בחזרה ל"מכתב הרבנים"

בימים האחרונים יצא לאור ועלה לרשת גליון ה200 של כתב העת 'המעיין'. הגליון עמוס וגדוש במאמרים מרתקים, בעז"ה נזכיר חלק מהמאמרים גם בהמשך (בינתיים, אל תפספסו את מאמרו של ד"ר בנימין בראון המשיב למבקר את ספרו על החזון אי"ש מהגליון הקודם).

כידוע לקוראי הבלוג, אני נמנה בין מעריציו של ר' איתם הנקין ולכן ברור שמאמרו היה בין הראשונים שקראתי (עד כה קראתי כמחצית מהמאמרים בגליון). כותרת המאמר הוא 'על מכירת קרקע לגוים ו"מכתב הרבנים"'. בניגוד למאמרים קודמים שלו ב'המעיין' שעסקו בהיסטוריה רבנית עם דגש לסביבת הרב קוק, מאמר זה הוא מאמר הלכתי ובו הוא מתפלמס בנושא מכירת דירות לגויים בארץ-ישראל ומכתב הרבנים שהתפרסם לפני שנה בנושא. ליתר דיוק, הדברים אתם הוא מתפלמס, בעילום שמו של בעל הדברים, הם לא אחר מאשר דברי הביקורת שכתב בזמנו הרב אהרן ליכטנשטיין (ראו כאן).

דבריו של ר' איתם כתובים בצורה מעניינת מאד כהרגלו, תוך שהוא שוזר את הדברים עם הויכוח הגדול סביב היתר המכירה בשמיטה. עם זאת, אני מרגיש שבכל הנושא הזה של "לא תחנם" ו"לא ישבו בארצך" חסר הדיון בנוגע לחלות המצוות הללו על היחיד או על הציבור.

באשר לביקורת שלו על דברי הרב ליכטנשטיין, כמדומני שהוא פספס את הנקודה בדבריו של הרב. דברי מכוונים בעיקר למשפט הבא של הרב ליכטנשטיין:

כל שיטה וכל דעה שההישענות עליה או ההתייחסות אליה יכלו למתן את העמדה שננקטה בגילוי הדעת פשוט אינה קיימת.

פירוש הדברים בשפה פשוטה: המציאות היא מורכבת, אך בעיני כותבי המכתב הכל כל כך פשוט. הרב ליכטנשטיין מצפה שלמציאות מורכבת תינתן התייחסות הלכתית מעט יותר מורכבת.

לכן, כשהרב ליכטנשטיין כותב:

בנוסף, המסמך כולו בנוי כמעט בלעדית על שיטת הרמב"ם, שבהיותה קרובה להיבטים הנידונים בגמרא, הותירה גושפנקא בשלחן ערוך. אמנם, כל בר בי רב יודע שבין שיטת הרמב"ם לבין המהלך של בעלי התוספות קיים, תהיינה הסיבות אשר תהיינה, פער משמעותי. די לעלעל בדפים הראשונים במסכת עבודה זרה לגבי האיסורים הנידונים שם, או במקביל, בסוף הפרק הראשון באותה מסכת, כדי לראות עד כמה בעלי התוספות התאמצו למצוא כל פרצה וכל קולא אפשרית ביחס לאיסורים אלה. לדוגמא, כמה מבעלי התוספות סברו כי איסור השכרת דירה לגוי מצטמצם למקרה שבו הגוי צפוי להכניס עבודה זרה לתוכה. ברור שאיני בא להכניס ראשי בין הרים גדולים ולהתיימר להכריע בין בעלי התוספות לבין הרמב"ם, אני רק מעיר כי הנכונות המתבקשת לכאורה לבחון גישות שיגבילו את האיסורים הקשורים בנידון, כשישנם כלים וחומרים שמאפשרים זאת, נעדרת לחלוטין מן המסמך.

כלל לא מתחילים דבריו של ר' איתם האומרים:

אולם אפילו לכשנאמר כדברים הללו, מסקנתם מוקשית ביותר: א. אחר שהוכרעה ההלכה בשו"ע כדעה מסויימת דווקא, היאך אפשר להלין על מי שהורו כפי שנפסק בשו"ע? וכי מי שפסק כפי שמפורש בשו"ע אפשר לכתוב עליו ש"הכניס את ראשו בין ההרים"? ואיזו פליאה יש על שלא נטו לספיקות לקולא באיסור שהוא דאורייתא לרוב הפוסקים? ב. מהי הרלוונטיות של חילוק שכזה בענייננו, הרי בדין "לא תחנם" מצאנו להיפך, שדווקא התוספות הם הסוברים לחומרא, שהעלו שהדין חל על כל הגויים, בעוד שבדעת הרמב"ם יש מי שנשאו ונתנו בזה לכאן ולכאן. סוף כל סוף לא מצאנו בדברי התוספות יסוד להקל באיסור מכירת קרקע לגוי.

הדבר דומה בעיני ל'מכתב רבנים' שיצא בערב פסח בקריאה לבעלי מפעלים לקיים את ההלכה ולשרוף את חמצם. לאחר מכן יזדעקו רבנים שמכתב זה לא לוקח בחשבון שניתן למכור חמץ לגוי. או אז יבוא תגובתו של ר' איתם: "איזו פליאה יש על שלא נטו לספיקות לקולא באיסור שהוא דאורייתא לרוב הפוסקים?".

לדעתי, דברי הביקורת של ר' איתם אינם מחלישים את דבריו של הרב ליכטשטיין ש"התבונה נראית נפגמת".

נ.ב. למיטב זכרוני ההזדעקות של רבנים כנגד מכתב הרבנים היה בעיקר לאחר שהמכתב הנ"ל הופץ לכל הארץ, ולא הסתפקו רבני הערים המעורבות הנלחמים על גדרת נחלתם בהפצה מקומית.