על ציפיה לישועה

משנה מסכת אבות פרק ה משנה ב:
עשרה דורות מאדם עד נח להודיע כמה ארך אפים לפניו שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שהביא עליהם את מי המבול עשרה דורות מנח עד אברהם להודיע כמה ארך אפים לפניו שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שבא אברהם וקבל עליו שכר כולם:

רבינו עובדיה מברטנורא (1440-1510 למניינם) [קטע זה מובא גם בראשונים נוספים]:
אף אתה אל תתמה שהאריך לאומות העולם כל השנים הללו שהן משתעבדין בבניו, שיותר האריך לדורות שמאדם ועד נח, ואח"כ נשטפו:

התוספות יום טוב (1579-1654) מסביר את דבריו:
שכן המבול היה אלף תרנ"ו לבריאת עולם. וחורבן הבית היה ג' אלפים תתכ"ח לבריאת העולם. צא וחשוב. חכה לו כי לא יאחר.

הרבי ר' קלוניוס קלמן מפיסצנה, אש קודש, פרשת זכור, תש"ב (1942), גטו ורשא:
ודרך אגב, נראה לי מן הנסיון, שאף שהאדם צריך לקוות בכל רגע שיושיעהו ה', מכל מקום לא יסמוך את כל עצמו על התוחלת בלבד שמיד תבוא ישועתו, כיון שבאם חס ושלום עובר איזה זמן ולא באה הישועה נעשה מזה כמו שכתוב בפסוק "תוחלת ממושכה מחלת לב", ובפרט כשסומכים עצמם על איזה הבטחה או איזה דרך הטבע שעתה כבר תבוא הישועה ולא באה, נופל רוחו ונשבר האיש מזה עוד יותר, לכן יחד עם התקוה לישועה במהרה, צריכים גם לומר את דברי עלי הכהן (שמואל א' ג') "אלקים הוא הטוב בעיניו יעשה", כל העולם של הקב"ה הוא גם אנחנו לא שלנו אנו רק של הקב"ה, אל העולם ברצון ה' באנו וקיומנו ברצונו הוא, אף אל עולם העליון ברצונו ית' נלך, ומה שהוא ית' רוצה הוא הטוב, ואין לנו רשות לבעט ח"ו ברצונו, צריכים להתפלל ולהתחנן אליו ית' שיטיב עמנו חסדים טובים, חסדים נגלים אבל כשחס ושלום רוצה הוא ית' ליסר אותנו, גם זאת צריכים לקבל באהבה, ולקוות שלא יעזבנו, רק יושיענו ויקרבנו אליו ית', כלומר כשהאיש מחזק את עצמו רק בתקוה להישועה, אז את הרגשת רעת וכאבי היסורים לא החליש ולא הקל בו, ואז קשה לו לסבול כשח"ו הישועה מתאחרת, מה שאין כן כשיחד עם התקוה להישועה גם כופף את ראשו ואומר אלוקים הוא והטוב בעיניו יעשה, אז את ההרגשה המרה של רעת וכאבי היסורים, הוא מפיג ומחליש, ואז יכול הוא לסבול יותר, ובכח התקוה יותר להפיח בו רוח חיים גם כשח"ו לא באה הישועה בזמן שקוה לה.
(פתיחת רוב ראשי-התיבות והדגשים שלי)