אמר רבי ברכיה: אמר הקדוש ברוך הוא למשה לך אמור להם לישראל כשהייתי נותן לכם את המן הייתי נותן עומר לכל אחד ואחד מכם הה"ד (שמות טו) "עומר לגלגולת" ועכשיו שאתם נותנים לי את העומר אין לי אלא עומר אחד מכלכם. ולא עוד אלא שאינו של חטים אלא של שעורים לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם "והבאתם את עומר":
פרשני המדרש מסבירים כי מדרש זה בא להסביר את שינוי הסדר בפסוק "והבאתם את עומר ראשית קצירכם", שלכאורה היה יותר נכון לכתוב "והבאתם את ראשית קצירכם, עומר". המדרש מסביר כי המילה "עומר" בפסוק (ובמצוות העומר בכלל) בא להזכיר לנו את ה"עומר לגלגולת" שבני ישראל אספו בעת שירד המן. המדרש מתאר שהקב"ה כביכול יוצא מקופח - הוא נתן לכל אחד מישראל עומר מן, והוא מקבל חזרה רק עומר אחד מכולם יחד ועוד משעורים - דבר שאיננו ראוי אף למאכל אדם.
מה פשר ה"קיפוח" הזה?
חשבתי ללכת בעקבות דברי הרב אליהו דסלר בחלק א' של מכתב מאליהו בקונטרס החסד. כל חייו האדם מקבל מאחרים. הוא מתרגל לכך שהוא מקבל, והוא מצפה לקבל. לא פעם האדם אפילו לא נותן את דעתו לכל הגורמים שעושים איתו חסד ונותנים לו מזמנם, כוחם והונם. רק כשהאדם נדרש לתת הוא מתחיל לשים לב לסובבים אותו ולא לקחת אותם כמובנים מאליהם.
לדעת הרב דסלר האהבה בנוייה דווקא על הנתינה ולא על הקבלה, בגלל האמור לעיל, שהאדם לוקח כדבר המובן מאליו שאנשים ייתנו לו והוא משקיע את ליבו רק כשהוא נדרש לתת.
בתקופת העומר, עם ישראל התחיל לאכול מהמן (לדעת החתם סופר המן ירד לראשונה בל"ג בעומר). ארבעים שנה עם ישראל אכלו את המן וחיו עם זה כדבר המובן מאליו. במצוות קרבן העומר הקב"ה מצווה את עם ישראל לתת. הנתינה היא הבסיס להכרת הטוב. כשעם ישראל נדרשים לתת הם גם יכירו במי שנתן להם. לכן אומר להם הקב"ה: אני לא מצפה מכם שתתנו לי את כל מה שאני נתתי לכם, כל מה שאני מצפה זה שתתנו את המינימום, רק כדי שתגיעו למצב של הכרת הטוב שנעשה עמכם. מסתפק הקב"ה באותו קיפוח של עומר שעורים מכל ישראל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח לקבל תגובות לדברים המתפרסמים בבלוג "רב צעיר".
נא להקפיד להגיב לגופם של דברים ולא לגופם של כותבים!
בבקשה לא להגיב כ"אנונימי" - בחרו בשם כלשהוא והגיבו איתו.