ניפוח בלון ומזרן בשבת

בשבת האחרונה נקרתה בדרכי שאלה: האם מותר לנפח בשבת מזרן מתנפח? מדובר במזרן שאמורים לנפח אותו בעזרת משאבה אך עקרונית אפשר לנפח אותו גם בעזרת הפה. במבט ראשון, לא עלה בראשי שום צד לאסור לנפח את המזרן, אך חשבתי שאולי בכל זאת יש כאן אולי בניין בכלים או עשיית כלי, אולי אפילו מכה בפטיש.

לאחר כמה זמן שאני חושב על השאלה הזו ניגש אלי אחד מילדי ובידו בלון והוא מבקש ממני לנפח את הבלון. הסתכלתי על הבלון, ואמרתי לעצמי: זו בעצם אותה שאלה - האם יש בעיה לנפח בלון בשבת? כך עמדתי מול הבלון כדקה עד שאמרתי: אינני רואה שום בעיה לנפח את הבלון בשבת, אך אחרי שמנפחים את הבלון יש בעיה שאסור לקשור אותה בשבת, שכן קשר הבלון הוא מסוג הקשרים שהרמ"א כותב עליה (או"ח סי' שיז ס"א):
והא דבעינן ב' קשרים זה על זה [כדי שהקשר יהיה אסור], היינו כשקושר ב' דברים ביחד, אבל אם עשה קשר בראש אחד של חוט או משיחה, דינו כשני קשרים [וזה אסור (מדרבנן) מדין קושר].

יש סברא של הג"ר שלמה זלמן אוירבך שנדפס בספר שלחן שלמה על הלכות שבת (אני מקווה שאני לא טועה בשם הספר, הוא איננו לפני). שם הוא דן בעניין האם מותר לכונן שעון בשבת (לצעירים בינינו: פעם היה שעון עם מחוגים במקום ספרות, עוד לפני שהיו בטריות השעונים הללו עבדו על קפיץ שהיה צריך לכונן אותו כל יום). הגרש"ז אוירבך מחלק שם בין שעון שאיננו מכונן לבין מכשיר מכאני אחר (אינני זוכר איזה מכשיר נדון שם, אבל לענייננו נדבר על נדנדת תינוקות מכאנית). הגרש"ז אומר שאדם שרואה שעון שאיננו מכונן, מחליט מיד בדעתו שזהו שעון מקולקל שכן הוא איננו ממלא את ייעודו להראות את השעה הנכונה. לעומת זאת, הנדנדה הידנית שאינה מתנדנדת, אינה נראית לאדם המתבונן מהצד כדבר מקולקל, אלא כדבר שפשוט לא משתמשים בו כרגע. לכן, פוסק רש"ז שלכונן שעון שאיננו פועל יש בזה משום מתקן בשבת, שהרי כך זה נתפס בעיני האדם, לעומת זאת להפעיל את הנדנדה אין איסור בשבת שהרי האדם לא מתקן את הנדנדה אלא רק מפעיל אותה בדרך המותרת בשבת.

הבה נשאל, מדוע האדם רואה את השעון כדבר מקולקל, ולא כדבר שפשוט צריך לכונן אותו ולהפעיל אותו? התשובה לענ"ד זה שהאדם מצפה שהשעון תמיד יעבוד (אחרת, אין לשעון שום תכלית), ואם הוא לא עובד אזי הוא מקולקל. אך הנדנדה איננה צריכה תמיד לעבוד, אלא רק כשרוצים לנדנד איתה, ולכן הפעלתה איננה החזרתה למצב תקין.

לאור זאת, היה ברור לי שגם ניפוח המזרן איננו תיקונו אלא הפעלתו. מזרן מתנפח נועד שינפחו אותו רק כשרוצים להשתמש בו ולכן אם כרגע הוא לא מנופח יהיה מותר לנפח אותו לצורך שימוש בו בשבת. אך עדיין התלבטתי בעניין המשאבה (ידנית, כמובן), אם אין בזה עובדין דחול או משהו דומה.

לאחר מכן מצאתי בשמירת שבת כהלכתה כדברים האלה (פט"ז סע' ח):
כדורים שהדרך לנפח בהם אויר ולקשור אותם - הרי הם מוקצה בשבת וביו"ט, אבל מותר לנפח כדורים שאין הדרך לקושרם וכן גם דמויות חיות וכד', אשר האויר נשמר בהם על ידי פקק מיוחר או על ידי גומי וכד'.

