חתמנו לחיים

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.



חודש אלול הוא זמן המיועד לבדיקת ולרענון ההרגלים שלנו. הרגלים הזקוקים לבדיקה ולרענון יכולים להיות מצוות והנהגות שאנו עושים כמצוות אנשים מלומדה, או קונספציות שאימצנו לעצמנו במהלך הזמן הדורשים בחינה באשר לנכונותם.


כחלק מההכנות לימים הנוראים, החלטתי השנה לערוך בקרב קהילתי קמפיין ומבצע החתמה על כרטיסי אדי לתרומת איברים. בכוונתי להציב במרכז בית הכנסת בערב ראש השנה ובערב יום הכיפורים דוכן להחתמה על כרטיס לתרומת איברים. אני מבקש הפעם לשתף אתכם בשיקולים ובמחשבות שלי בנושא זה.

נתחיל עם סקירה היסטורית קצרה. לפני כחצי יובל קיבלה מועצת הרבנות הראשית החלטה קריטית ויוצאת דופן. ההחלטה קבעה כי על פי ההלכה היהודית מוות מוחי-נשימתי (דהיינו שהחלקים במוח המשפיעים על נשימתו של האדם הינם מתים) הינו מוות לכל דבר ועניין. משמעות ההחלטה הזאת היא שניתן על פי ההלכה לערוך השתלות איברים לאיברים חיוניים, כדוגמת השתלת לב או כבד. החלטה זו לא היתה טריוויאלית בכלל, שכן פוסקים בולטים בעולם החרדי חששו שמא האדם אינו מוגדר מת עד שכל איבריו החיוניים ישבקו חיים. קשה לדמיין מה היו התוצאות אילו הרבנות הראשית היתה קובעת כי לא ניתן על פי ההלכה לערוך השתלות איברים. האם בתי החולים המובילים בישראל היו מקבלים פסיקה כזאת? כיצד היו רופאים יהודיים בכל העולם נוהגים בעקבות פסיקה כזאת? אין לדעת, וברוך ה' שלא הביא אותנו לידי ניסיון ולא לידי ביזיון.

עם זאת, מועצת הרבנות סייגה את דבריה בכך שהדרך בה קובעים עבור חולה שהוא מת מוות מוחי-נשימתי צריך להיות בהסכמת הרבנות הראשית. במשך שני עשורים היתה בישראל חוסר אמון בין הממסד הרבני לממסד הרפואי בנוגע להסתייגות הזאת. לפני כשנתיים העביר ח"כ עתניאל שנלר תיקון לחוק השתלות האיברים בו נקבע בחוק הפרוצדורה לפיה קובעים מוות מוחי-נשימתי. בעקבות העברת החוק החדש, התכנסה מועצת הרבנית הראשית, שיש לומר בכנות שחבריה היום אינם בעלי אותו שיעור קומה של חברי מועצת הרה"ר מלפני חצי יובל, ופרסמה החלטה ובה הקביעה שחוק שנלר תואם את דרישות הרבנות הראשית בנוגע לפרוצדורה לקביעת מוות מוחי-נשימתי.

לאחר החלטה זו של הרבנות הראשית, היתה ציפייה שכמות החותמים על כרטיסי תרומת איברים תעלה עלייה חדה, אך מסתבר שהחלטת הרבנות הראשית לא ממש השפיעה על לציבור. האמת צריכה להאמר, מכיוון שלכרטיס תרומת איברים אין מעמד חוקי, ובכל מקרה משפחת הנפטר חייבת לתת את הסכמתה לתרומת האיברים, היה היגיון מסוים באי חתימה על הכרטיס ובכך השארת את ההחלטה, שממילא נמצאת בידיה, למשפחה.

אך כיום אנחנו עומדים במצב שונה במעט. עפ"י המפורסם באתר משרד הבריאות, מי שיחתום על כרטיס אדי עד לסוף השנה האזרחית הנוכחית, יזכה עבורו ועבור בני משפחתו בקדימות בתור להשתלת איברים באם יצטרכו (לא עלנו). אם עד היום היה הגיון מסוים לשבת על הגדר ולא להיות אקטיבי, כיום נראה שאין הגיון לא להיות אקטיבי ולחתום על הכרטיס, שכן אי חתימה כמוה כויתור על הקדימות בטור.

אני מדגיש זאת, מכיוון שכשאני ניצב היום מול בני קהילתי, כשאני מכיר את כל המחלוקות, תיאוריות ואמונות תפלות הקשורים לחתימה על כרטיס אדי, אינני מצפה שכולם יקבלו את עמדתי ויחתמו. מנגד, אני קורא ומצפה מכל אחד מהציבור שלי להביע עמדה בעד או נגד. אם מישהו שלם עם פסיקה הקובעת שלא ניתן הלכתית לבצע השתלת איברים, כי הדבר כרוך בספק רציחה, אני מוכן לחיות עם זה, אך שיהיה שלם עם החלטתו. אם מישהו מוכן לותר על קדימות לו ולבני משפחתו בתור להשתלת איברים אם אי פעם יצטרכו בגלל דאגה מה הוא יעשה בלי לב בתחיית המתים, אני מוכן גם לחיות עם זה (אבל מן הדין הוא שאם אותו אחד יצטרך יום אחד השתלה, שהוא יוותר עליה מאותו דאגה לחייו של התורם בתחיית המתים), כל עוד האדם קיבל החלטה בנושא.


מנגד, יהיה לי קשה מאד לישון בלילה עם יוודע לי שמישהו מקרובי או מבני קהילתי יצטרך ביום מן הימים השתלה ולא יקבל קדימות בטור רק בגלל שהוא לא חתם על כרטיס לתרומת איברים כי הוא העדיף לא לקבל החלטה. זה אולי נשמע אגואיסטי שאני דואג בעיקר למצפון שלי, אך בסופו של דבר האדם צריך לעמוד מול בוראו ולענות לשאלה האם הוא עשה כל שביכולתו כדי לשנות את המצב, אני מתכוון להתייצב ולהצהיר: בנושא זה אני את שלי עשיתי! אני מקוה שגם חברי ובני קהילתי יעשו את שלהם ויחתמו וייחתמו לחיים.


אפשר, אגב, לחתום גם באינטרנט.