"על התום והטוהר שהיו נחלת אבותינו"

לפני מספר שבתות נזדמנתי לבית כנסת אחד של יוצאי צפון אפריקה, וכהרגלי עברתי במבט על פני הספרים שבארון הספרים. ראיתי שם ספר שלא הכרתי: "ברכת אליהו" על התורה מאת הראשון-לציון הג"ר שלמה משה עמאר. הספר יצא לאור בשנת תשס"ז. עד כה יצא לי לראות רק את הכרך של בראשית, כך שאינני יודע אם יצא לאור יותר מהכרך הראשון. בכל מקרה, בתחילת הספר כותב הרב עמאר הקדמה של כ40 עמודים על יהדות מרוקו ועל אביו, שעל שמו נקרא הספר. יש בהקדמה מספר סיפורים מעניינים (בין היתר הוא מספר כיצד הוריו נגלו לו ולאחיו בחלום לאחר פטירתם ושהג"ר עובדיה יוסף סיפר לו כיצד אשתו, הרבנית מרגלית ע"ה, נגלתה לו מספר פעמים בחלום), אך סיפור אחד עולה על כולם. בפרק הנושא את השם "על התום והטוהר שהיו נחלת אבותינו" מופיע הסיפור הבא (עמ' 24-25) [אופן הניקוד כמופיע במקור]:

עוד זאת סיפר [רבי יצחק אלמליח, שיוזכר בהמשך] באותו מעמד, שבזמן שהיו עסוקים בכינון מוסדות "אוצר התורה" [במרוקו] יחד עם הגאון רבי רפאל עבו ע"ה. באחד הימים הגיעה משלחת חשובה של רבנים ואישי ציבור שונים שבאו מאמריקה לבקר בקהילה [במרוקו] ולחזק את החינוך, ושמעו שיש סניפים לאוצר התורה גם בכפרים ההרריים, וכששמעו על מצב הכפרים ביקשו להכירם מקרוב ולבקר במקום, והתארגנו ויצאו עם אנשי המקום, ור"י אלמאליח ז"ל הביאם לאחד הכפרים הנידחים והיו משתאים לראות את הבתים והדרכים, מה שלא ראו מימיהם, ולא הפסיקו לראות ולהביט, ולשאול אם באמת גרים שם בני אדם, והכניסום לבתים המה ראו ותמהו עד למאד, וכששמעו שיש להם גם חכם שהוא השוחט והש"ץ והסופר והקורא וכו' וכו', גדלה תמיהתם עד מאד, שגם במקום זנוח זה עם מספר משפחות כה מצומצם, יש להם חכם ולא חסרו דבר מכל ענייני הקדושה והמצוה. וביקשו להראות עמו, והלכו למקום מושבו בסוף הכפר, ושם הראו להם את מקומו, במערה שבתחתית ההר, שהיתה נעולה בחבילה של עצים וקרשים זע"ז ועשויים כמין דלת, והם רואים ולא מאמינים שאכן אדם חי יושב במקום כזה, ואחר שפתחו להם, נכנסו ומצאו כעין חדר מסויד בסיד לבן, ויש "שלחן" שעליו שתי נרות דולקות, ואיש זקן יושב בקצהו ולפניו מונח קלף וקסת של דיו, והוא כותב ספר תורה, וכשראו את זה זלגו עיניהם דמעות של התרגשות ושל גיל ורעדה, והיו עומדים ורועדים מול המחזה הנורא הזה, והחכם שאל לר"י אלמאליח ז"ל מי אלה לך, והשיבו שזו משלחת מאמריקה, שאל החכם היכן היא אמריקא, אמרו לו רחוק מאד מאד, ושב ושאל האם זה כמו מכאן לעיר מראכש, ואמרו שזה הרבה יותר, ומפני שאין לו מושגים במרחקים שמעבר לאוקיינוס, אמרו לו כמו עשר פעמים מכאן למראכש, והיה מתמיה ונאנח, ואמר אוי ואבוי היכן נזרקו אחינו בני ישראל היקרים, ומי יודע מה סובלים הם במרחקים כאלה, ומה מצבם הגשמי והרוחני.
ואח"כ אמר לו, תאמר להם שאין להם מה לדאוג ה' יעזור, ומיד אני ניגש לבתי הכפר ועושה להם מגבית כדי לסייע בידם כמו שצריך, האמנם המצב עכשיו דחוק, אבל אין אחד שישאר אדיש ולא יעזור להם, ושבו ובכו שוב, ואמרו תורה יש כאן, וגם חסד יש כאן, עתה אנו מבינים מה החזיק אותם כאן ומה מקיים אותם.

תודה רבה לאשתי, שהשיגה עבורי/כם עותק של הספר כדי שאוכל להעלות לכאן את הסיפור.