מדרש לפרשת כי-תשא

"וענותך תרבני" בנוהג שבעולם, מלך ב"ו כל הימים שהבריות מושלמים לו, הוא נזקק ליתן להם דונטיבא, לחלק להם אנונות, והוא זקוק לחייהם, אבל אם מרדו בו ח"ו, אינו נזקק להם לכל דבר שבעולם, אלא פוסק אנונות שלהם. למה? שכפרו במלכותו. והקב"ה אינו כן, אלא הם עוסקים ומכעיסים אותו למטה, והוא עוסק למעלה ליתן להם את התורה, שכלה חיים. הוי, ויתן אל משה ככלותו, יש עניו גדול מזה?! הוי, "וענותך תרבני":

המדרש מתאר את הסיטואציה בו בני ישראל חוטאים, והקב"ה בינתיים מכין את התורה למסירה למשה. המדרש מתאר הנגדה בין דרכו של הקב"ה לדרכו של מלך בשר ודם. מלך בשר ודם שעמו חוטאים כנגדו מעניש אותם ואיננו מעביר להם סחרות ותקציבים, ואילו הקב"ה איננו מעניש את העם (או לפחות עדיין איננו מענישם) אלא עוסק ליתן להם את התורה. והמדרש מסיים שזהו מידת הענוה הגדולה של הקב"ה.

אך מה העניין בניגוד הזה? האין זה נכון שיש להעניש את החוטאים?

לאזניים מודרניות (ואפילו פוסט-מודרניות) המדרש הזה מצלצל מאד מוכר. זו הרי הגישה החינוכית הרווחת כיום בעולם המערבי. עפ"י גישה זו, ילד ש"חוטא" כנגד הכללים המקובלים והמצופים ממנו, איננו נדרש לקחת אחריות על מעשיו. אלא המערכת נדרשת לתקן את עצמה באופן שיתאים לילד ויחזיר אותו למוטב (כיום אנו פוגשים מדי פעם גם בקיצוניות של השיטה הזו, כאשר המערכת נדרשת לשנות את הכללים שלה כדי להכיל ילד כזה).

לכאורה, זה מה שכתוב במדרש הזה. הקב"ה איננו מעניש את העם, הוא עוסק בהכנת התורה למסירתו לעם. כאילו לומר לנו שהחטא איננו נובע מפגם שיש בעם ישראל, אלא בפגם במערכת - בזה שהם טרם קיבלו את התורה. ברגע שהעם יקבלו את התורה, ממילא בעיות ההתנהגות והחטאים יפטרו מאליהם.

גם אם נלך בכיוון הזה, יש לסייג זאת. עם ישראל במתן תורה הינם משולים לנער די צעיר. קשה להאמין שהמדרש היה נוקט בשיטה מעין זו בדור הנכנסים לארץ (אם מישהו מכיר מדרש שסותר את דבריי, אשמח להחכים). ועוד יש להוסיף, שעפ"י המשך הסיפור הידוע לנו, לפחות חלק מעם ישראל בא על עונשו מידי משה (אך יתכן ויש כאן מחלוקת בין הקב"ה למשה, כפי שהמדרש מתאר את ההבדל בין מלך בשר ודם להקב"ה).

הקוראים מרעננה מוזמנים לשיעור ביום שישי הקרוב, עש"ק כי-תשא, בביכנ"ס "לכו נרננה" בשעה 9 בבוקר.