מדרש לפרשת בא

מלכתחילה חשבתי לכתוב על המדרש הזה:
דבר אחר "החדש הזה לכם" הדא הוא דכתיב: (זכריה ד, יד) "אלה שני בני היצהר העומדים על אדון כל הארץ" אמר רבי לוי: מלמד שהיה הקדוש ברוך הוא חוזר ומבקש באיזה דבר לגאול את ישראל ולא היה מוצא, עד שמצא זכותו של משה ושל אהרן והיא עמדה להם הדא הוא דכתיב: "אלה שני בני היצהר" למה הדבר דומה? למלך שבקש לישא אשה ובאו ואמרו לו ענייה היא אין לה בעולם אלא שני נזמים בלבד. כך אמר הקדוש ברוך הוא: דיין לישראל שיגאלו בזכות משה ואהרן לכך נאמר "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן":
אך משזכרתי כי פרשת בא השבוע, החלטתי להביא בפניכם את דבריו היקרים של הרב אליהו כי-טוב מספרו "ספר הפרשיות" (עמ' קפו-קפח). אינני מכיר בכל עשרת הכרכים של הספר עוד מקום שבו הוא כותב באופן שהוא כותב כאן (אולי למעט על סיפור לוט והוצאתו מסדום - ויש איזה שהוא קשר בין נושאי שתי הפרשיות). כעיקרון ספר הפרשיות הוא ליקוט, אך לא תמיד ברור מניין הדברים מלוקטים ומה הוא תוספת של המחבר. הקטע שלפנינו מסומן ע"י הרב כי-טוב עם המילים: "מדרש הגדול, חתם-סופר", אינני יודע מה מהדברים הבאים באמת מופיע שם ומה הוא חידושו העצמי של המחבר. תהנו:

"ויאמר לו פרעה: לך מעלי. השמר לך, אל תוסף ראות פני, כי ביום ראותך פני - תמות".
שמע משה גערה זו מפי פרעה ושמח עליה שמחה גדולה. ולא אחר משה להשיב עליה תשובה כדת: "ויאמר משה: כן דברת" - יפה דברת ובזמנו דברת. אמת - "לא אוסף עוד ראות פניך"!
מה שמועה שמע משה ושמח? וכיצד אמר משה "לא אוסף עוד ראות פניך"? ושמא יצטווה עוד מפי הגבורה לראות פני פרעה עוד?
...
ואולם, גם רמז נעלה נרמז משה מדברי פרעה ומשה שמח עליו שמחה יתרה, ואפילו אם פרעה עצמו לא התכוון לכך.
אתה מוצא בכל מקום בתורה שכתוב "השמר לך" ואזהרה אחריה, כך היא נכתבת: "השמר לך... פן", אף כאן היה לו לאותו רשע לומר: "השמר לך פן תוסף", לא אמר אלא "אל תוסף"!
באותה שעה הסיח משה דעתו מן הפה הדובר אליו ואזנו קלטה רק אזהרה כאילו מפי עליון יצאה, שכך מנהיג הבורא את עולמו ומדובב את כל היקום עד שאבן מקיר תזעק ומשמיע לכל הארץ והדרים עליה את קול ה' ודברו.
הנה ראה זה עתה פלא, גדול שבפלאים: אף פיו של אותו רשע עולם נעשה כשופר לקול בוראו ויוצרו וזועק אל משה צדיק עולם: "אל תוסף"!
"אל תוסף" - ציווי.
"אל תוסף" - הבטחה.
מי חרש ולא ישמע את קול ה' המדבר עתה מתוך גרונו של יצור עלוב זה?!
מי פתי ולא ישמח לקול הגערה הזו כשהיא יוצאת מן הפה של הלז - "אל תוסף ראות פני, כי ביום ראותך פני תמות"!
הרי זה סוף חשבון-עולם, חשבון-עד שעלה לכל יצורי תבל בשבעים ושבעה ימים של דם וצער אין סוף ואין קץ, ועתה בא סוף וקץ לאותו חשבון איום - ולא ישמח? לפני שני אלפים חמש מאות ארבעים ושמונה שנים, אז החשבון התחיל:
היוצר אמר ליצור כפיו: "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, כי ביום אכלך ממנו מות תמות"!
אותה שעה עמד לו אביו ורוחו של זה העומד עתה מול אור פני משה, נחש ערום, מרשיע ומשטין ומפתה את האדם ומראהו כי טוב העץ למאכל - "ותקח (האשה) מפריו ותתן גם לאשה עמה ויאכל" - אותה שעה נזדעזע העולם. כל הבריאה חישבה להימוט, נפל כתר הבריאה ביד הנחש!
היה כל היקום עולם ומלואו זועק ומתחנן לאדם: אכלת - אל תוסף!
והאדם משיב: אכלתי - ואוכל עוד! הנחש הפילני, דבק בי, מלפפני ואינו מרפה, מכריחני, איני יכול לו!
מאז, הפך עולמו של הבורא מגן עדן לגהנם שהנחש עושה בו כבתוך שלו. זעיר פה זעיר שם קמים כנגדו תולדות אדם ונאבקים בו, וסוף שהנחש גובר על כל שאר תולדות אדם והוא מרעים בקולו תמיד: שלי אתם, ואני מצוה: אכלתם - הוסיפו עוד! עד -
עד שבא מבול לעולם ושטף הכל והותיר פליטה קטנה - והנה זה שוב אותו נחש הופיע ובא ושוב הו שולט בעולם כאילו שלו היה.
[כאן הרב כי-טוב ממשיך לתאר את תולדת האבות ועם ישראל עד הירידה למצרים]
והנה כמה קשה היא גאולה זו. עדיין אותו נחש תופס בהם ואינו מרפה. אם תחתוך בשרו לחתכים, ארסו אינו מפסיק לפעפע אפילו שעה אחת. והגיעו דברים עד כדי כך שמשה התחיל להתירא מפניו כי לא יוכל לו לזה, ואילולא אמר לו הקב"ה: "בא אל פרעה" - בוא עמי ואני אלחם בו, כבר היה משה בורח ממנו אחר מכת הברד. שכך ראהו כי חזק הוא ואינו מרפה מבלעו אשר בלע.
והנה ראה נא ראה, שמע נא שמע - הרי פיו של אותו רשע גוער וצועק: אל תוסף! הוא המתירא, הוא המזהיר, הוא המבקש את הפרידה - ובלשון קונו הוא צועק: "כי ביום ראותך פני תמות"! - ולא ישמח משה לשמע גערה זו?!
ישמחו השמים ותגל הארץ, אמרו בגויים, ה' מלך אף תכון תבל בל תמוט...
אף משה השיב כדת: אכלתי - ולא אוכל עוד!
"לא אוסף עוד ראות פניך"!