"גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי"

על אף שרוחות המלחמה כבר נשפו בעורפם, רוב יהודי הולנד לא שיערו את גודל הסכנה העומד לפתחם, בסוף שנות ה30 של המאה הקודמת. אלכסנדר הנריקס דה לה פואנטה נולד בהאג שבהולנד ב1912. אבא שלו, מרדכי, היה אחראי על השחיטה והמשפחה היו חברים בבית הכנסת הספרדי ק"ק "חונן דל" שנוסד ב1726.

חברתו של אלכס, רוזה יעקבסון, עבדה יחד איתו באותו חברה. על אף שהוריה טרם פגשו אותו, הם לא היו מרוצים מהחבר החדש של בתם. אלכס היה הצעיר, הקטן והשברירי ביותר מבין חמשה אחים, והוריה חששו ממצב שבתם תצטרך לשאת בעול הדאגה לבעל חולה. בשנת 1938, אחרי שרוזה נפלה למשכב במשך חצי שנה עם בעיות קיבה, הסכימו הוריה לפגוש את אלכס. לאחר הפגישה, ההורים נתנו את הסכמתם לזיווג.

הזוג עמד להינשא כשמלחמת העולם השניה הגיעה להולנד במאי 1940 והפריעה את שגרת החיים. הם נישאו לבסוף באביב 1941, לאחר ארוסין ממושכים, ועברו להתגורר עם אמו של אלכס. החיים בהולנד הכבושה הפכה ליותר ויותר מגבילים ומדוכאים. הם ענדו טלאים צהובים ושמרו על פרופיל נמוך. גרמני מונה למנהל החברה בה הם עבדו, אך הם הצליחו להחזיק במשרותיהם.

באוגוסט 1941, רוזה ואלכס היו הראשונים מבני המשפחה לקבל זימון למחנות הריכוז. למרבה המזל, אלכס נפל למשכב עם בעיות קיבה, ולכן הם קיבלו דחייה. בחדשים שלאחר מכן, כשחברים ומשפחה הוגלו מידי יום ביומו, רוזה חיפשה נואשות אחר מחבוא לשלשתם, אך ללא הועיל. באוקטובר הוריה ואחותה נכנסו למחבוא בעלית גג קטנה. למרות הסכנה, היא יצאה מידי פעם בלילות חשוכים כדי לבקר אותם.

הקשרים של רוזה עם המחתרת הניבו פרי בפברואר 1943. היא הצליחה ליצור קשר עם אדם שיוכל להבריח אותם את הגבול לבלגיה. אמו של אלכס סרבה ללכת, ובנה המסור לא רצה לעזוב אותה. לבסוף, רוזה, עם חוש ההשרדות החזק שלה, נתנה לו אולטימטום.

"אני לא יכולה להשאר כאן יותר, אלכס. האדמה בוערת מתחת לרגלינו", היא אמרה, "תחליט אם אתה נשאר עם אמך או בא איתי".

אלכס קיבל החלטה ונפרד בבכי מאמו. הם הורידו את הטלאים הצהובים מבגדיהם. רוזה תפרה 2000 גילדן (בערך 800$) לתוך המכפלת של שמלתה, ואלכס הכניס סידור קטן לתוך הפנימית של מעילו. בשבע בבוקר ה26 בפברואר, הם עלו על הרכבת לעיירה קטנה בגבול בלגיה. בהגיעם לייעדם, דרש המבריח 2000 גילדן. הם לא היו היחידים שנסו באותו יום. הם פגשו שם עוד שתי נערות יהודיות במקום סופרות את כספן. לצעירות היה חסר 80 גילדן, ורוזה ואלכס השלימו להם את ההפרש, ובכך הצילו את חייהם. הקבוצה עברה את הגבול.

עזיבתם של רוזה ואלכס היתה ממש בזמן. באותו בוקר בשעה 9:30 הגיעו הגסטפו לבית, תפסו את האלמנה בת ה65 ושגרו אותה לסוביבור.

