המאמר הבא התפרסם בשבת האחרונה בעלון "השבת" של צהר. לדעתי, הוא יוצא מן הכלל, ולכן אני מפרסם אותו כאן. תודה למערכת עלון "השבת" שאפשרו לי לפרסם.
החוץ והלב
זה עתה עברנו את ט"ו בשבט. שנה מעוברת. לא ממש ירדו רוב גשמי שנה, גם לא מרגישים כל כך שנחלש הקור. עדיין לא עולה השרף באילנות, וטרם נמצאו הפירות חונטים. ואף על פי כן, ישנה שאלה שתמיד שואל אני את עצמי ואת חבֵרַי בתקופת מעבר זו שבין תרדמת החורף לפריחת האביב.
אם תפגוש יהודי בר אוריין ותשאלהו מעשה תם: "יאמר לי ר' יהודי, מהו ט"ו בשבט?" מיד יענה לך: "מה השאלה? אפשר אינך יודע? נפקא מינה לתרומות ומעשרות, ואולי גם לערלה ושביעית. שהרי זוהי תקופת המעבר בין שנה לחברתה". אם נמצאתָ בר מזל ועומדים בנו או בתו הקטנים לצדו, מיד ישאלוהו: "אבא, ומה עם ט"ו בשבט הגיע חג לאילנות?!", אך דומני שברוב הפעמים יַסֵה אותם האב, ספק בבת שחוק ספק בנזיפה, ויפטיר לעברנו: "אַה, זה שוב הגננת מהגן".. באמת מסכנה הגננת, כמה בוקי סריקי בקשו לתלות בה..
והיה אם תתחכם, ותשאל לאותו בר אוריין: כיוון שאין כאן אלא חשבון הלכתי גרידא, אמור לי ידידי: מדוע אין אומרים בו תחנון (או"ח קל"א, ו), מדוע מציינים בו רושם חג בהרבות אכילת פירות שנשתבחה בהן הארץ (מג"א ומ"ב שם ובספר 'פרי עץ הדר'), ומדוע גם אין מתענים בו תענית בה"ב (או"ח תקע"ב, ג). כאן כבר איני בטוח אם תמצא תשובה..
לא רבים הם תלמידי חכמים של ארץ ישראל שיאמרו לך: "צדקה (הגננת) ממני", המבט האמיתי הפוך הוא! ראש השנה לעולם יום של חג הוא, מה גם ראש השנה של הטבע! מתחדשת שנה. כלום אינך שואף מלוא חזה את ריחות הבריאה בהתחדשה? כלום אינך חש עֵת עולה השרף בשריגי האילנות? כלום אינך מהלך חרש בגַנְךָ או בחורש הסמוך, צופה לקלוט מראה מלבב של פריחה מתעוררת? אם קראת לא שניתָ, ואם שניתָ לא הגידו לך רבותיך, כי יש בו בט"ו בשבט רושם של חגיגה, פרי התעוררות הטבע בארצנו הקדושה (הראי"ה באיגרות ח"ב סא, הגרח"ד הלוי במקור חיים ח"ד). זהו השורש, זהו היום טוב, ממנו יוצאים כל סניפי ופרטי ההלכות המעשיות..
מעשה בשני בחורים ושני אילנות
בבוקר ניסן אחד, לפני למעלה מעשר שנים, אשתי הפנתה את תשומת ליבי, תוך שהיא צוחקת להביט מחלון ביתנו. אני מיטיב את מבטי ורואה שני בני תורה סובבים את עץ ההדר של שכנינו, מבקשים לצוד אי אלו פרחים, בכדי לברך עליהם ברכת האילנות כדין. אישתי אזרה כגבר חלציה, פתחה החלון, וקראה לעלמי החמד, בחמלה מהולה בתימהון ומעט בת שחוק, ואמרה להם: ברכת האילנות לא "דין" היא אלא "שמחה" העולה ופורחת עם פריחת האילן.. עצי "הדר" אלו עדיין לא העטו עליהם את שמלת האביב, מאוחר יותר יבוא עִתם עת דודים. לכו לכם אצל ה"נשירים" היפים מהם בפריחתם עתה, הנה הם שם, עליהם ראוי לברך. שחקו הם בבושה כמי שנתפסו בקלקלתם, והלכו..
