שביבים (ויגש) / שאול שיף

ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.

שלא לבייש את הזולת

היה זה יום טוב אחרון של פסח. בית המדרש הגדול בשיכון סקווירא [ניו-יורק], מלא על גדותיו בחסידים ו"בעלי בתים", שבאו לחסות בצלו של האדמו"ר , רבי יעקב יוסף טברסקי זצ"ל. בין המתפללים גם אורחים רבים, שבאו להשתתף בשמחה משפחתית בחצר סקווירא. לאחר קריאת התורה כיבדו את אחד האורחים של בעל השמחה, שחונן בקול נעים, בתפילת מוסף. הלה עלה להתפלל על בימת בית הכנסת, ובניגון שמח ומעורר, הוא התחיל לזמר את הפיוט " י-ה א-לי וגואלי ".
בסקווירא לא נהגו לומר את הפיוט הזה ביום טוב שחל להיות בשבת, ומאחר שידעו שהרבי אינו משנה אפילו פסיק כלשהו ממה שנהגו אבותיו_ תלו החסידים עיניהם באדמו"ר לראות האם יבוא רמז קל או נענוע מצדו , להפסיק מיד את החזן . לתמהונם עמד הרבי רגוע והקשיב לקולו של החזן השר את שירתו.
עם תום התפילה ניגשו אל הרבי מספר חסידים , שלא יכלו לעצור ברוחם, ושאלוהו : רבי , והרי בסקווירא נוהגים שלא לשיר פיוט זה ביום טוב שחל בשבת?
נכון, ענה הרבי, אלא שבסקווירא יש עוד מנהג , שלא לבייש ולהכלים את הזולת...
*
את הסיפור המובא להלן סיפר הדרשן הידוע, המגיד רבי שלום שבדרון זצ"ל:
בשנותיו המאוחרות של הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, התאכסן בביתו בחור ששימש אותו בכל צרכיו. ערב אחד הודיע רבי איסר זלמן לבחור, על החלטתו להתפלל מכאן ולהבא במניין "ותיקין". ועוד אמר לו : מחר אשכים ואעורר אותך ונלך יחד להתפלל במניין "ותיקין" הסמוך לדירתנו.
מרוב התרגשות התעורר הבחור מספר פעמים באותו לילה. כאשר הגיעה השעה שרבי איסר זלמן אמור היה לעוררו_ חיכה הבחור לשוא לבואו של ראש הישיבה. כעבור זמן – מה הופיע רבי איסר זלמן בשעה הקבועה כמימים ימימה ואמר לבחור : אל תחשוב לרגע שהחמצתי את השעה המוקדמת. אלא שעל משכבי בלילות הרהרתי בלבי, שהנה זה שנים רבות שאנו הולכים לבית הכנסת הקבוע, שם מתפללים זקנים וישישים, צדיקים אמיתיים, ומחכים שאברכם בברכת "בוקר טוב". אם אשנה את מקום תפילתי, אגרום להם בזה עגמת – נפש. מוטב לי לוותר על רום מעלת התפילה במניין "ותיקין" מאשר לגרום להם, לאותם יהודים יקרים עגמת נפש. והיה רבי שלום שבדרון מסיים את הסיפור באומרו: לעולם לא ידעו אנשים אלה, איזה ויתור של מעלה נשגבה בהלכה וויתר רבי איסר זלמן לכבודם.

*

אל אסיפה שהתקיימה בסלוצק, בראשות רבה של העיר, בעל "בית הלוי", הגאון רבי יושע בער סולובייצ'יק זצ"ל, ובה השתתפו ראשי הקהילה ונכבדיה, נדחק פנימה כפרי בור בליווית בנו, נער כבן שש-שבע. ללא קבלת רשות הכריז הכפרי: רבי, כל בניי בורים הם, אבל את בני זה זכיתי לגדל לתורה. יתהה נא רבינו על קנקנו, האומנם יודע הוא את החומש כמו שמעיד עליו המלמד? הופעתו של האורח הבלתי קרוא, העלתה את חמתם של כמה מן המסובים, שראו בכך עלבון נורא לרבם הגדול. "כלום לא מצא איכר זה אישיות מתאימה שיבחן את ילדו מלבד הרב הראשי בעצמו?" עמדו האנשים לגרש את הכפרי, אלא שאז התערב הרב ורמז לכפרי לגשת אליו. הרב שאל את הילד כמה שאלות, והוא אכן ידע להשיב עליהם תשובה נכונה. באהבה אבהית פנה הרב אל הכפרי ואיחל לו: מחלקך יהיה חלקי, הלוואי יאמרו על בניי מה שראוי לומר על בנך. פניו של הכפרי קרנו מאושר. ברכה שכזאת! דמעות של גיל זלגו מעיניו וככה עזב את הבית, שש ושמח על שזכה בברכת הרב.
"מה ראה רבינו בנער כפרי זה שראוי להתברך בו?" שאלו הנוכחים את " בית הלוי". פשוט מאוד ענה להם הרב. אמרתי: הלוואי שיאמרו על בניי שיפה כוחם מכוח אביהם! באותו מעמד הוכיחם הרב על שנכשלו בהלבנת פנים, ולא העלו על דעתם לגמול חסד עם יהודי תמים.

