרתי מעולם
דבר זר כזה. מושג ההתפתחות, שרגיל העם ליחש, הוא מאורע של פנים חדשות,
המביא קלות ראש. ומה שאנכי אומר, שהידיעה העליונה, הסוקרת כל המעשים
מראש ועד סוף, היא סובבת את כל התו"כ, היא אמתת קבלת עול מ"ש, שהוכנו
מראש כל הסיבות שיסבבו ההבנות וההרגשות לבא לידי החלטות בכל דור ודור
כראוי וכנכון. ע"כ אי-אפשר לאמתתה של תורה להתגלות כ"א בהיות עם ד' כולו
בארצו, מבונה בכל תיקוניו הרוחניים והחומריים גם יחד, שאז תשוב תורה שבע"פ
לאיתנה, לפי הכרת ב"ד הגדול, היושב במקום אשר יבחר ד', על כל דבר אשר
יפלא למשפט, ואז אנו בטוחים שכל תולדה חדשה תהיה מוכתרת בכל עז ובכל
קודש, כי קודש ישראל לד'. ואם תפול שאלה על איזה משפט שבתורה, שלפי מושגי
המוסר יהיה נראה שצריך להיות מובן באופן אחר, אז אם באמת ע"פ ב"ד הגדול
יוחלט שזה המשפט לא נאמר כ"א באותם התנאים שכבר אינם, ודאי ימצא ע"ז
מקור בתורה, והסכמת המאורעאות עם כח ב"ד ודרישת המקרא יחד אינם דברים
שמזדמנים במקרה, כ"א הם אותיות מחכימות מאורה של תורה ואמתת תורה שבע"פ,
שאנו חייבים לשמע לשופט אשר יהיה בימים ההם, ואין כאן "התפתחות" של גריעותא.
אבל מי שבא לדון בזמן הזה, שאנחנו מדולדלים וחיינו הכלכליים אינם נערכים לשם
חיים לגבי מצב האומה בצביונה הראוי, ע"פ אותן הדרישות הרוממות, הוא נכון
למועדי רגל, ורחמנא ליצלן מהאי דעתא. וכל ענין הוה ועבר וכיו"ב, שהנני מזכיר
תמיד ביחש המעשה לכללי התורה, הכל נמשך ע"פ הציור של חיי עמנו וארץ חמדתנו
בתכלית השלמות, בהיות אדירנו ממנו ומושלנו מקרבנו, ארמון על משפטו ושופטנו
ויועצנו כבתחילה, וארץ צבי שתולה בנוה בקיבוץ כל בניה בתוכה וכל יושביה עליה,
אז כל היוצא ממעין בית ד' יהיה קודש לד'. אבל בזמן החשך והדלדול אמנם אין
מעצור לאדם להתנהג ע"פ הרגשותיו היותר עדינות, כשהוא מכוין בהן לרומם
נפשו, ולקרבה אל אור האמת והצדק, שהוא אור השי"ת וחסדו, אבל אין זאת הדרכת
של תורה כ"א מדה מוסרית פרטית, ע"כ אם בהיותה מתרחבת תביא איזה דברים
של הפסד באוצר הכלל, ע"י אותו הדרך שנטיות הקדומות בזמן מביאות, יהפכו
מנטיות מוסריות לדברים שיש בהם נזק לרבים, שכל חכם-לב ואיש-חסד יבין,
שהחוב היותר קדוש ונשגב הוא לקמץ גם הוד מוסר נפשו לפי ערכו הפרטי, כדי
להעמיד טובה למוסר הכללי, שהוא יסוד הצדק העומד לעד. וע"ז נאמר "העם
ההולכים בחושך ראו אור גדול, יושבי בארץ צלמות אור נגה עליהם";".
עד כאן דברי הראי"ה.
יודע אני שגם דברים אלו "פרובוקטיביים", ואם יסגננו את עיקרם המעשי בסגנון אחר, וישאלו מי הכותב, ינתנו תשובות אחרות... אבל אלו דבריו במכלולם, עם האזהרה הכרוכה בהם. ובכללה, הזהירות הרבה שלא להביא "הפסד לאוצר הכלל" וכו', וכן שהרצון היחיד שמדריך את האדם הוא רצונו להתקרב לרצון השם בתורתו, ולא שום מניע אחר, אף לא נסתר, ו'פיתוח' התורה מתוך התורה, ולא מבחוץ, וכמובן רחבות וגדלות תורנית בהתאם.