סופו של הציבור הציוני-דתי?

לפני כשנתיים, בגליון כז של כתב העת צהר פירסם הרב יובל שרלו מאמר על הצדדים ההלכתיים שאמורים להשקל כאשר דנים בנושא תיכנון משפחה. בגליון כח הגיב למאמרו של הרב שרלו, הרב מנחם בורשטיין ממכון פועה. במאמר הנושא את השם "ילדים זה לא טיטולים" (לינק) הוא טוען בעיקר שיש להשאיר את נושא תיכנון המשפחה רחוק מאור הזרקורים ושההוראה לרבים צריכה להישאר שעל כל זוג להיוועץ בנושא זה עם רבותיו.
בתחילת המאמר כותב הרב בורשטיין בהערת שוליים את הדברים הבאים:
ברצוני לציין דבר מה חשוב. אני יודע שיש רבנים בציבור שלנו שכבר התייאשו לצערי מהקו שמוליכים מספר רבנים בצהר. הם ניסו להשפיע עלי שלא להגיב, "כי ממילא זה לא יעזור". אך אני שהתחנכתי בבית ובישיבה על איחוד הכוחות ואהבת ישראל, רואה חשיבות גדולה בליבון דברים מתוך אהבה ורצון להגיע לרבנות מאוחדת ומלוכדת ככל האפשר.

אני זוכר שכשקראתי דברים אלו הייתי בשוק מוחלט. משמעות הדברים היא שיש רבנים, שאיתם מתייעץ הרב בורשטיין, שלדעתם אין להגיב למאמר שכתב רב אחר מהסיבה האחת והיחידה ש"זה לא יעזור". במילים פשוטות יותר, כוונתם לומר שאין לתת לגיטימציה לדעתו של הרב הראשון על ידי תגובה לדבריו. זאת, על אף שהרב הראשון זוכה לכבוד ולהערכה בקרב הציבור. כששאלתי חבר, המצוי יותר ממני בטרנדים הקיימים בציבור הנקרא דתי-לאומי, הוא הסתכל עלי כאלו זה עתה נולדתי. "זה חדש לך?!", הוא אמר לי, "כבר שנים שרבנים מבית מדרש אחד לא מוכנים לשבת באותו חדר עם רבנים מבית מדרש שני".

גם לאחר שאותו חבר שכנע אותי שאין מה להתפלא, וגם אחרי שנתקלתי ביחס הנוראי של הרב שמואל אליהו כלפי הרב שרלו שהתפרסם ברבים (למי שבאמת לא יודע על מה מדובר ומעוניין לדעת שיעשה חיפוש פשוט בגוגל והוא יגיע. אינני חושב שיש מקום לתת לינק לזה), עדיין האמנתי שאפשר להתייחס לציבור הדתי-לאומי כציבור אחד שיש לו מספר קצוות אך עדיין ציבור אחד.

כמדומני שביום חמישי שעבר הגענו לקו פרשת המים, ומעתה יש שני ציבורים דתיים-לאומיים בארץ. "רבני תקומה" החליטו שאין מקום לתמוך במפלגת הבית היהודי, דבר שהוביל לפרישתו של אורי אריאל ולהקמת מפלגת האיחוד הלאומי מחדש. אם ההחלטה היתה משיקולים אלקטורייאלים, ניחא. אך האמת המרה היא כנראה שמשמעות ההחלטה היא ש"רבני תקומה" (שחלקם היו חברים בועדה הציבורית של הבית היהודי) החליטו שאין מקום לשבת באותה מפלגה עם אנשים שלא חושבים בדיוק כמו שהם חושבים.

אני חייב לומר שבעיני שתי הרשימות מכילות דמויות שהייתי מעוניין שייצגו אותי בכנסת (ובשתי הרשימות אין ייצוג הולם לנשים ולספרדים ומסורתיים). עם זאת, העובדה שלחלוטין אינני מבין מה ההבדל ההשקפתי בין שתי המפלגות, הוא לפלא בעיני. מדוע אבי רט, איש גבעת שמואל, ואלון דוידי, איש שדרות, שייכים ל"איחוד הלאומי" ואילו שר-שלום ג'רבי, איש מצפה יריחו, שייך ל"בית היהודי"?

יש לי עוד הרבה להאריך בנושא הזה, אך אסיים בנקודה אחת קצרה. אני חושב שלחלוטין נמנע מהשיח הציבורי כל דיון ענייני בנוגע לטעויות בשיקול הדעת שנעשו במהלך העבודה על הבית היהודי. כשהצדדים השונים הגיעו למסקנה שצריך איחוד - אני מניח שהם שקלו בדעתם שפירוש הדבר הוא שהם יצטרכו לשבת עם אנשים אחרים שלא בהכרח שהם מסכימים לכל נושא, אז מה השתנה? השאלה הזו היא כלפי חברי הכנסת היוצאת וכלפי חברי הועדה הציבורית שמונו לתפקידם ע"י אותם חברי כנסת. בסופו של יום, שום דבר לא קרה אחרי קביעת רשימת הבית היהודי שלא היה אפשר לחזות מראש, החל במי הוא יו"ר המועצה וכלה בדרך בחירת הרשימה. אז מה קרה? מי טעה? מי לוקח אחריות?

חבל.

[אני מקווה שלכל הפחות שתי המפלגות לא ינהלו מלחמה אחת מול השניה ושבסופו של דבר הן יעברו את אחוז החסימה.]