התחלתי לקרוא את ההקדמה. ההקדמה מדברת על כך שלימוד טכניקה (לדוגמא שיקוף: "אבא, קבלתי מכה", "בני, אני רואה שכואב לך מאד" וכו') אינה מועילה כלל לטווח ארוך אם אין מאחורי זה נשמה (בדוגמת השיקוף: אם אתה לא באמת רוצה להאזין לבן שיחך, לא יעזור שום שיקוף). בנוסף, המחבר מדבר אודות שינוי תפיסתי. השינוי התפיסתי צריך לגרום לכך שהאדם באמת יתמקד בשינויים אמיתיים אצלו, בניגוד לשינויים קוסמטיים או להאשמת האחר.
המחבר מתאר את התהליך שעל האדם לעבור כ"מן הפנים החוצה" (עמ' 47):
"מן הפנים החוצה" פירושו, להתחיל קודם כל ב"אני". ובאורח יסודי אף יותר, להתחיל בחלק הפנימי ביותר של "האני" - בפרדיגמות שלך, באופייך, ובמניעיך.
סיימתי את ההקדמה ואת הפרק הראשון, המדבר אודות מעבר מריאקטיבי לפרואקטיבי. בסוף הפרק הוא פונה לקורא ומציע לו לערוך מבחן בן שלושים יום ולראות אם מעבר לפרואקטיביות משנה אצלו משהו. הוא גם מציע מספר הצעות לניסוי. בשלב זה הנחתי את הספר בצד ואמרתי לעצמי: בסדר, בא ננסה את המבחן שהוא מציע ובמשך שבוע-שבועיים שיננתי לעצמי: "היה פרואקטיבי".
את הספר "מסילת ישרים" למדתי, כמו הרבה בחורי ישיבה אחרים, מספר דו-ספרתי של פעמים. אני חושב שמדובר ביצירת מופת ממספר בחינות. גם הספקתי ללמוד במהלך חיי מספר ספרי מוסר ידועים אחרים. למרות זאת, אף ספר מוסר לא השפיע עלי כמו הספר הזה של סטיבן קובי, ואכן צדק זה שנתן לי את הספר שמדובר בספר יוצא מן הכלל שמעורר לא רק למחשבה אלא למעשה. המחבר מאמין שאפשר להשתנות והוא מחדיר את זה אל הקורא כמעט בכל עמוד. אמנם מאז שהנחתי אותו לא חזרתי לקרוא את פרק ב', אך אני יודע שברגע שאהיה מוכן לזה זה יהיה הספר שיעזור לי להיות "אדם אפקטיבי" וטוב יותר.
כחלק מההסבר של המחבר על שינוי תפיסתי, הוא מחלק בין שינויי תפיסה מידיים ושינויי תפיסה הדורשים מאמץ והשקעה. כדוגמא לשינוי תפיסה מידי הוא מביא את הסיפור הבא, שאיתו אסיים:
בוקר יום א' אחד ברכבת התחתית בניו-יורק. הנוסעים ישבו בשקט, אחדים קראו עיתון, אחרים היו שקועים במחשבות, וכמה נחו ועיניהם עצומות. האוירה היתה שלווה ורוגעת.באחת התחנות עלה גבר מלווה בילדיו. הילדים היו קולניים ופרועים כל כך עד שבמחי יד שינו כליל את האוירה בקרון.האב התיישב לידי ועצם את עיניו, וברור שהתעלם לחלוטין מן המצב. הילדים צרחו אלה על אלה, השליכו חפצים, אפילו משכו בעיתוניהם של היושבים. זה הפריע מאד, ובכל זאת האיש שישב לידי לא נקף אצבע.קשה היה שלא להתרגז. לא יכולתי להאמין שאדם יכול להיות כה חסר רגישות ולהניח לילדיו להשתולל בלא לעשות דבר, בלא לקבל כל אחריות. היה ברור שכל יושבי הקרון זועמים אף הם. לבסוף פניתי אליו בדברים שנדמו לי כשיא הסבלנות והאיפוק, וכך אמרתי: "אדוני, הילדים שלך ממש מפריעים לאנשים רבים. אתה לא יכול לרסן אותם מעט?"האיש הפסיק לבהות וכאילו נעשה מודע למציאות זו הפעם הראשונה, ואמר בנחת: "אתה ממש צודק. אני באמת צריך לעשות משהו בעניין. אנחנו חוזרים עכשיו מבית החולים, אמם נפטרה לפני שעה. אני לא יודע מה לעשות, וגם הם כנראה לא יודעים איך להתמודד עם זה".
שם השולח: מישקה תאריך: 04/09/11, 13:21:21
השבמחקדווקא קטעים מסוג זה עם הטוויסט בסוף של לימוד זכות, רווח למדי בכתבי בעלי המוסר. אולי ההגשה המודרנית אפקטיבית יותר.