לידתו של האדם המודרני
אחרי שהפננו מבטנו אל פני הדתיות הטכנית, זו העולה מפשטי ההלכות, שאלה מעניינת היא לא פחות מתי נולדה אותה דמות מנוגדת, שתהווה לימים אבטיפוס של האדם המודרני, המשוחרר לדעתו מכבלי מוסר ואמת חיצוניים, דמות החפֵצָה להיות העוגן והמקור של עצמה, המבקשת אמת פנימית ומורגשת.
דומני שלא נטעה אם נפליג אל מעט אחרי מות אותו האיש, והתגבשות הנצרות החדשה, זו של פאולוס, אשר העביר את הכל אל מחוזות התודעה הסובייקטיבית של האדם. לא עוד דרישה של מצוות מעשיות שניתנו משמים לצירוף האדם, אפילו לא דרישה לטוהר המעשה וכוונתו, אלא אך ורק תודעה וכוונה. לא ברית מילה אלא מילת הלב לבדה. לא עם ישראל אלא ישראל שברוח. מכאן קצרה הדרך לרפורמציה הנוצרית המעלה על נס גבוה יותר את הכוונה תוך הדגשה מוחלטת של האוטונומיה האנושית, הראיה הסובייקטיבית המשוחררת, דבר שלימים הווה מקפצה אל הפלורליזם המודרני והגישה הרלטיבית אל המציאות כולה. אין אמת ואין שקר. ישנה רק זווית יחסית והרגשה סובייקטיבית. כך אני מרגיש, ולכך אני "מתחבר".
עצות או מצוות
אומרים (שבת דף קד, א) ש"לשקר אין רגליים" אבל רגל אחת יש לו. כשאומרים חז"ל שהקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם (זוה"ק ח"ב קסא, א) פירושו של דבר כי התורה הינה השורש ממנו צומחים כל המון המעשים. התורה כולה הינה עצות הבאות להדריך את האדם אל חיים טובים וישרים. "וכמה עיטין טבין עלאין אינון בכל מלי דאורייתא, וכלהו קשוט בארח קשוט" (זוהר ח"ב צו, ב), "אורייתא דכל עיטין בה תליין, ויהיבת עיטא טבא לבני נשא" (שם צז, ב). התורה כולה הינה עצות טובות וישרות הניתנות לבני האדם. כמה גדול הוא הדבר וכמה סכנה טמונה בו!!
כמה רחוק הוא האדם ה"דתי" הטכני מריבונו של עולם. כמה יובש וריקנות אמונית יכולים להימצא בחיים המקדשים רק את המחויבות ההלכתית החיצונית. אבל מאידך, כמה מעורטל ורחוק ממבוקשו יכול למצוא את עצמו האדם הצולל אל נבכי נשמתו, ודולה רק משם את משא חייו.
שני הקטבים משולים הם לאַיְקַרוס ודַדַאלוס, אותו צמד מוכר מן המיתולוגיה היוונית, שהדביקו נוצות בשעווה, כדי להימלט מן האי. אך הבן הצעיר שכה התלהב מהתעופה, החל להתרומם מעלה ומעלה, שוכח את הוראות אביו, עד שלאט לאט החל חום השמש להמיס את הדונג של כנפיו, והלה צלל מטה אל תוך הים.
אנו מוצאים את עצמנו פעמים רבות בין הקטבים; בין התביעה להרגשה פנימית אמיתית, לבין הידיעה כי במתן תורה קיבלנו מצוות ולא רק עצות. אנו מרגישים רצון להתרומם ולחיות את חיינו מתוך שלמות פנימית, אך אנו גם נתבעים לחיים של עול וקבלה, של מחויבות והכרח. אורות וכלים.