האומנם יצאו מידי רבי יהודה החסיד?

לא אחת כתבתי, כי לדעתי, כתב העת התורני "המעין" [ בעריכת הרב יואל קטן שליט"א, בהוצאת מוסד יצחק ברויאר וישיבת שעלבים. ] הוא מהמשובחים ביותר בין כתבי העת התורניים היוצאים עדיין לאור. ואחרי שעיינתי בחוברת טבת תש"ע [ כרך ג' גיליון ב' ] התחזקתי בדעתי זו. לא הרפיתי ממנה עד שסיימתי לקרוא את השורה האחרונה ממש. איזו כתיבה. איזו רמה. וכאן אצטט קטע ממאמרו של הרב יעקב סטל [ירושלים] על "ייחוס סגולת אמירת "נשמת" לרבי יהודה החסיד."
{בשנים האחרונות מתקיים בכותל המערבי מעמד אמירת תפילת 'נשמת כל חי' ברוב עם סמוך לחצות הלילה. ישנם המתכנסים מדי יום וישנם רק בלילות ששי. ובספרי הסגולות מובא : כשיצא מן העיר יאמר: הריני מקבל עלי כשאגיע למחוז חפצי לשלום אומר 'נשמת כל חי' וכו' וכשיגיע לשלום יקיים נדרו. וקיימת הסגולה: על כל צרה שלא תבוא יקבל האדם על עצמו שכשיהיה ניצול מצרתו יאמר 'נשמת כל חי' בפני עשרה או עם עשרה. "הסטייפלער" הלוא הוא בעל "קהלות יעקב", רבי יעקב ישראל קניבסקי זצוק"ל [אביו של מרן רבי חיים קנייבסקי שליט"א] היה מייעץ לעתים קרובות למקשות ללדת ובעתות צרה , שהקרובים יקבלו על עצמם לומר "נשמת" בבוא הישועה. ומובא בשמו שהיה מייעץ במקרים מסויימים לומר לאורך תקופה את התפילה הזאת מדי יום.}

*
"שתי סגולות דומות ניצבות לפנינו, שהדמיון המרכזי ביניהן הוא ההתחייבות לומר 'נשמת כל חי' ושתיהן יוחסו לר' יהודה החסיד בידי מחבר אחד בלבד- בעל 'חמדת ימים'. ההבדל העיקרי ביניהן הוא שהראשונה [ליוצא לדרך] נזכרת במקורות קדומים יותר [אך אינה מיוחסת בהם לר' יהודה החסיד] ואת השניה [לכל צרה] לא מצאנו במקור קדום. והנה גם אם נקבל את דברי 'חמדת ימים' כהוויתם וללא פקפוק , ונסכים שאכן שתי סגולות אלו יצאו מידי ר' יהודה החסיד, עלינו לתת את הדעת כיצד עברו כחמש מאות שנה מפטירת ר' יהודה החסיד עד שהסגולות הופיעו לראשונה אצל בעל 'חמדת ימים', וכי רוח הקודש הופיעה בבית מדרשו? הלוא אין רמז וזכר לסגולות אלו בספריהם הרבים של חסידי אשכנז שרבים מהם עוסקים בפרשנות התפילה והפיוט, מקום מתאים לאזכור סגולות אלו שמרכיבן העיקרי הוא פרק תפילה. יותר תמוהה העובדה שדווקא מחיבור ספרדי יצאה הבשורה בשם ר' יהודה החסיד האשכנזי.
...נתעלמה ממני הסיבה שהביאה את בעל 'חמדת ימים' לייחס גם את הסגולה השניה [המיועדת לכל צרה]
לר' יהודה החסיד, כי כאמור לא מצאנו לה כל מקור קדום, אך מסתבר שאחרי שייחס את הסגולה הראשונה לר' יהודה החסיד נגרר אחר טעותו, וייחס לו גם את הסגולה השניה הדומה לה. כמובן שאין לטרוח אחר מקורותיו של בעל 'חמדת ימים', אחרי שידוע שלא חשש מלסלף דברים בשרירות לב ולשנות את שמות בעלי שמועותיו באורח קבע. מעתה מה ימנע בעדו מלייחס דבר שבדה מלבו לר' יהודה החסיד?"