- אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת... והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים.
- זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן.
התורה משתמשת בפועל "והובא" במקום "ובא" הן בזמן שהאדם מקבל את הצרעת והן בזמן שהאדם מתרפא מהצרעת. הלא דבר הוא.
האור החיים מתייחס לעניין זה בתחילת פרשת מצורע:
ורבותינו ז"ל אמרו של ישהה. וטעם אמרו "והובא" ולא אמר "ובא", ואולי שיחייבוהו בית דין... וכמו כן מה שאמר הכתוב "נגע צרעת וגו' והובא את הכהן" יכוין לומר שיחייבוהו לבא אם נתעצל.
כלומר, לדברי האור החיים יש לדאוג שהוא יבוא אל הכהן, הן כדי להטמא והן כדי להטהר.
גם הנצי"ב הולך בכיוון זה:
'והובא אל הכהן' בעל כרחו כמו בטומאה כתיב 'והובא' של ישתמט מלבא אל הכהן דבלא דבר הכהן ה"ה טהור. על כן כתיב 'והובא' בעל כרחו. אבל בטהרה ס"ד [=סלקא דעתך] שאם ירצה להטהר יעשה כך משום הכי כתיב 'והובא' וכעין שאמרו טבילה בזמנה מצוה.
כלומר, האדם צריך להטהר כשהוא יכול. זה מה שהתורה מלמדת אותנו בביטוי "והובא" - אינך יכול שלא להגיע לכהן כשמתגלה אצלך צרעת ואינך רשאי להמנע מלבוא אל הכהן כשאתה נטהר מהצרעת.
דבר זה מלמדנו כלל לחיים - האדם איננו רשאי לוותר על התנאים והכשרונות שהקב"ה נתן לו. האם צריך להיות קשוב לכיוונים שמראים לו מהשמים ולהתפתח יחד איתם.
לכבוד בר המצוה של אחיין שלי - נתנאל ספיר.
לקחת את דבר התורה למקום אחר במקום להפיק ממנו תועלת אמתית אני לפני שבת ואין לי כח וזמן לכתוב לאן יכלת לקחת את הדברים וחבל
השבמחק