מדרש לפרשת ויגש

ד"א "ויגש אליו יהודה" ר' יהודה ר' נחמיה ורבנן - ר' יהודה אומר: הגשה למלחמה היך מד"א: (שמואל ב י) "ויגש יואב והעם אשר עמו למלחמה". רבי נחמיה אומר: הגשה לפיוס המד"א: (יהושע יד) "ויגשו בני יהודה אל יהושע לפייסו". רבנן אמרי: הגשה לתפלה (מלכים א יח) "ויגש אליהו הנביא ויאמר ה' אלהי וגו'". ר"א אמר [יש גירסאות שאין את המילה "אמר"]: פשט להון אם למלחמה אני בא אם לפיוס אני בא אם לתפלה אני בא.

המדרש מביא שלוש אפשרויות להסביר את המונח "ויגש" - יציאה למלחמה, רצון לפיוס או תפילה. כל אחד משלושת ההסברים מגובה ע"י פסוק שבו משמש השורש נגש כפי אותו הסבר. ר' אלעזר מסיים את המדרש ואומר שבדעתו של יהודה שלוש האפשרויות היו קיימות - מלחמה, פיוס או תפילה.

מעניין לשים לב להבדלים העצומים שבין שלושת ההסברים:

- הגשה למלחמה, פירושו הוא שהאדם מסתמך אך ורק על כוחו העצמי, ועל יכולתו להתגבר על האויב שלו.

- הגשה לפיוס, פירושו הוא שהאדם יוצא מנקודת הנחה שיש לו שותף לשיח (פרטנ"ר בלעז), ושבעבודה משותפת עם בן-שיחו הוא יצליח להגיע לפתרון הבעיה לשביעות רצונו. בנוסף, האדם מניח שבכוחו לבד אין מספיק בכדי לפתור את הבעיה - הוא זקוק לשיתוף פעולה מהשני.

- הגשה לתפילה, פירושו שהאדם איננו סומך לא על עצמו ולא על שותפו. הוא מכיר בכך שאין בכוחו להשפיע על המצב והוא זקוק לעזרה מגורם עליון שרק הוא יכול להשפיע.

שלושת הסברים אלו מציגים ספקטרום די רחב של אפשרויות ניתוח המציאות שעמדו בפני יהודה והאחים בעמדם לפני יוסף: הסתמכות על כוחם, ניסיון להעזר במידת רחמנותו של יוסף יחד עם כוחות השכנוע של יהודה או פנייה ישירה להקב"ה כי רק הוא יכול להושיע במצב בו היו.

בסופו של המדרש ר' אלעזר מלמד כי האדם צריך להחזיק בכל אחת משלוש האפשרויות הללו. לא היה זה נכון שיהודה יסתמך רק על אחת מהאפשויות הללו.

נראה שהמדרש מלמד אותנו שהאדם בכלל צריך להיות נכון במהלך האתגרים הניצבים בחייו לכל אחת מהאפשרויות: לפעמים האדם צריך להשען על כוחותיו בלבד ולא לחשוב שמישהו אחר יטפל במצב במקומו, פעמים שהאדם צריך למצוא בחברה האנושית שותפים שאיתם הוא יוכל להשיג מטרות משותפות, ופעמים שהאדם צריך להכיר באפסות כוחו ולהשאיר את ניהול העולם להקב"ה. ור"א מלמד שגם אם במציאות מסויימת האדם נוטה לאחת מהאפשרויות, תמיד שתי האפשרויות האחרות צריכות להמצא במינון כזה או אחר.

[לפני שבועיים, בפרשת וישב, הזכרנו את ההסבר שקיבלתי מרבותי במחלוקת ר' יהודה ור' נחמיה (לינק). במדרש זה ההסבר הוא מצוין: ר' יהודה הדוגל באפשרות של האדם לפרוץ מסגרות סובר שיהודה ניגש למלחמה, ואילו ר' נחמיה הסובר שהאדם יכול להשפיע רק בתוך מסגרת נתונה מסביר כאן שיהודה ניגש למשא ומתן ולפיוס.]