מחשבה לפרשת ויגש

וְאֶת-יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו, אֶל-יוֹסֵף, לְהוֹרֹת לְפָנָיו, גֹּשְׁנָה; וַיָּבֹאוּ, אַרְצָה גֹּשֶׁן.
פסוק זה, כמו גם הפסוק אחריו ("וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ, וַיַּעַל לִקְרַאת-יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה; וַיֵּרָא אֵלָיו, וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָיו, וַיֵּבְךְּ עַל-צַוָּארָיו, עוֹד."), הנו בעל כפל משמעות.

אפשר להבין, וכך כנראה הבין רש"י ואתו רוב הראשונים, שהמילים "להורות לפניו" נסובים על יהודה. כלומר, יהודה אמור להורות, להכין את הדרך, לפני יעקב.
מנגד, החזקוני מפרש כך:
ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף: שיורה לו את הדרך לגושן בלא ירידה למצרים שהרי שלח לו כבר "וישבת בארץ גושן והיית קרוב אלי".

המעניין הוא, שאנו הקוראים כלל לא רואים את תוצאת השליחות הזאת. אם יהודה היה אמור להכין את הקרקע לבואו של יעקב, מה הוא עשה? האם הוא הצליח? איננו יודעים. ואם יוסף היה אמור להורות ליעקב את הדרך, נראה שדבר זה לא יצא אל הפועל, שהרי כתוב על הפמליה של יעקב "ויבואו ארצה גושן" לפני שיוסף יוצא לכיוון אביו לגושן.
אז מה היה טעם השליחות הזאת בכלל? מדוע התורה צריכה לספר לנו על שליחות שאולי לא יצאה ממנו כלום ואולי כן יצאה ממנו אך אנו לא יודעים מה היו תוצאותיה?

יעקב התרגל כנראה לכך שיהודה מנהל את העניינים. יהודה אף הוכיח את עצמו בשליחות האחרונה כשלקח אחריות על בנימין. יעקב שולח את יהודה, בתור המלך המשפחתי, להתחיל לנהל את העניינים לפני שהמשפחה כולה מגיעה. העניין הוא שבמצרים יש מלך אחר. במצרים מי שמנהל את העניינים זה לא יהודה אלא יוסף.
יהודה ניחן בכשרון להנהיג את עם ישראל כשהוא יושב על אדמתו כשהכל מסודר וברור. יוסף הוא המנהיג האלטרנטיבי, הוא ניחן בתכונות המלכות במצבים הלא אופטימליים. בעם ישראל יש את שתי התכונות - בעלי האופי היודעים איך להסתדר במצבי לחץ וגלות, ובעלי האופי המבריקים דווקא בתקופות רוגע ושקט. בפסוקים אלו בפרשה הכתוב מתאר לנו את המעבר מיהודה, המלכות הארץ-ישראלית, ליוסף, המלכות הגלותית. בדור שלנו עלינו לחזור חזרה ממלכות גלותית למלכות יהודה.