אור החיים לפרשת ויקהל-פקודי

כא וַיָּבֹאוּ, כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-נְשָׂאוֹ לִבּוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ, הֵבִיאוּ אֶת-תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל-עֲבֹדָתוֹ, וּלְבִגְדֵי, הַקֹּדֶשׁ. כב וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים, עַל-הַנָּשִׁים; כֹּל נְדִיב לֵב, הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל-כְּלִי זָהָב, וְכָל-אִישׁ, אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לה'. כג וְכָל-אִישׁ אֲשֶׁר-נִמְצָא אִתּוֹ, תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי--וְשֵׁשׁ וְעִזִּים; וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים, הֵבִיאוּ. כד כָּל-מֵרִים, תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת, הֵבִיאוּ, אֵת תְּרוּמַת יְהוָה; וְכֹל אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים, לְכָל-מְלֶאכֶת הָעֲבֹדָה--הֵבִיאוּ.

האור החיים מתייחס לכפילות הקיימת בפסוקים אלו ביחס לתיאור האנשים שהביאו את תרומת ה'. בפסוק הראשון, פסוק כא: "אשר נשאו לבו", "כל אשר נדבר רוחו אותו".
האור החיים מסביר:
דע כי יש שתי הדרגות במתנדבים, האחד הוא המתנדב ברצון נפשו כפי יכולתו וערך ממונו ולזה יקרא "נדבה רוחו"... והשני הוא המתנדב יותר מיכולתו מגודל טוביות לבו ולזה יקרא "נשאו לבו"... ולזה אמר כי בישראל נמצאו שני סוגים הנזכרים, ופתח במעולה שבשניהם.

עפ"י ההבחנה הזו מסביר האור החיים גם את הפסוקים שלאחר מכן.
אלו ש"נשאם לבם" הביאו את תכשיטי הנשים - דבר שאדם לא מוותר עליו בקלות. לאחר מכן תורמי הזהב - המתכת היקרה, לאחר מכן תורמי החומרים היקרים - את שני אלו התורה מכנה "איש", לאחר מכן יש "כל מרים" המביאים את החומרים היותר מצויים "כסף ונחשת" ובסוף את מביאי עצי השטים.