חוקר בטבע ומאמין בבורא, מאת: סגן-צעיר

[ברוח "ונהפוך הוא", מרשה לעצמו עבדכם הנאמן (סגן-צעיר) לעסוק בדברי דרוש. יחד עם זה שמדובר בדרש, הדרשה הזאת דווקא מצאה לה תדר תהודה אצלי בלב. היא מצליחה לגעת בנקודה שמאד מעסיקה את מחשבתי בתור מדען מאמין. לא יהיה זה מופרז לומר שאלמלא חלק מהיסודות הרעיוניים המוצגים כאן (גם אם הקשרם לחג הפורים איננו הכרחי), הייתי מאוד מתקשה להישאר יהודי מאמין. ברשימה זו אני למעשה מציג בראשי פרקים את הצהרת ה"אני מאמין" שלי שהיא "נקודת העוגן" לגישה שלי לכל הקשור בתורה ומדע. בע"ה ברשימה הבאה אנסה לשרטט מפת דרכים ולציין בקווים כלליים את הכיוון אליו אני שואף לנווט את הדיון.]

חוקר ומאמין בטבע / שורש הספק
אלו הם שניים מבין הכינויים המתייחסים לעמלק, שצדו את עיני בספרות הדרוש והחסידות. גם בלי להתאמץ אפשר לראות שהמושגים קשורים זה לזה, אבל בשביל להמחיש עד כמה הם יונקים משורש אחד אני מביא פה כמה ציטוטים מאת המדען המפורסם ריצ'רד פיינמן בספרו "החדווה שבגילוי דברים":

המדע מצווה לפקפק; יש הכרח מוחלט, על מנת לקדם את המדע, להחזיק באי-ודאות כחלק מרכזי של העצמיות הפנימית שלך. כדי לקדם את ההבנה, אנחנו חייבים להישאר צנועים ולהודות שאנחנו לא יודעים. שום דבר אינו ודאי, או מוכרח מעבר לכל צל של ספק.
... העמדה הנפשית הזאת – העמדה הזאת של אי-ודאות – חיונית למדען, והעמדה הנפשית הזאת היא הדבר הראשון שהסטודנט חייב לרכוש. היא הופכת להרגל חשיבה. מהרגע שרוכשים אותה, אי אפשר עוד להסתלק ממנה.
... השאלה משתנה קצת, מ"האם יש א-לקים?" ל"עד כמה ודאי שיש א-לקים?" השינוי הקל מאוד הזה הוא צעד ענקי, שמייצג פרשת דרכים בין המדע והדת. ... אני לא מאמין שמדען יכול בכלל לרכוש את ההשקפה הזאת – את ההבנה הדתית האמיתית הזאת, את הידיעה הממשית שיש א-לקים – את הוודאות המוחלטת הזאת שיש לאנשים דתיים.

פיינמן נוגע כאן באחד מיסודות העימות בין תורה ומדע. המדע בטבעו סומך בצורה מוחלטת על השכל האנושי ועל יכולתו לפרש את העולם בצורה הגיונית. אם מסתכלים על העולם רק בעיניים מדעיות אכן יתכן שהמסקנה המתבקשת היא שאין א-לקים. המדע הופך במידה רבה את מציאותו של הקב"ה למיותרת. ברמה האישית אני חייב להודות שאילו הייתי מסתמך אך ורק על ניתוח שכלי לוגי, ספק אם הייתי נשאר איתן באמונתי.

עמלק הוא המייצג גישה זו המאמינה רק במדע. הוא נלחם להשריש תפיסה זו ולהחליש את כוח האמונה. למזלנו, כוח השכל הוא איננו הכוח היחיד הנמצא בראשנו. מעבר לניסיון להכיר את הא-לקים באמצעות המציאות (בעזרת השכל), ישנה אפשרות להכיר את הא-לקים בתוך המציאות - במפגש חוויתי. כאן באה לידי ביטוי עוצמתו המיוחדת של חג הפורים. "חייב איניש לבשומי בפוריא עד דלא ידע". לא הכול אנחנו יודעים, ישנם דברים שניתן להרגיש בלב.

בנקודה זו, חשוב גם לציין את תפקידו של כוח הדמיון במערכת היחסים המורכבת הנ"ל. אלמלא יכולת הדמיון לא היה לרגשי הלב במה להיאחז. יכולתו של הדמיון לשנות את המציאות הממשית, ולהביא אותנו לידי הישגים מרשימים ביותר, ללא ספק מעורר התפעלות. [בעניין זה מאוד מומלץ מאוד להקשיב לשיחה קצרה שנתנה הסופרת ג'יי. קיי. רולינג לפני בוגרי אוניברסיטת הארוארד – (לינק).] באמצעות חשיבה לוגית אנחנו יכולים ללמוד לרפא מחלות ולהאריך את תוחלת החיים, אבל רק מכוח הדמיון אנחנו יודעים להעריך נכונה למה זה בכלל כדאי.

