שביבים (תולדות) / שאול שיף

ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.

להיזהר מחומרות המביאות לידי עצבות
"לפעמים מטעה היצה"ר לאדם ואומר לו שעבר עבירה גדולה ואע"פ שאינו אלא חומרא בעלמא או שאינה עבירה כלל, וכונתו שיהא האדם בעצבות מכח זה. ויבוטל בעצבותו מעבודת הבורא ית'. וצריך האדם להבין הרמאות הזה, ויאמר להיצה"ר, איני משגיח על החומרא שאתה אומר, שכונתך לבטלני מעבודתו ית' ושקר אתה דובר. וגם אם הוא באמת קצת חטא, [יאמר בליבו]יותר יהיה נחת רוח לבוראי שלא אשגיח החומרא שאתה אומר לי לגרום לי עצבות בעבודתו, אדרבה, אעבוד אותו בשמחה. כי זה כלל גדול, כי אין כונתי בעבודתי לצורך עצמי, רק לעשות נחת רוח לפניו ית', ואם כן אף שלא אשגיח על החומרא שאתה אומר, לא יקפיד הבורא עלי, כי כל עיקר שאיני משגיח, הוא מחמת שלא אבטל מעבודתו ית', ואיך אבטל מעבודתו אפילו רגע אחד. וזהו כלל גדול בעבודת הבורא ית' שיזהר מעצבות כל מה שיוכל". [צוואת רבי ישראל בעל-שם-טוב]

האדמו"ר הדייג והטבח
בירחון "עקבתא דמשיחא" [למנויים בלבד] כינס העורך מהנהגותיו ומעשיו של רבי שמעון נתן נטע בידרמן, הלא הוא האדמו"ר מלעלוב זצ"ל, במלאת 30 יום להסתלקותו.
ובין היתר כתב: "לצדיקים יש כידוע עניין מיוחד באכילת דגים בשבת קודש. להרבי מלעלוב הקדוש והטהור, כאביו האדמו"ר זי"ע, היו סודות נשגבים באכילת דגים בסעודות השבת. בתקופת שהותו בצפת היה יוצא מדי ימי רביעי-חמישי לטבריה וקונה בעצמו את הדגים לשבת ולעתים אף דג אותם [בסיועם של הדייגים המקומיים] מן הכנרת. משהביאם לביתו לא איחר לבשלם בעצמו. ואף באחרונה, בערב שבת קודש פרשת בהעלותך , שבה חסידי לעלוב עולים , על פי מסורת עתיקה למירון, לציונו של הרשב"י , קנה הרבי כ-700 ק"ג מדגי טבריה ובלילה עמד ליד הסירים הענקיים וטרח בתיבול הדגים ופיקח על בישולם ולא הניח לאיש להפריעו במלאכתו. לא זו אף זו: הוא הזהיר אצת הבחורים ששהו במחיצתו שלא יגלו לאיש מי היה הטבח שהכין את הדגים.

חשש לעין הרע בדרשת בר-מצוה
הרה"ג יצחק זילברשטיין שליט"א נדרש לשאלת אחת האמהות החוששת שמא יתנו עין הרע בבנה בעת שישא את הדרשה בהגיעו למצוות כנהוג וכמקובל.
ותשובת הרב ["חשוקי חמד" דף קצ"ה]: לכאורה החשש צודק כמבואר במסכת ברכות דף ל"א עמוד ב', שחנה ביקשה מהשי"ת שיתן לה זרע אנשים , והוא זרע המובלע בין אנשים ואינו מתבלט, שיהא לא חכם ולא טיפש. ופרש"י: לא חכם- לא חכם יותר מדי, שלא יהיה תימה בעיני הבריות ומתוך שנדברים בו שולטת בו עין הרע.
אולם, יעויין שם בהגהות יעב"ץ שכתב : לא חכם –בקטנותו לפני זמן של שני מדע [וזה לא נתקיים בו , כי שמואל היה חכם גדול כבר בהיותו בן שתי שנים]. משמע מהיעב"ץ שכל בקשת חנה הייתה , שבנה יהיה "זרע בין אנשים" ולא יבלוט בחוכמתו רק בהיותו ילד קטן, אבל בגדלותו לאחר י"ג שנים אין חשש, ויתכן שאז התימה אינה גדולה כל כך. ואם כן בענייננו אין לחוש, ובפרט שהוא כבר בר מצוות וחייב לחדש בתורה ולהאדירה ואז אין לחוש לעין הרע.
[כותרת] כמו שסופרים כסף...
בלא מעט סידורי תפילה, ניתן למצוא הנחיות מתבקשות למתפלל לפני כמה קטעי תפילה. כך למשל לפני המלים "ברוך שם כבוד מלכותו" שב"קריאת שמע" מצויין ברוב הסידורים "לומר בלחש" או "בלחש ". לפני "ברוך שאמר" אפשר עדיין למצוא סידורים המנחים את המתפלל לאחוז בציציות וכו'. או מתי אומרים "תחנון" ומתי לא וכהנה הנחיות בהחלט סבירות. אבל בסידור התפילה של עמיתי העתונאי ר' שבתאי טלר, מצאתי הערה יחודית לפני "הודו" [בתפילת שחרית], שככל הנראה הועתקה מסידור תפילה המיועד למתקרבים לשמירת מצוות דוברי יידיש. וכך כתוב שם ב- "סידור השלם נוסח ספרד , הוצאת "עטרת" [מוזס גרינפילד- ברוקלין ניו-יורק 1984] " בעמוד 32:
"מען ברויכט דאווענען געלאסען פונקט ווי מען ציילט געלד." ובעברית: צריך להתפלל בנחת בדיוק כמו שסופרים כסף. מדוע ההערה הזאת נכתבה דווקא לפני "הודו" ולא לפני "מודה אני"? למו"ל פתרונים.

מה למד ר' זושא מהגנבים
סח הרבי ר' זושא מאניפולי: שבעה דברים למדתי מן הגנב ושלושה מתינוק. כולם נדרי זרוזין בעבודת השם.
שבעה מן הגנב : עושה מלאכתו רק בלילה כשרואה ואינו נראה. אפילו נכשל היום למחר מנסה שוב את מזלו.
אוהב את חברו כגופו ולעולם לא יגנבהו. מסכן את עצמו עד כדי מסירות נפש על גניבה קלה כחמורה. מוכר את שללו בריווח מועט ובלבד שיטשטשו העקבות. אינו מגלה מה שהיה ואינו מספר מה שעתיד להיות. אוהב את אומנותו ומסרב להחליפה באחרת.
ושלושה מתינוק: ידיו עסקניות תמיד ואינו פונה לבטלה אף רגע. כשחסר לו דבר מה מיד בוכה ומבקש ואינו מעמיד פנים. כשאינו חסר הוא שרוי בשמחה, עליז וצוהל.