הרב נתנאל אריה הוא ר"מ בישיבת "הגולן", ישיבת ההסדר בחיספין
זה עתה עברנו את ט"ו בשבט. שנה מעוברת. לא ממש ירדו רוב גשמי שנה, גם לא מרגישים כל כך שנחלש הקור. עדיין לא עולה השרף באילנות, וטרם נמצאו הפירות חונטים. ואף על פי כן, ישנה שאלה שתמיד שואל אני את עצמי ואת חבֵרַי בתקופת מעבר זו שבין תרדמת החורף לפריחת האביב.
אם תפגוש יהודי בר אוריין ותשאלהו מעשה תם: "יאמר לי ר' יהודי, מהו ט"ו בשבט?" מיד יענה לך: "מה השאלה? אפשר אינך יודע? נפקא מינה לתרומות ומעשרות, ואולי גם לערלה ושביעית. שהרי זוהי תקופת המעבר בין שנה לחברתה". אם נמצאתָ בר מזל ועומדים בנו או בתו הקטנים לצדו, מיד ישאלוהו: "אבא, ומה עם ט"ו בשבט הגיע חג לאילנות?!", אך דומני שברוב הפעמים יַסֵה אותם האב, ספק בבת שחוק ספק בנזיפה, ויפטיר לעברנו: "אַה, זה שוב הגננת מהגן".. באמת מסכנה הגננת, כמה בוקי סריקי בקשו לתלות בה..
והיה אם תתחכם, ותשאל לאותו בר אוריין: כיוון שאין כאן אלא חשבון הלכתי גרידא, אמור לי ידידי: מדוע אין אומרים בו תחנון (או"ח קל"א, ו), מדוע מציינים בו רושם חג בהרבות אכילת פירות שנשתבחה בהן הארץ (מג"א ומ"ב שם ובספר 'פרי עץ הדר'), ומדוע גם אין מתענים בו תענית בה"ב (או"ח תקע"ב, ג). כאן כבר איני בטוח אם תמצא תשובה..
לא רבים הם תלמידי חכמים של ארץ ישראל שיאמרו לך: "צדקה (הגננת) ממני", המבט האמיתי הפוך הוא! ראש השנה לעולם יום של חג הוא, מה גם ראש השנה של הטבע! מתחדשת שנה. כלום אינך שואף מלוא חזה את ריחות הבריאה בהתחדשה? כלום אינך חש עֵת עולה השרף בשריגי האילנות? כלום אינך מהלך חרש בגַנְךָ או בחורש הסמוך, צופה לקלוט מראה מלבב של פריחה מתעוררת? אם קראת לא שניתָ, ואם שניתָ לא הגידו לך רבותיך, כי יש בו בט"ו בשבט רושם של חגיגה, פרי התעוררות הטבע בארצנו הקדושה (הראי"ה באיגרות ח"ב סא, הגרח"ד הלוי במקור חיים ח"ד). זהו השורש, זהו היום טוב, ממנו יוצאים כל סניפי ופרטי ההלכות המעשיות..
מעשה בשני בחורים ושני אילנות
בבוקר ניסן אחד, לפני למעלה מעשר שנים, אשתי הפנתה את תשומת ליבי, תוך שהיא צוחקת להביט מחלון ביתנו. אני מיטיב את מבטי ורואה שני בני תורה סובבים את עץ ההדר של שכנינו, מבקשים לצוד אי אלו פרחים, בכדי לברך עליהם ברכת האילנות כדין. אישתי אזרה כגבר חלציה, פתחה החלון, וקראה לעלמי החמד, בחמלה מהולה בתימהון ומעט בת שחוק, ואמרה להם: ברכת האילנות לא "דין" היא אלא "שמחה" העולה ופורחת עם פריחת האילן.. עצי "הדר" אלו עדיין לא העטו עליהם את שמלת האביב, מאוחר יותר יבוא עִתם עת דודים. לכו לכם אצל ה"נשירים" היפים מהם בפריחתם עתה, הנה הם שם, עליהם ראוי לברך. שחקו הם בבושה כמי שנתפסו בקלקלתם, והלכו..