סיכום תמציתי ומדויק לרעיון הזה, ניתן לראות בדבריו של הרב יונתן סאקס, רבה הראשי של בריטניה, (לינק) [בתרגום חפשי שלי]:
אמונה הינה ניצחון הסבירות באמצעות כוח האפשרות. נביאי ישראל חלמו על הבלתי סביר, והיא זו שסייעה למעשה בהגשמתו. כל ההישגים הגדולים של האנושות בתחום האומנות והמדע כמו גם חיי הרוח הובאו לידי ביטוי על ידי אנשים שהתעלמו ממידת הסבירות והאמינו בכוח האפשרות.


בצד הדרשני, ניתן לראות את תיאור המאבק הזה בתוך סיפור המגילה. את סיפור המגילה נפרש כמשל, הרומז על כלל ימי האדם מיום היוולדו ועד יום מותו. (תיאור זה הוא בהשראת רעיונו המרתק של הרמ"א בפירושו מחיר יין. חרגתי מהפירוש בפרטי הדברים, אולם שורש הרעיון נעוץ בהם ועולה בקנה אחד.)

כל אחד מאיתנו הוא ביסודו המלך אחשורוש. לכל אחד ואחד מאיתנו החיים (=המלכות) הפרטיים שלו, ובתוך עצמיות זו, בתוככי משכן השכל, נאבקים כוחות הנפש השונים, להיות הם המשפיעים על דרכה של המלכות.

המן (עמלק) מייצג כמובן את השכל הישר. עץ הדעת טוב ורע - שלטון המדע. טענותיו למלך תמיד יהיו הגיוניות, פנייה אל השכל ולא אל הרגש ("כי יצא דבר המלכה...", "ולמלך אין שווה להניחם...").

לעומתו, אסתר המלכה נציגת רגשי הלב. נושאת חן בעיני המלך ופונה תמיד לצד הרגשי ("איככה אוכל וראיתי"). יודעת שמציאות הבורא מוסתרת אבל מרגישה אותו מהלך בין ההדסים.

ובאמצע מרדכי היהודי, הכוח המדמה. הוא רואה חזיונות בחלום. יש לו בראשו זיכרון היסטורי (זקני לא השתחווה לזקנך), תודעה של עם שלם ("אשר הגלה מירושלים"), ומבט משקיף לעתיד ("אם החרש תחרישי"). כמו שאמרנו למעלה, לכוח המדמה תפקיד חשוב בפיתוח האמונה. מרדכי היהודי הוא "אומן" את הדסה.

העימות בין המן לאסתר איננו מתחיל ברגע שהמן עולה לגדולה. גם בסוף הסיפור, כל זמן שמרדכי שולט על בית המן, מדריך ומכוון, אין מניעה לעסוק בחקירות מדעיות. המלחמה מתחילה ברגע שהמן דורש מרות טוטאלית. הוא רוצה שמרדכי יכרע וישתחווה. ברגע זה העימות הופך להיות חזיתי, ומעצם הגדרתו אין שום מקום לפשרה. כל גדולתו והצלחותיו של המן (בשיפור העולם ברפואה, טכנולוגיה, וכו') אינן שוות לו כל עוד עדיין לא כולם מכירים בעליונותו של השכל. ומאידך, גם אסתר אינה יכולה בשום אופן להשלים עם שלטון משותף כשתחת ידה רק חצי המלכות. היא חייבת לחתור לרגע ההכרעה, ולאלץ את אחשורוש להחליט ולבחור, בין אשתו לבין אוהבו.

בדרך זו אפשר גם להבין את הקשר הישיר בין פרשת עמלק לפרשת פרה. פרה אדומה מסמלת את החוק הבלתי מובן, המדרגה של "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני". זה ממש המשך ישיר ודרך סלולה במלחמותינו נגד עמלק.

בזה גם נעוץ ההבדל בין דור יוצאי מצרים לדור באי הארץ. דור יוצאי מצרים אינם מצווים על מחיית עמלק מפני שהעמלק שהם פוגשים הוא שונה. הם אינם חיים בדור של ספיקות, ולכן כל יכולתו של עמלק בדור זה, הוא רק לצנן. הוא איננו מהווה איום קיומי ממשי. סדר הדברים במצב הזה, הוא קודם יצ"מ ואח"כ מלחמת עמלק. מה שאין כן בדורות הבאים - "בהניח ה' א-לקיך לך", בדורות שלא רואים את יד ה' עין בעין. אז כבר מדובר במלחמת הישרדות. החללים של הגישה השכלית נופלים לא פעם לאבדן אמונה והתנתקות ממסורת אבות. הכרת הגישה הרגשית אל חיקה של האמונה, היא הקדמה הכרחית אפילו לליל הסדר.

ועוד נקודה אחת לסיום. אם "ימי אחשורוש" מתייחסים לימי חיי האדם הפרטי אזי נזרקת גם משמעות מחודשת למאמרו של רבא "אף על פי כן הדור קבלוה בימי אחשורוש". כל אחד ואחד מאיתנו, על אף שלא נכח פיזית במעמד מתן תורה שבהר סיני, נדרש ב"ימי אחשורוש" הפרטיים שלו, לקבל עליו עול תורה ומצוות. קבלה זו נעשית על ידי קבלת עול מלכות שמים ואמונה בבורא, גם כאשר חקירותיו השכליות במדעי הטבע אינן בהכרח מחייבות אמונה זו.

תודה לי.ל. על ההגהה.