לשון הרע לתועלת

בעקבות פרשות בהעלותך, שלח וקרח אני עוסק מעט לאחרונה בנושא לשון הרע וביקורת על מנהיגי ציבור.

בגדול ניתן לסכם זאת כך (מומלץ לראות במאמרו הארוך והמפורט של הרב עזריאל אריאל - קישור):

כל ההיתר (וברגע זה ההיתר, זה גם הופך לחובה) לעסוק בפרסום מגרעותיו של מנהיג ציבור זה במסגרת מה שנקרא "לשון הרע לתועלת". אך הזכות והחובה הזאת מוגבלים בכך שהלשון הרע יצליח להשפיע לטובה. את זה לומדים מהסיפור של זיגוד וטוביה (פסחים קיג ע"ב):

כי הא דטוביה חטא, ואתא זיגוד לחודיה ואסהיד ביה קמיה דרב פפא. נגדיה לזיגוד. אמר ליה: טוביה חטא וזיגוד מינגד?! אמר ליה: אין; דכתיב: "לא יקום עד אחד באיש…" ואת לחודך אסהדת ביה. שם רע בעלמא קא מפקת ביה.

עד חייב להעיד בחברו הגם שיש בזה לשון-הרע, אך אם עדותו לא תשפיע כלל (מכיוון שהוא רק עד אחד) אזי אסור לו לומר את הדברים, הגם שהם נכונים.

התועלת בהפצת ידיעה על שחיתות שלטונית וכד' היא בכדי שהציבור ידע לבחור באופן מושכל את מנהיגיו וכן לדאוג לכך שנבחרי הציבור יפחדו להיגרר לשחיתות מפחד שהדברים יתפרסמו בציבור. כלומר, ישנה תועלת הן מצד נבחר הציבור שיפסיק לבצע מעשים בעייתיים אחרי שקלונו פורסם ברבים, והן מצד הציבור שידאג להחלפת איש הציבור המושחת.

במסגרת חיפושי אחרי מקורות הדנים בנושא זה, הגעתי לדברים שפרסם הרב יובל שרלו. הדברים נכתבו בעקבות פרסום תכתובת אישית בין מספר רבנים וביניהם הרב שרלו באתר "סרוגים". למען האמת, אינני זוכר את הפרטים המדויקים של המקרה, אך בגדול נושא התכתובות היה כנגד הצד החרד"לי ומנהיגותו הרבנית, והדברים נכתבו בעקבות מכתב הרבנים המכבדים את הנשיא קצב "כאז כן עתה". עד כמה שזכור לי לא היה בדברים שפורסמו משהו שהיה בו פוטנציאל להוביל לרעידת אדמה ציבורית. הנה הדברים שכתב הרב שרלו כתגובה לפרסום (קישור):

א. אתרים המתיימרים להיות דתיים צריכים להתנהג לפי ההלכה. מה שפורסם בסרוגים הוא מחוץ להלכה, ואני לא מבין כיצד האתר הזה יכול להיקרא אתר שמכוון לציבור הדתי. יש איסור דאורייתא של פרסום מכתבים אישיים בציבור - והולך רכיל מגלה סוד. לא מדובר באנשים שהעמידו את עצמם לבחירה ציבורית, שלגביהם מותר לפרסם דברים. מדובר בתכתובת אישית של אנשים, ואתר סרוגים עובר על ההלכה בפרסומם. מעבר לכך, יש לכך גם היבטים ממוניים של זכויות יוצרים וכדו'. על כן, אני לא מתכוון להגיב על שום דבר שפורסם שם.
ב. לפני כמה שנים פרסם עיתונאי שהוא ידיד והוא יקר לי מאוד מאמר של לשון הרע ממש על קהילה מסוימת. בתגובה כתבתי כי לפי ההלכה פרסום תמונה לא צנועה של אישה מעורטלת חמור פחות מדברים אלה.
ג. אני מבקש להדגיש כי איסור הפרסום אינו איסור מוחלט. כאשר מדובר במניעת עוול, ב''ובערת הרע מקרבך'', ב''לא תעמוד על דם רעך'' וכדו' - יש מקום לדיון הלכתי ממוקד בכל מקרה לגופו, ומדברי החפץ חיים למדנו את דיניו של לשון הרע לצורך (שכמובן יש לצמצם בו מאוד מאוד). אולם כאשר מדובר בלקיחת דברים ממייל פרטי והוצאתם לרשות הרבים - איני מוצא לכך כל היתר, וכאמור - זה איסור דאורייתא.
ד. אני מבקש גם להדגיש כי אינני חוזר בי משום דבר שאמרתי. אני נוהג להקפיד מאוד לומר בחדרי חדרים וברשות הרבים בדיוק את אותו הדבר, מסיבות שונות, ועל כן אני לא יוצא נגד הדברים הכתובים בשמי, אלא על הפרסום שלהם. איני נזקק גם לטיעונים של ''דבריי הוצאו מהקשרם'', וכשאתר מסוים פרסם בשמי כי כך אמרתי כתבתי לו מכתב האומר שהדברים שקר, כיוון שאיני נזקק לטיעון זה כלל. הנושא העומד על הפרק כאמור אינו הדעות שלי, אלא עצם העובדה שעוברים עבירה ושמים דברים אישיים בראש חוצות.

הדגשתי את הטיעונים המרכזיים בדבריו של הרב שרלו לכך שהיה אסור לאתר "סרוגים" לפרסם את התכתובת.

לסיכום, הרב שרלו טוען כי היה אסור לפרסם את התכתובת הפרטית מהסיבות הבאות:

א. מדובר במכתבים אישיים.

ב. הוא (וכן יתר המתדיינים) לא נבחר ציבור.

ג. זכויות יוצרים.

אינני מבין את דבריו.

אני אתחיל דווקא מהסוף. נניח שבאופן חד וברור יש תועלת לציבור בפרסום הדברים, האם אפשר לטעון אז שיש בעיה ממונית של זכויות יוצרים?! זה טיעון מוזר מאד. התכתובת של הרבנים נסב סביב המכתב של הרבנים תומכי קצב, האם ניתן לטעון שיש זכויות יוצרים על המכתב לקצב?

לגבי הטיעון האמצעי. אני לא מבין מה ההבדל בין מנהיג נבחר ציבור לבין מישהו שהציבור רואה בו מנהיג, על אף שהוא לא נבחר בקלפי. הרב שרלו הוא מנהיג של הציבור. יש תועלת לציבור לדעת אם המנהיג שלהם ראוי לאמון, גם אם הוא לא נבחר בקלפי.

לגבי הטיעון שמדובר בתכתובת פרטית אני קצת מתלבט. מצד אחד הטיעון הזה מחזיק מים, לדעתי, יותר מהטיעונים האחרים. מצד שני, אני לא בטוח שיש צדק בטיעון כזה אם היה מדובר בתועלת חדה וברורה לציבור - ואז חזרנו לשאלת התועלת שבפרסום.

אולי יש מקום להוסיף כאן שאם השתתפו בדיון עוד שלושה אנשים, לשיטת התוספות יש כאן דין של באפי תלת שעל הדובר להניח שדבריו לא יישמרו בסודיות (בבא בתרא לט ע"ב):

לית בה משום לישנא בישא - פירוש לאותו שאומר לפני ג' דבפרק יש בערכין (ערכין דף טו:) מייתי עלה הא דא"ר יוסי מעולם לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי פי' שלא היה חושש אם ישמעו בעלים.