תורה עם דרך ארץ - כאידיאל או כדרך חיים

בגליון האחרון של "המעיין", טבת תשס"ט התפרסם מכתבו של הרב שמעון שוואב זצ"ל, רב קהילת יוצאי גרמניה בניו-יורק ומי שהיה לפנים רב בגרמניה, על מורשתו של הרב שמשון רפאל הירש (לינק). אלה עיקרי דבריו:
למרבה הצער, עקרון 'תורה עם דרך ארץ' אינו מובן כדבעי על ידי יהודים אורתודוקסים בני ימינו. אזרח שווה זכויות באמריקה המתירנית המקיים את חוקי התורה – עדיין אינו בן נאמן של תנועת 'תורה עם דרך ארץ'. עצם ההימנעות מלעבור של איסורי תורה ראויה לשבח והוקרה, אך אינה מהווה התגלמות של שיטת הרב הירש. כמו כן, מוסד אקדמי המיועד ללימוד מדע ופילוסופיה, לא על מנת לשרת את הבנת התורה או לקדם את המטרות של התורה - אלא כמחקר אנושי עצמאי, כדי להבין את העולם שמסביב ולשלוט בו (אפילו כאשר נוספת בו מחלקה ללימודים תורניים בלמדנות עמוקה) - אינו ענף של השקפת העולם של 'תורה עם דרך ארץ' שייסד ר' שמשון רפאל הירש. גם אוניברסיטה חילונית בישראל תחת הנהגה חובשת כיפה ועם לימודי יהדות, רחוקה ביותר מקיום שיטת 'תורה עם דרך ארץ'. איש מקצוע אורתודוקסי שאינו קובע עיתים לתורה, שאינו מקפיד בקיום מצוות, או שאינו צנוע בלבושו או בהתנהגותו, אינו הולך בדרכו של הרב שמשון רפאל הירש.
...
עלינו אם כן להיזהר מכמה אי-הבנות נפוצות. הדגש אינו בחלק השני של הביטוי 'תורה עם דרך ארץ' אלא בחלק הראשון: תורה - עם דרך ארץ. העיקרון המנחה איננו תורה ודרך ארץ או תורה ומדע כשותפים שווים, ובוודאי שלא דרך ארץ פלוס תורה. אין מדובר בסינתיזה של תורה עם התבוללות, ולא אורתופרקסיה הנבללת עם אמריקנות חומרנית. 'תורה עם דרך ארץ' זו תורה - עם דרך ארץ, כשתורת ה' בכללה משתמשת ב'דרך ארץ' בתור אמצעי כדי לממש את התורה בשלמותה. התורה משמשת כמזון אלוקי, וה'דרך ארץ' האנושית משמשת כתבלין מוסיף טעם וריח, כדי שטעמה של התורה יתקיים בפריחה מושלמת.
קיימים רק שני כיווני מחשבה לגיטימיים: האחד הוא "אין לי אלא תורה" (`Torah only`), והשני הוא 'תורה עם דרך ארץ'. כל יהודי נאמן לתורה פועל למען אותה מטרה; קיימות שיטות ודרכים מגוונות לגבי הגישה והדרך אליה, אך כולן מובילות ליעד הנכסף של "יתגדל ויתקדש שמיה רבה".

נושא תורה עם דרך-ארץ הוא רחב מדי מכדי שנוכל להקיף אותו כאן, וזה איננו המטרה של הפוסט הזה, אלא רצון להעיר על נקודה אחת בדבריו של הרב שוואב.
ניתן לסכם את דבריו של הרב שוואב באופן הבא: אדם המקיים את מרבית מצוות התורה אך עם זאת איננו גודר עצמו כלל מהתרבות המערבית איננו יכול להכריז שהוא פועל בדרך "תורה עם דרך ארץ", וכיוון שכן הוא בבעיה, כי אם הוא איננו בדרך תורה עם דרך ארץ וכמובן שהוא איננו בדרך "אין לי אלא תורה" אזי הוא בעצם חסר דרך ומהלך בדרך שאינה כשורה.

הבה נעיין בדברים. "איש מקצוע אורתודוקסי שאינו קובע עיתים לתורה, שאינו מקפיד בקיום מצוות, או שאינו צנוע בלבושו או בהתנהגותו, אינו הולך בדרכו של הרב שמשון רפאל הירש.", כתב הרב שוואב. עפ"י המשפט הזה של ניתן להסיק שאיש מקצוע אורתודוקסי שקובע עיתים לתורה ומקפיד בקיום מצוות וצנוע בלבושו או בהתנהגותו, כן הולך בדרך הנכונה. אך על פי תיאור משנתו של הרב הירש, מה הקשר של אדם זה ל"דרך-ארץ"? האם זה שהוא בעל מקצוע? הוא הרי איננו משתמש ב"דרך ארץ" כדי להעצים את התורה? אלא אם כן נאמר שזה שהוא בעל מקצוע המאפשר לו להתפרנס וכך לקבוע עיתים לתורה, זה השימוש בדרך-ארץ לצורך התורה. אך האם לא ניתן לומר דברים דומים על אדם הצורך את תרבות הפנאי המערבית על מנת שיהיה לו כוחות להשקיע מעט ממרצו גם לצורך קיום התורה ומצוותיה?

כפי שכתבתי, אין כוונתי כאן לכתוב על מה הרב הירש כן חלם והגה, אלא רק להעמיד את הדברים באור שנראה לי כנכון. הרצון לחייב אנשים להכניס את עצמם לתוך מסגרת מוגדרת היא קשה ביותר, וקשה להאמין שהיא תצלח. מה שיש לקחת מהניתוח של הרב שוואב לשיטת הרב הירש הוא את האידיאל והשאיפה, אך יש חסרוך מסויים כאשר רוצים מתוך האידיאל והשאיפה למתוח ביקורת על כל מי שלא עומד באותו אידיאל.

אני מקווה שהדברים שכתבתי לא יותר מדי "מעופפים" ושעל אף המעורפלות שלהם הם יובנו לקוראים.

נ.ב. להשלמת העניין ראוי לראות את ההתכתבות של הרב שוואב בנושא לימוד חכמות שחלקו התפרסם ב"המעיין" (לינק)