כבר כתבנו כאן פעם על ספרו של הרב דר' בנימין לאו "חכמים" שחלקו הראשון סובב סביב הפרק הראשון של פרקי אבות. בפרקי אבות השבת למדנו את דבריו של שמעיה:
אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות ואל תתודע לרשות.
הרב בני לאו מסביר ששמעיה ואבטליון חיו בתקופת מלחמת האחים בין הורקנוס ואריסטובלוס, ולאור התקופה הוא מסביר את דבריו של שמעיה (כרך א' עמ' 139):
ניתן להבין היטב את הקביעה "אל תתודע לרשות". זוהי אמירה ברורה. כשמתנהלת מלחמת אחים, אין לנקוט עמדה. כל נקיטת עמדה תערער את מקומך. הפרושים מנחים את תלמידיהם לפסוע צעד אחורנית ולא להתערב במדיניות הממלכה. לאחר שנים רבות של מדינה חשמונאית שבה הפקידות מסואבת ומתייונת אנו יכולים להקשיב לקול הקורא: "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות". חוזרים לעבודה ולמלאכה. זוהי אמירה הצומחת על רקע אכזבה מהמדינה היהודית שלא צלחה. השררה השחיתה את המידות וערערה את כל היסודות.
ניתן להבין את דבריו בשני כיוונים:
א. הקריאה "אהוב את המלאכה" היא נכונה תמיד, אך חכמים הבינו את נכונותה רק על רקע התנאים ההיסטוריים ששררו באותה תקופת שפל.
ב. הקריאה "אהוב את המלאכה" היא נכונה רק בתקופה שאכן הרבנות מסואבת ומושחתת, אך בתקופה בריאה עם שלטון בריא יש להעדיף את הרבנות על פני המלאכה.
הרב דר' בני לאו לא מבהיר לאיזה משתי ההבנות הוא נוטה. האם יש בעיה אמונית להגיד איזה מהם? האם יושבי בית המדרש חייבים לומר דווקא את הראשון ולא את השני?
נקודה למחשבה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח לקבל תגובות לדברים המתפרסמים בבלוג "רב צעיר".
נא להקפיד להגיב לגופם של דברים ולא לגופם של כותבים!
בבקשה לא להגיב כ"אנונימי" - בחרו בשם כלשהוא והגיבו איתו.