12 שנה לפטירת מורנו הגאון ר' שמואל גרינפלד זצ"ל

ביום א', כ"ז בניסן ה'תשנ"ז, היום הראשון של זמן קיץ בישיבת "שבות ישראל", נהרג ר' שמואל גרינפלד בתאונת דרכים בדרך מאפרת לירושלים בשעה שנסע עם משפחתו להזמין תפילין לקראת בר המצוה של בנו. הדברים הבאים נכתבו לזכרו ע"י ר' דורון יעקב תלמידו. למי שלא זכה להכיר את האיש רק נאמר שהרבה יותר ממה שיש כאן היה בו. יהי רצון שזכותו יגן עלינו ועל כל ישראל.

י"ב שנים עברו מאז נלקח מאתנו בחתף הרב שמואל, ועדיין דאבון פטירתו צורב בלבנו, משל נפל הדבר רק ביום אתמול. במחיצתו זכיתי לשהות באחת משנותיי המכריעות, בתקופה שבה התעצבו אישיותי ומידותיי ותפיסת העולם האישית החלה להתגבש. תקופת שנה איננה זמן ארוך, וכבר עברו עליי תקופות ארוכות יותר בלווית מורים ומחנכים; אבל ר' שמואל היה איש כובש, עם נוכחות חזקה ועם הבעה עצמתית, עד שקשה היה להתעלם ממנו אפילו בהיכרות קצרה. לפיכך זיכרונו של ר' שמואל וזיכרון פועלו טבועים בי עד היום.
הרבה מעשיות בר' שמואל שבים ומהדהדים בי עד היום, ורבו הם מִסַּפֵּר. קווים רבים אפשר לשרטט לאישיותו רבת הגוונים – סוערת ונלהבת ועם זאת צנועה ושלווה. גדלותו בתורה ובקיאותו המדהימה בש"ס ובפוסקים הן מן המפורסמות, ובעל אכסניה זו כבר הטעים לנו מעט מזה אשתקד (קישור). הידע הרב שצבר והבקיאות המופלאה שלו במקורות לא הייתה כישרון טכני, המאפשר לפלוט ידע מבלי לעַבְּדו. לבקיאות שלו היה ממד של עומק, ותמיד נבעה מתוך הבט עיוני ואחר ניתוח ובירור מקיף של הנלמד. לחביבות ולאדיבות שהרעיף על תלמידיו לא היה גבול. הוא השתדל והתאמץ רבות להשיג את קרבת התלמידים ולהתחבר אליהם, ואף משפחתו תבדל"א זכורה לטוב על כך. במסגרת זו מבקש אני להאיר פן אחד מתוך פנים הרבה שהיו לר' שמואל, פן שהוא עיקרי לדעתי.
היטב ניכרה בו היכולת להשתנות ולהתחדש, ולא רק בדיבורים בעלמא, מן השפה ולחוץ. השינויים החדים שעבר בתפיסתו המחשבתית יעידו על כך. פעם חרדי אדוק, פעם חב"דניק, ובערוב ימיו אימץ תפיסה "ציונית דתית" לכאורה. המתבונן מן הצד עשוי לאבחן אצל ר' שמואל חוסר יציבות ואישיות רעועה לכאורה, אבל מי שהכירו מקרוב הבין שאין זו אלא תחושת האמת שפעפעה בו, עד כי תורֶה לו דרכה ותוביל אותו אחריה.
אל העולם הדתי הלאומי הוא נכנס לאחר שנחשף לכתבי הרב קוק. את הלימוד בתורת הרב לא השאיר ר' שמואל רק לרמה האינטלקטואלית. הרושם העמוק שהותירו בו הובילו אותו למפנה מעשי, והוא פנה לממשיכי דרכו של הרב קוק וביקש להיכלל עמם במחיצתם. לדעתי גם הביקורת שהייתה לו כלפי העולם החרדי תרמה לשינוי שחל בו. ביקורת זו, אף על פי שנזהר היה מלהשמיעה ברבים, לא הצטמצמה לעולם המחשבה בלבד, אלא תורגמה אצלו לעולם המעשה. אינני חושב שאפשר היה לכנותו 'ממלכתי' או 'מזרחיסטי'. על המדינה ועל מנהיגיה לא חסך ביקורת. החיבור שלו לעולם הציוני היה עצמאי, ולא כמשתרך אחַר מחנה זה או אחֵר. בשנה שלימד בישיבה נבחר ר' שמואל להעביר את השיעור בבוקרו של יום העצמאות, שיעור שהיה רגיל להימסר מפי מובילים בתפיסה הציונית הדתית (לרוב ר"מים במרכז הרב). זכור אני שדיבר בשבח הנס הלאומי של הניצחון במלחמה וקיבוץ הגלויות, ובתהליך הגאולה שהוא מסמן.
