בחדשים האחרונים אני משתדל ללמוד מפירוש הנצי"ב "העמק דבר" על פרשת השבוע".
את פירושו הייחודי על מקומם של בדי הארון הוא כותב מספר פעמים בפרשת תרומה והוא חוזר עליה בפרשתנו, פרשת פקודי.
לדבריו, בזמן שהארון היה נתון במשכן (ולאחר מכן בבית המקדש) הבדים היו משוכים מעט כלפי חוץ (העמק דבר, שמות כה יב):
אך מה הצורך בכך שהבדים יהיו משוכים החוצה כשני דדי אשה?
את זה מסביר הנצי"ב במקום אחר, בציווי על הפרכת (העמק דבר, שמות כו לג):
מענין לענין באותו ענין, ראוי להזכיר שישנם הטועים לחשוב שבבית ראשון לא היתה פרוכת. זו כמובן טעות, והיתה פרוכת הן במשכן, הן בבית ראשון והן בבית שני. ההבדל בין בית ראשון לבית שני הוא שבבית ראשון היה קיר מפריד בין הקדש לקדש הקדשים ובקיר היה פתח ובו תלו את הפרוכת. לעומת זאת, בבית שני לא היה קיר ובמקום זה היו שתי פרוכות עם מרחק אמה ביניהם.
את פירושו הייחודי על מקומם של בדי הארון הוא כותב מספר פעמים בפרשת תרומה והוא חוזר עליה בפרשתנו, פרשת פקודי.
לדבריו, בזמן שהארון היה נתון במשכן (ולאחר מכן בבית המקדש) הבדים היו משוכים מעט כלפי חוץ (העמק דבר, שמות כה יב):
ואם כן היו מונחים בשעת משא בולטין משני הצדדים בשוה, ובשעת עמידה היו זזין [=מזיזים] את הבדים לחוץ כדי שיראו כשני דדי אשה והיה הצווי על בצלאל שיביא את הבדים כדי לשאת - פירוש: באופן שיהא ראוי לשאת [=שווים משני הצדדים] וכן עשה בצלאל, ומשה רבינו תיקן את הבדים באופן שיהיו נראין כשני דדי אשה וזהו פירוש "וישם את הבדים על הארון" תיקן אותם על מתכונתם.
אך מה הצורך בכך שהבדים יהיו משוכים החוצה כשני דדי אשה?
את זה מסביר הנצי"ב במקום אחר, בציווי על הפרכת (העמק דבר, שמות כו לג):
אלא כך הענין, דכבוד ה' והענן לא היה אלא באורך עשר אמות של קדש הקדשים והפרכת היה נמשך לחוץ מעשר אמות ע"י הבדים שהיו בולטין כשני דדי אשה. ובמקום בליטה זו לא היה כבוד ה' והיה משה רבינו עומד שם.כלומר, ההבלטה של הבדים נועדה למשוך את הפרכת מעט החוצה כדי ליצור למשה מקום מצומצם לעמוד בו שאיננו חלק אינטגרלי מקדש הקדשים (איננו בתוך אורך עשר האמות) אך הוא מצדו הפנימי של הפרוכת.
מענין לענין באותו ענין, ראוי להזכיר שישנם הטועים לחשוב שבבית ראשון לא היתה פרוכת. זו כמובן טעות, והיתה פרוכת הן במשכן, הן בבית ראשון והן בבית שני. ההבדל בין בית ראשון לבית שני הוא שבבית ראשון היה קיר מפריד בין הקדש לקדש הקדשים ובקיר היה פתח ובו תלו את הפרוכת. לעומת זאת, בבית שני לא היה קיר ובמקום זה היו שתי פרוכות עם מרחק אמה ביניהם.
מה שהבדים היו בולטים כדדים וכולי, זה לא חידוש של הנצי"ב אלא גמרא מפורשת במסכת יומא. רק הטעם שנותן לכך הנצי"ב הוא ייחודי לו.
השבמחקנראה שכולכם מתעלמים מההשוואה שנראית שלא במקומה לדבר כה צנוע כמו דדי אשה. אולי אפשר להביא פירוש מעמיק על כך ?
השבמחקמישקה,
השבמחקלי היו כאן שני חידושים:
א. שהיה נדרש שינוי מכני של אופן הנחת הבדים כדי שיבלטו החוצה.
ב. שהסיבה שהיו בולטים החוצה הוא כדי שיהיה מקום למשה לעמוד.
אנונימי,
השבמחקאולי הדברים הבאים יספקו אותך.
חשבתי לעצמי, מה הביא לנצי"ב את הרעיון הזה שהבליטה בפרוכת נועדה כדי לעשות מקום למשה? אולי הנצי"ב חשב שזה לא סתם שחז"ל מתארים את הבליטה בפרוכת כ"שני דדי אשה". האשה בדברי חז"ל מבטאת לרוב את היכולת לקבל ולהכיל. במקרה הזה, הנצי"ב אולי שאל את עצמו: מה הפרוכת אמור להכיל ולקבל? ועל השאלה הזאת ענה: את משה.
מעניין. לי נדמה שהנצי"ב דווקא דוחה את האפשרות לראות בתיאור זה סמל, ומפרש בכוונה שמדובר בענין טכני (כוונתי לתיאור בלבד, ולא לעמידת משה מחוץ למקום השראת השכינה, שהוא עקרוני).
השבמחקאגב, היכן מצינו במדרשי חז"ל (להבדיל ממקורות קבליים) שהאשה מבטאת את היכולת לקבל ולהכיל? אשמח להפניה או שתים.
"ביתו זו אשתו" - "הבית גופו, שבו מקלחים עצם חיי המשפחה, רשות האשה הוא ולא במשמעות של קנין, של בעלות, אלא במשמעות מהותית ישותית. הבית במעלת נוה, המקום שהבעל והמשפחה כולה חוסים בו וחשים שהוא קנם - ישות זאת היא יצירתה והאצלתה של האשה"
השבמחקמתוך: אברהם קריב, מסוד חכמים, עמ' 341.
בני, היא הנותנת. האימרה כשלעצמה ("ביתו זו אשתו") רחוקה מלהיות חד משמעית, ועשויה לבטא את צניעות האשה או את חשיבותה בחיי המשפחה או רעיונות אחרים. ואיפלו יש כאן רמז דק מעין זה, לא מדובר על רעיון מפורש בדברי חז"ל וקל וחומר שאינו חוזר באגדת חז"ל לארכה ולרחבה (בניגוד לתפיסה הקבלית המחלקת את העולם שוב ושוב לנותנים ומקבלים, משפיעים ומושפעים).
השבמחקאלחנן,
השבמחקהאמת היא שזה נראה לי כל כך פשוט שדמות האשה-האם-הרעיה היא דמות מחבקת ומכילה שאינני רואה כל צורך להביא לכך ראיה.