לידתו של האדם המודרני
אחרי שהפננו מבטנו אל פני הדתיות הטכנית, זו העולה מפשטי ההלכות, שאלה מעניינת היא לא פחות מתי נולדה אותה דמות מנוגדת, שתהווה לימים אבטיפוס של האדם המודרני, המשוחרר לדעתו מכבלי מוסר ואמת חיצוניים, דמות החפֵצָה להיות העוגן והמקור של עצמה, המבקשת אמת פנימית ומורגשת.
דומני שלא נטעה אם נפליג אל מעט אחרי מות אותו האיש, והתגבשות הנצרות החדשה, זו של פאולוס, אשר העביר את הכל אל מחוזות התודעה הסובייקטיבית של האדם. לא עוד דרישה של מצוות מעשיות שניתנו משמים לצירוף האדם, אפילו לא דרישה לטוהר המעשה וכוונתו, אלא אך ורק תודעה וכוונה. לא ברית מילה אלא מילת הלב לבדה. לא עם ישראל אלא ישראל שברוח. מכאן קצרה הדרך לרפורמציה הנוצרית המעלה על נס גבוה יותר את הכוונה תוך הדגשה מוחלטת של האוטונומיה האנושית, הראיה הסובייקטיבית המשוחררת, דבר שלימים הווה מקפצה אל הפלורליזם המודרני והגישה הרלטיבית אל המציאות כולה. אין אמת ואין שקר. ישנה רק זווית יחסית והרגשה סובייקטיבית. כך אני מרגיש, ולכך אני "מתחבר".
עצות או מצוות
אומרים (שבת דף קד, א) ש"לשקר אין רגליים" אבל רגל אחת יש לו. כשאומרים חז"ל שהקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם (זוה"ק ח"ב קסא, א) פירושו של דבר כי התורה הינה השורש ממנו צומחים כל המון המעשים. התורה כולה הינה עצות הבאות להדריך את האדם אל חיים טובים וישרים. "וכמה עיטין טבין עלאין אינון בכל מלי דאורייתא, וכלהו קשוט בארח קשוט" (זוהר ח"ב צו, ב), "אורייתא דכל עיטין בה תליין, ויהיבת עיטא טבא לבני נשא" (שם צז, ב). התורה כולה הינה עצות טובות וישרות הניתנות לבני האדם. כמה גדול הוא הדבר וכמה סכנה טמונה בו!!
כמה רחוק הוא האדם ה"דתי" הטכני מריבונו של עולם. כמה יובש וריקנות אמונית יכולים להימצא בחיים המקדשים רק את המחויבות ההלכתית החיצונית. אבל מאידך, כמה מעורטל ורחוק ממבוקשו יכול למצוא את עצמו האדם הצולל אל נבכי נשמתו, ודולה רק משם את משא חייו.
שני הקטבים משולים הם לאַיְקַרוס ודַדַאלוס, אותו צמד מוכר מן המיתולוגיה היוונית, שהדביקו נוצות בשעווה, כדי להימלט מן האי. אך הבן הצעיר שכה התלהב מהתעופה, החל להתרומם מעלה ומעלה, שוכח את הוראות אביו, עד שלאט לאט החל חום השמש להמיס את הדונג של כנפיו, והלה צלל מטה אל תוך הים.
אנו מוצאים את עצמנו פעמים רבות בין הקטבים; בין התביעה להרגשה פנימית אמיתית, לבין הידיעה כי במתן תורה קיבלנו מצוות ולא רק עצות. אנו מרגישים רצון להתרומם ולחיות את חיינו מתוך שלמות פנימית, אך אנו גם נתבעים לחיים של עול וקבלה, של מחויבות והכרח. אורות וכלים.
הרב נתנאל אריה הוא ר"מ בישיבת "הגולן", ישיבת ההסדר בחיספין
הכותב מתעלם מנקודה חשובה. החיסרון ב"דתיות יתר" וחוסר בתחושת הלב כמוליד את ההלכה הוא במצוות "חקלאיות", ולא במצוות אחרות (אבלות למשל).
השבמחקבעצם השאלה, האם בחיים המודרניים לא צריך להתפלל יותר שלא יקרו באגים או משברים כלכליים יותר מאשר לגשם. ויש להאריך בזה.