ביום כיפור האחרון נעשה בקהילתי מגבית מיוחד לצורך בניית ארון קודש קבוע לבית הכנסת. אמש, בליל יום העצמאות, חנכנו את ארון הקודש החדש והכנסנו אליו את ספרי התורה. הבאתי אתי לטקס בבית הכנסת פרי חדש, וברכתי שהחיינו בשם הקהל תוך שאני מכוון הן על הפרי, הן על ההיכל החדש, והן על עיצומו של יום שזכינו להגיע לששים וארבע שנות מדינת ישראל. להלן דברים שאמרתי בטקס חנוכת ההיכל:
ישנו מדרש שכשקוראים אותו נראה כאילו חז"ל אמרו את דבריהם בששים וארבע השנים האחרונות (ויקרא רבה, פרשת אמור כח ו):
ישנו מדרש שכשקוראים אותו נראה כאילו חז"ל אמרו את דבריהם בששים וארבע השנים האחרונות (ויקרא רבה, פרשת אמור כח ו):
רבי יוחנן אומר לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך שע"י מצות העומר זכה אברהם לירש את ארץ כנען הה"ד (בראשית יז) ונתתי לך ולזרעך אחריך ע"מ ואתה את בריתי תשמור ואיזה זה מצות העומר
המדרש הזה נראה לנו כל כך מובן ופשוט - הרי בתקופתנו זכינו לירש את הארץ בימי ספירת העומר. הקשר בין ימי ספירת העומר וירושת הארץ נראה לנו כל כך טבעי ומובן.
בעמקות מעט יותר - ספירת העומר מלמד אותנו ששינויים עמוקים בעם צריכים להתרחש כתהליך, צעד אחר צעד. גם אנו בבית הכנסת למדנו כי עד לבניית מוסדות קהילה מלאים, צריכים ללכת צעד אחר צעד. כל פעם לסמן את המטרה הבאה ולהתקדם כך הלאה.
זכינו למבנה מהודר של בית כנסת, ספרי תורה מהודרים, לכל אחד מהמתפללים יש כסא מרווח ומרופד, וכך התפללנו במשך מספר שנים מבלי שספרי התורה ישכנו במקום הראוי להם. כך אנו זוכים גם לחיות במדינה כשלכל אחד מאתנו יש בתים מרווחים, יש לימוד תורה מהודר, יש מוסדות מכובדים, יש צבא חזק, אך התורה עדיין אינה במקומה הראוי והמהודר. כפי שאנחנו ידענו להודות ולעשות את השימוש המרבי בבית הכנסת שלנו גם כשספרי התורה לא היו עדיין במקומם הראוי, כך אנחנו יודעים להודות לה' על המדינה הנפלאה שלנו הגם שהתורה עדיין אינה במקומה הראוי. וכפי שאנחנו זוכים במשכננו הקהילתי להכניס את ספרי התורה למקומם הקבוע והמכובד, כך נלך צעד אחר צעד עד שנזכה בבוא היום גם לראות את תורת המדינה במקומה הקבוע והראוי.
אהבתי מאוד אך נראה לי שהמשל לא לגמרי נכון.
השבמחקהתורה במקומה הראוי. רוב עם ישראל מסתכל על התורה והקדושה ביראה ובכבוד לפעמים יותר מאיתנו ה"דתיים" (לצערי דווקא אנחנו האשכנזים חלשים יותר בפאר והדר בית הכנסת מהספרדים, כמובן עם יוצאים מן הכלל)
נראה לי שיותר נכון לומר, שאנחנו לא מספיק מוציאים את ספר התורה מהארון. לא מספיק קוראים בהם, לא מספיק מנשקים אותם. ספר תורה סגור בארון דומה בעיני לתלמיד חכם הספון בבית המדרש.
קראתי באחד מעלוני השבת על הרב שמואל בנימין הרלינג שהיה קורה לקסדה שטריימל והתייחס לנשק כלולב. אמנם בצבא למדנו להכניס את עוצמותיה של התורה אבל באזרחות אנחנו עוד חלשים..
לגאולה שלמה
הדברים יפים וראויים.
השבמחקאשמח לפתוח דיון על השאלה של הבאת הפרי החדש כדי לברך על ההיכל.
מאז ומתמיד הפתרון הזה מציק לי. מדוע אי אפשר לברך "הטוב והמטיב" על ההיכל החדש, במקום להביא פרי ולברך "שהחיינו" ?
כאשר הייתי בשליחות במונטווידאו, עשינו שיפוץ גדול בבית הכנסת, ולקביעת המזוזה הוזמן הרב שאר ישוב כהן.
הוא אמר שאי שאפשר לברך שהחיינו על המזוזה, אבל אפשר לברך על הבניין החדש, וכך עשינו.
שלום הרב יוקי,
השבמחקתראה דברים שכתבתי בעבר: http://ravtzair.blogspot.com/2010/05/blog-post_10.html
בייחוד את דבריו של ה"שערי תשובה" שהבאתי שם:
וכשבנו בה"כ בק"ק אמשטרדם דרש הרב לחינוכו והורה שהחזן יברך שהחיינו ורב אחר חלק עליו והורה שלא יברך וכן דעתי
אתה מכיר את מוצא משפחתי - היה לי יצר הרע גדול לנהוג כפי שנהגו אז בק"ק אמשטרדם.
אך מכיוון שהערוך השלחן (הבאתי שם) כתב שעל בנין של רבים לא מברכים, וההיכל החדש הוא ממש בנין של רבים - יותר מחמישים משפחות תרמו עבור בנייתו, היה לי בעיה עם זה.
גם ידעתי שיהיה נוכח בחנוכה רב נוסף שהיתה לי תחושה שהוא יסבור כמו הרב השני מהסיפור של ה"שערי תשובה". לכן כשאשתי חזרה הביתה באותו יום עם פרי חדש - ראיתי בזה אות משמיים לנהוג כפי שכתב הכף-החיים (הבאתי שם).