ממנו למדתי שאיסור 'גנבת דעת' (במובנו החדש – שימוש ברעיונותיו של חברו בלי רשות) נאמר גם כלפי מי שגונב את דעת עצמו, כלומר מי שחוזר על שיעורים ועל רעיונות שאמר או כתב בעצמו בעבר. תמיד היה אומר שצריך ללמוד הכול מחדש ולהעלות מחשבות ופירושים חדשים בעת הלימוד. אין זה משנה אם אלו אותם הפירושים שעלו בראשו של הלומד בעברוֹ, העיקר שלא יציץ במחברות של הלימוד הקודם. זאת הייתה הסיבה העיקרית שלא נודע לנו על דבר הספר שחיבר, 'בית השואבה', עד אחר זמן רב. הוא טען שקשה היה לו מלכתחילה לפרסם את הספר, ועכשיו שנתפרסם הפך הכתוב בו לתורה ישנה, שאין בה עניין לתלמידיו. חפץ היה ללמד אותם דברים חדשים.
אמר החכם מכל האדם: 'יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא כבר היה לעֹלמים אשר היה מלפנֵנו' (קהלת א, י). החדשנות של ר' שמואל לא נבעה מפשרנות כל שהיא או מניסיון להתאים את ההלכה למציאות העכשווית. השאיפה שלו הייתה לשוב למקורות, להיצמד לקמאיות ולהלכה הגרעינית, לקלף ממנה את התוספות והמנהגים שנספחו אליה במהלך הדורות ולקיים את העיקר. פעם שאל אותי אם אוכל לספר לו על מנהגים מיוחדים שנהגו יהודי עדן ותימן. משניסיתי לענות לו, אמר לי בבקיאותו מיד על כל מנהג מה מקורו ומניין התגלגל, אך לא היה ספק בתשובתי. 'אינני צריך חומרות. אני מחפש את המנהגים המקִלים שנהגתם' אמר. אני מאמין שהיה לו במידע הזה צורך מעשי – לחשוף יהדות מקורית ולהגיע למכנה משותף המאחד את כלל עדות ישראל.
היכולת שלו לבחון דברים מחדש התחדדה לי במעשה שהיה. מבית המדרש באפרת אפשר להשקיף למרחוק על כיפת הסלע. בוקר אחד, בעת שזהב הכיפה התנוצץ לעברנו כשהילכנו בשביל בואכה בית המדרש, אמר לי פתאום: 'מי אמר לנו שזה (בהצבעה) הר הבית? מניין הביטחון שאין הכוונה להר אחר בסביבה?" נפלאתי מאוד על האמירה הזאת, והשתוממתי כשעה חדא על העובדה שר' שמואל לא חשש להגות רעיונות הפוכים ממה שמקובל מאוד אצל הכול. אני בטוח שבמקרה הזה ידע את מה שנכתב בנושא מיקומו של בית המקדש (ובכלל עניין הקודש והמקדש העסיק אותו מאוד), והשאלה שלו באה ממקום של ידיעה והכרה, ולא בבחינת שאלת תם.
הוא סיפר לי לא אחת על מאמציו לקיים מצוות נדירות או מצוות שבעולם המודרני מעטים הם העוסקים בהם – פדיון פטר חמור, שילוח הקן, קצירת חטים למצוֹת הפסח (וכמובן אפייתן בערב פסח, או אפילו בליל הפסח עצמו אם חל במוצאי שבת), תכלת, עלייה להר הבית וכיוצא באלו. לבד מהערך העצמי שבקיום המצוות הללו, היו הן לר' שמואל חלק מן הלימוד בעצמו. מאמין היה שלימוד תורה הוא תהליך שמוביל למעשיוּת, שאינו מסתיים בבית המדרש.כזה היה האיש וכאלו היו מעשיו – יחיד ומיוחד, שקשה למצוא לו שותפים בתפיסת העולם. אבל העצמה והאמונה שהורו את דרכו הרשימו את הסובבים אותו. תלמידיו ומכיריו חשים היו במידת האמת שניחן בה, ובוודאי היה בה ממד משפיע ומחנך. יהי זכרו צרור בצרור חיינו, ותורתו ודרכו יוסיפו ללוות אותנו במסילה הועלה בית א-ל.