מחיצה בבית הכנסת - חלק ב'

חלק א' בנושא "מהו המקור לכך שיש לעשות מחיצה בבית הכנסת?" - כאן

מחיצה - הפן ההיסטורי

האמת היא שתכננתי להתחמק מלעסוק בנושא הזה. לא מפני שאני חושב שהוא לא חשוב, אלא מפני שאינני בקיא בו מספיק על מנת לתת בו סקירה מקיפה וגם אין בידי הכלים לערוך מחקר מקיף בנושא. אבל מכיוון ששני המגיבים לרשימה הקודמת בנושא המחיצה העלו את הנושא ההיסטורי אתייחס בקצירת האומר לעניין.

בחלקים הבאים אנו נראה את שיטות הפוסקים השונות הדנות בגדרי המחיצה. לא צריך להיות גאון גדול לראות שכמעט כל מי שכתב והעמיק בנושא חי בדור האחרון. אם נרחיב ונצרף לזה התייחסויות הלכתיות בכלל לעזרת הנשים אני מניח שנוכל אולי להגיע למאה וחמישים - מאתיים שנה. על אף שבפעם הקודמת הארכנו להראות שכבר בבית המקדש היתה הפרדה מפלסית בין המינים ושהסברא נותנת שכמו שאנו "מעתיקים" מבית המקדש לבתי המקדש-מעט שלנו הרבה אלמנטים, אז נעתיק גם את אלמנט ההפרדה בין המינים. אך אם זה כל כך הגיוני ופשוט, מדוע אין עניין זה מוזכר באף אחד מהראשונים. היינו מצפים למצוא בשולחן-ערוך בהלכות בית כנסת או ברמב"ם בהלכות תפילה איזה התייחסות לכך שיש לסדר מקום מיוחד לנשים. התייחסות כזו אינה בנמצא.

עפ"י ההבנה שלי את ההיסטוריה בנושא זה (ועיין במאמר זה שהפנה אליו אלחנן בתגובתו שם), ניתן לומר כך: בבתי הכנסת העתיקים ביותר המצויים בגליל ובגולן ושחלקם היו פעילים עוד בזמן בית שני, אין זכר לעזרת נשים. עם זאת, יש עדויות על בתי כנסיות קדומים הן בתקופות הגאונים בבבל והן בתקופות הראשונים בפרובנס שהיו להם מקום המוקצה לנשים.

מעניין שהציץ אליעזר (חלק ז סימן ח) כבר הרגיש צורך להתמודד עם שאלת חסרון ההתייחסות לעזרת הנשים בספרות ההלכתית:
וזה שלא נזכר בשו"ע מדין עשיית מחיצה בין בית הכנסת לעזרת נשים הוא מפני שאז לא היתה קיימת בעיה כזאת בכלל, כי כל בתי הכנסיות היו עשוים באופן שכותל עב היה מפסיק בין ביהכ"נ לעז"נ והיתה מגעת מהרצפה ועד הגג וקול התפלה היה מגיע להם דרך חלונות קטנים או דרך חלולים חלולים, שהיו עשוים בכותל, ולא עלה על הדעת כי תתקיים בכלל בעיא כזאת אם צריכים מחיצה.

בהרחבה מסויימת לדבריו ניתן לומר כך:
הסיבה שאין התייחסות לעזרת נשים בבתי הכנסת בהלכה נובעת מזה שנשים כנראה לא הגיעו לבתי הכנסת. קצת מפליא אותי כיצד יכול מישהו (או מישהי) לטעון אחרת, המציאות פשוט מוכיחה כך. כיום, במאה העשרים ואחת, כל בית כנסת שנבנה מקצה יותר מקומות לגברים מאשר לנשים, גם בקהילות שהנשים הן אקדמיות ושותפות מלאות בחיי הקהילה. זו עובדה, וברור שבזמנים קדומים הנשים היו מגיעות הרבה פחות. לא ניתן לטעון שהנשים בתקופת הרמב"ם היו מגיעות לבית הכנסת ואף על פי כן הוא כתב את הדברים הבאים ביד החזקה (הלכות אישות פרק יג הל' יא):
לפי שכל אשה יש לה לצאת ולילך לבית אביה לבקרו ולבית האבל ולבית המשתה לגמול חסד לרעותיה ולקרובותיה כדי שיבואו הם לה, שאינה בבית הסוהר עד שלא תצא ולא תבוא. אבל גנאי הוא לאשה שתהיה יוצאה תמיד פעם בחוץ פעם ברחובות, ויש לבעל למנוע אשתו מזה ולא יניחנה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או פעמים בחודש כפי הצורך, שאין יופי לאשה אלא לישב בזוית ביתה שכך כתוב (תהלים מ"ה) כל כבודה בת מלך פנימה.

כאשר מיעוט הנשים (שהיה בודאי הרבה פחות ממה שקיים היום) כן היו מגיעות לבית הכנסת (אגב, צ"ע עד כמה התפילה בימי הראשונים היה נראה כמו התפילה בציבור בימינו, וד"ל.) הן היו יושבות בפתח או בחוץ (על הקיר החיצוני בבית מדרשו של רבי אלעזר אבוחצירא בבאר-שבע יש שלט קטן - "עזרת נשים"). גם על זה לא צריך ראיות מוכחות, הרי בדורנו כתב הג"ר משה פיינשטיין את הדברים הבאים (שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ה סימן יב):
והנה בכל הדורות נהגו שלפעמים היתה נכנסת אשה ענייה לבית המדרש לקבל צדקה, או אבלה לומר קדיש
וברור שכוונתו היא שהאשה היתה נכנסת ויושבת בפתח או בסוף האולם, ולא שהיא היתה נכנסת ומתיישבת במזרח.

לסיכום, אינני רואה שום צד להסיק שעזרת הנשים זה המצאה מודרנית. בייחוד, מכיוון שקיומו של עזרת נשים היתה עובדה ידועה בכל תפוצות ישראל במזרח ובמערב, ובתי הכנסת המעטים שנבנו במאתיים השנים האחרונות ללא עזרת נשים נבנו כך בכוונה כדי שנשים לא תגענה אליהם ולא כדי שנשים יטלו בהם חלק בצורה שויונית לגברים.

בחלקים הבאים נעסוק בעז"ה בטעמה וגדריה של המחיצה לפי השיטות השונות.