על אף שבעלת הבית של דירתם החדשה לא ידעה כי הם יהודים, הם לא הרגישו בטוחים. הם סיפרו לה כי אלכס מחפש עבודה בבלגיה, כי לא הצליח למצוא עבודה בהולנד. כמשיחה לפי תומה, סיפרה להם בעלת הבית, שבנה נמצא בגרמניה ועובד עבור המפלגה הנאצית. על פי התעודות המזויפות שקיבלו כשעברו את הגבול, הם כונו עתה ליאו ואנה גאוטיאו. רוזה דברה צרפתית שותפת, אלכס לא ידע מילה. הוא התיידד עם כומר מקומי שלימד אותו צרפתית בתוך המנזר ונהנה לשמוע מאלכס מנגינות תפילה ספרדיות.

הכומר ארגן להם עבודה בבריסל, דבר שאיפשר להם לעזוב את המקום בו גרו ולעבור לשם. הם עבדו אצל יצרן מי-פה, שגם נתן להם מקום לדור. הסכנה תמיד חיכתה מעבר לפינה. פעם, כשאלכס קבע להיפגש עם חבר יהודי מהולנד, הוא הבחין ברכב מאויש ממתין מחוץ למקום המפגש. הוא קלט מיד שמשהו לא כשורה וסב על עקבותיו. חברו נעצר בידי הגסטפו ולאחר מכן נהרג על ידיהם.

בהזדמנות אחרת, בשעה שנעצרו במחסום פתע ברחוב ונשאלו לזהותם, אלכס לרגע לא זכר את תאריך יום הולדתו, כפי שהופיע במסמכיו. לאחר רגע ארוך של שקט, אלכס תיקן את עצמו. החייל נראה כמתלבט כיצד לנהוג עם הזוג, אך לבסוף שחרר אותם לדרכם.

לאחר כשנה, הם נאלצו למצוא מקום אחר לעבוד בו. הכומר שוב נחלץ לעזרתם והציע מקום ביישוב קטן, אך הוא התנה זאת בהשתתפות קבועה בתפילות הכנסיה המקומית, כדי לשמור על זהותם הבדויה. לאחר שאלכס סירב להצעה הזאת, הם נשלחו ללייז' במזרח בלגיה. שם עבדו כמשרת ומשרתת עבור משפחת האנקווט. מר האנקווט שימש כמזכיר הסנט הבלגי והיה אלמן. בתו הבכורה, עדי, ניהלה את משק הבית בנוסף לניהול משרד את הצלב האדום. הם היו מקושרים למחתרת וכמו יצרני מי הפה ידעו כי רוזה ואלכס הם יהודים. הם אפשרו לאלכס לנקות את הבית בימי שישי, במקום בשבת, ונתנו להם ביצים לאכול במקום בשר.

בלגיה שוחררה בספטמבר 1944, בערך תשעה חדשים לפני שחרור הולנד. לאחר השחרור, אלכס השיג טלית מבית הכנסת בלייז' שנפתח מחדש והם מצאו תעסוקה חדשה בשירות הצבא האמריקאי. בפסח 1945 הם השתתפו בליל סדר יחד עם 1,500 חיילים יהודיים מכוחות הברית. רוזה סייעה בהכנת החרוסת לכלל המשתתפים. [בהקשר זה ראוי להזכיר, כי באביב 1943 הם הצליחו להשיג ארבע חתיכות קטנות של מצה שמורה מידי פרטיזנים יהודיים, ושמרו שתיים מהחתיכות היקרות הללו עבור פסח 1944.]

רוזה ואלכס היו היחידים מבני משפחותיהם ששרדו את שנות השואה. משפחת האנקווט הוכרו ע"י יד ושם כחסידי אומות העולם.

תרגום חלקי של הנמצא כאן.

לע"נ סבתי רוזה בת אלעזר שנלב"ע בעש"ק בהעלותך בת צ"ז שנים. תנצב"ה.