קול ששון וקול שמחה!

אני בדרך כלל נמנע מלפרסם כאן דברים שאינם מובנים לכלל הקוראים, אך הפעם אני חורג ממנהגי זה. אני יחד עם חברי לספסל הלימודים מהישיבה, הוצאנו כולנו אנחת רווחה כששמענו במוצאי ל"ג בעומר על אירוסיו של בוגר ישיבתנו ר' דוד גורדון עב"ל נעמה אורינג (אם אינכם מכירים את דוד, כנראה שאינכם בפייסבוק). הקטע הבא נכתב לכבודו ע"י החברותא המבוגר הרב עמוס ראבילו, בתיווכו של ר' לוגסי.

בימים האחרונים התבשרנו כולנו בשורה משמחת עד מאוד על אירוסי ידידנו דוד גורדון נ"י.
השמחה על האירוסים נובעת משני כיוונים: א. הרי כל חתונה היא בבחינת נס זוטא. ב. מצד השמחה הפרטית שחברנו היקר ששנים רבות חיפש וחיפש והנה סוף סוף מצא.
וכדרכם של אירועים אלו שבהם "מספידים" במקצת את החתן, אף אנו נעסוק במקצת שבחו של דוד.
יש אנשים טובים, ויש אנשים טובי לב. ליבם תמיד פתוח לרווחה בפני כל אחד וכל אימת שיתבקשו יבואו לעזור ולסייע. בבחינת- עיקר מהותם הוא ליבם הטוב. כך גם דוד בכל שנות הכרותינו עימו תמיד ראינו את ליבו הפתוח בפנינו ואת שמחתו ורצונו לעזור לאחרים אפילו על חשבון צרכיו המיידים.
כידוע לכולם- דוד עוסק בספרים- בסידורם בארגונם במיונם ובשמירתם. אדם שעיקר עיסוקו בספרים בהכרח שישפיעו עליו. על ר' ראובן מרגליות הספרן המפורסם של ספריית רמב"ם (שמורנו הר' שמואל גרינפלד היה אומר שהיה גם גדול הדור ולא רק ספרן) מספרים, שכל ספר חדש שהיה מגיע לספריה היה קודם כל עובר עליו מרישא ועד סיפא ורק אז מניח אותו במדף. אין אני יודע אם כך היא דרכו של דוד, אבל ודאי שמקצת דרכו יש בו. אהבת הספר וחמדתו, אינה רק לחיצוניות שלו – לשמירת הכריכה ולסידור הספרייה לפי המאות השונות או לפי תוכן החיבורים אלא לפנימיותו ולמה שכתוב בו.
עוד יותר ממה שכתבנו יש בו בדוד ורק מפני קדושת המועד (יום ירושלים) אני מקצר.
אז בברכה המסורתית של הישיבה (בניגון המתאים ובצרידות הרצויה) נברך את ידידנו דוד גורדון:
מזל טוב! מזל טוב!