הקדמות (הקדמה למדור "דעת תורה")

הטור השני למדור "דעת תורה" של אתר כיפה עלה לרשת (קישור). הנה הוא לפניכם.

המדור הזה עוסק ויעסוק ברבנות ורבנים. כבר התחלנו בכך בטור הקודם, ואעפ"כ בטרם נמשיך, אני מרגיש שיש צורך להקדים מספר הקדמות.

המשנה האחרונה במסכת פאה (ח, ט), מדברת אודות אנשים הנוהגים אחרת ממצבם האמיתי בעולם הזה:
וכל מי שאינו צריך ליטול [מן הצדקה] ונוטל - אינו נפטר מן העולם עד שיצטרך לבריות.
וכל מי שצריך ליטול ואינו נוטל - אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו...
וכל מי שאינו לא חיגר ולא סומא ולא פיסח, ועושה עצמו כאחד מהם - אינו מת מן הזקנה עד שיהיה כאחד מהם.
הרבי ר' בונם מפשיסחא שאל על משנה זו: אם כל העושה עצמו עיוור אינו נפטר בטרם יהיה עיוור, והעושה עצמו פיסח אינו נפטר בטרם יהיה פיסח, האם גם העושה עצמו רבי אינו נפטר מן העולם בטרם יהיה רבי?
כתשובה לשאלתו, המשיל הרבי מפשיסחא משל: מעשה בפריץ הכפר שנסע בכרכרתו בדרך לאחוזתו, ובצידי הדרך הוא רואה את שוטה הכפר מתגולל בבוץ מרוב שיכרותו. הוא הורה לעבדיו לקחת את השיכור לאחוזה, לרחוץ אותו ולהשכיב אותו במיטתו של הכומר, וכך עשו. בבוקר התעורר אותו שוטה במיטתו של הכומר ושואל את עצמו: האם אני כומר או שאני עדיין חולם? החליט בדעתו שייגש אל ארון הספרים של הכומר ויפתח את אחד הספרים. אם הוא יידע לקרוא את מה שכתוב בספר אזי כנראה שהוא הכומר, ואם לא, אז כנראה שהוא באמת רק שוטה הכפר. ניגש האיש אל ארון הספרים, פתח את אחד הספרים ולא הצליח לקרוא אפילו מילה אחת. הסכים בדעתו שכנראה איננו הכומר. לאחר שתי דקות אמר לעצמו: אולי בעצם אני כן הכומר, וכל הכמרים לא יודעים לקרוא את הספרים שיש להם בארון הספרים...

התופעה המתוארת במשל זה היא רווחת מאד. התגובה המיידית של התודעה שלנו לכל רגש אשמה היא: בטח כולם עושים את זה. איננו רואים בכך הצדקה למעשינו, ובכל זאת אנו מוצאים בזה נחמה. כמין צרת רבים חצי נחמה.

למדור הזה יש שתי מטרות. המטרה הראשונה היא ל"הנגיש" את דמות הרב לציבור הרחב. אני מאמין שככל שהקורא יבין יותר את התהליכים והאתגרים שהרב מתמודד איתם, יחד עם הכלים וצורות הניתוח והחשיבה שהרב משתמש בהם, הוא יתקרב אליו גם בתודעתו. המטרה השנייה היא להעמיד דמות של רב, על הצלחותיו, קשייו ולבטיו, שתגרום לצעירים לראות ברבנות אתגר שכדאי ורצוי לשאוף אליו.

אך זאת יש לדעת, אני כותב על דברים שעברו ועוברים עלי ועל דברים שקיבלתי וראיתי מרבותי ומחברי. ייתכן ובמהלך הכתיבה אחטא בהכללה ויובן מתוך דברי כאילו כל הרבנים חושבים כך או מתנהגים כך. אנא זכרו, אינני מתיימר לייצג את כלל הרבנים ואפילו לא את מיעוטם אלא את דעותי האישיות. אינני כותב כרב בעל ניסיון של שנים ארוכות, כשמי כן אני - "רב צעיר", עם ניסיון מועט מאד ברבנות. אף על פי כן, אני מאמין שאני מסוגל לתת לקוראים טעימה מספקת על מנת לעמוד במטרות שהצבתי.
ככלל יש לדעת, שהכלל של "כשם שפרצופיהם שונים, כך דעותיהם שונות", מתקיים גם אצל רבנים. לכן, הטענה שנשמעת לפעמים מפיהם של בני נוער: "אבל הרב ההוא אומר אחרת", היא טענה מעט ילדותית. לצערנו אין לנו סנהדרין ומצב זה מאפשר לרבנים שונים להחזיק בדעות שונות ולהסתכל על המציאות במבטים שונים.

אסיים הקדמה זו בדבריו של הרב פרופ' נחום לאם בסוף הקדמתו לספרו "הלכות והליכות":
מספרים שפעם המציא המהר"ץ חיות לרבי משה סופר בעל ה"חתם סופר" את ספרו "תורת הנביאים", אשר בהקדמתו הביע את החשש כי מבקרי מומין יפגעו בו קשות באמרם שאין חידוש בדבריו. החת"ס עודדו לא להשגיח בהם ולהדפיס את הספר הואיל וכוונתו להגדיל את התורה ולהאדירה. הוא הסתייע מגמ' ביצה דף ל"ח, בה מסופר שלפני עלייתו לא"י התפלל רבי אבא: "יהי רצון שאומר דבר המתקבל על דעתם של חכמי א"י". ואולם כשפגע אותם בביהמ"ד לעגו עליו. החת"ס השווה סיפור זה על רבי אבא לתפילת רבי נחוניה בן הקנה (ברכות כ"ח) שגם הוא התפלל: "יהי רצון שלא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי", ולא מצינו שנעלב ע"י חבריו. והקשה, מדוע נכשל רבי אבא ואילו רבי נחוניה בן הקנה תפילתו נתקבלה והצליח? והוא השיב: רבי אבא רצה למצוא חן בעיניהם, אבל רבי נחוניה בן הקנה אם כי התפלל שישמחו בו חבריו, זה היה טפל, והעיקר אצלו היה שלא יכשל בדבר הלכה, לכוון לאמיתה של תורה. כשיצאו הדברים מפי החת"ס להורות שהיושר הפנימי עולה על מציאת חן בעיני הזולת נתקררה דעתו של המהר"ץ חיות.

אהה, ועוד אזהרה אחרונה. אנא זכרו במהלך קריאת הטורים שלי, שבמשפט בנוסח "תפקיד הרב הוא כזה וכזה", המילה "הרב" לא מתייחסת בהכרח לרב קוק או לרב סולובייצ'יק...