בהערה שם כתוב כך:
שמעתי מהגרש"ז אויערבך, דכל שאין בו טורח גדול וגם אין בו אומנות שפיר שרי, דהו"ל כלי של פרקים [=דבר שהדרך להרכיב ולפרק אותו תדיר שהוא מותר בשבת ואין בו בניין] דשרינן בכי האי גוונא... ומותר אפילו לנפח במשאבה, כיוון שזו היא דרך ניפוחו.

בהמשך ההערה הוא מפנה לפרק לד ושם ממש הוא כותב דומה מאד למה שכתבתי לעיל - שמדובר בהפעלה ולא בתיקון.

בהערה זו הוא גם מפנה לשו"ת חלקת יעקב (אורח חיים סימן קסז) שבו הוא כותב לאסור (מן התורה!!!) לנפח כר גומי בשבת (ההדגשות הם שלי, כמובן):
בדבר השאלה לנפח כר גומי ולמלאותו באויר לישב עליו בשבת, למי שיש לו מחלת טחורים, וקשה לו לשבת על כסא רגיל, רק על כר גומי שהוא כגלגל המלא רוח וחלל באמצע, במקרה שיצא הרוח מן הכר, אם מותר לו לנפח בשבת בפיו בכדי למלא את הכר רוח. ראיתי בירחון הפוסק בניסן תשי"ב, שהעורך מתיר בפשיטות משום צערא שאינו יכול לעמוד על רגליו, ומקורו וטעמו מהא דסי' שי"א סע' ח' בקש שעל המטה שהכינו מבעוד יום לשכיבה מנענע בשבת אפי' בידו, וקש המקומט ונכבש לגוש אחד מפזר ומפריד ומכניס עי"ז אויר בין הדבקים עד כדי שיהי' נוח לו לישב עליו, ומה לי אויר בין הקשים, ומה לי אויר באופן כזה, והכר מוכן הי' לישיבה גם מבעו"י, כי גם באותו שבת ישב עלי', אמת שהוי כמתקן מנא, אבל כשמנפח בפיו אין זה כ"כ עובדא דחול, רק כשמנפח ע"י מכונה זה עובדא דחול עכ"ל.
ולפע"ד הפריז על המדה להתיר, במחכת"ה, ולא הביא מקור נאמן לזו ההלכה, והיא גמ' ערוכה בשבת מ"ח א' אין נותנין את המוכין לא לתוך הכר ולא לתוך הכסת בשבת ויו"ט וכו' הא בחדתי הא בעתיקי, וברש"י שם בחדתי שלא היו מעולם לתוכו אסור דהשתא עביד לי' מנא, בעתיקי להחזירו לכר זה שנפלו ממנו (מותר) וכן גם לשון הר"ן שם, ונפסק כן באו"ח סי' ש"מ סע' ח'. ובמ"ב שם ס"ק ל"ג, אסור ליתנם בתחילה בכסת דהשתא עביד לי' מנא ויש בזה חיובא דאורייתא, ובשער הציון שם ס"ק ס"ח וז"ל ולהרמב"ם הוא רק משום גזירה שלא יתפור, וסתמתי כרש"י משום דהר"ן והריטב"א והאו"ז והמאירי סתמו כרש"י, ומברייתא דנקטה לדין זה עם דין דפותח לבית הצואר בחדא מחתא משמע נמי כרש"י, דהתם חיוב חטאת איכא כדאיתא שם בהדי' עכ"ל. ועיינתי בריטב"א שבת מ"ח שם (נרמז בספר כף החיים) וז"ל הא בחדתי לאו חדתי ממש, אלא שלא עמדו בתוך כר זה, אבל עמדו בתוך כר אחר, יש בחזירתן משום עושה כלי, דאי חדתי ממש מאי איריא לתת לתוך הכר דאסור, אפילו בטלטול נמי אסירי אלא לאו כדאמרן עכ"ל הריטב"א, ומלשון רש"י והר"ן שכתבו בעתיקי להחזירו לכר זה שנפלו ממנו (מותר) נמי משמע כן כהריטב"א, דאם עמדו בתוך כר אחר יש בחזירתן משום עושה כלי. והשתא איתברר לן גם שאלה דידן, דמה לי אם עושה הכר על ידי מוכין או ע"י רוח, בשניהם עביד לי' מנא ויש בזה איסור דאורייתא, ואינו מותר רק בעתיקי, כלומר להחזיר המוכין לכר זה שנפלו ממנו, אבל מוכין מכר אחר כיון שלא היו שם הוי כתחילה, וכן האויר שמנפח להכר כיון שלא הי' שם נמי הוי כבתחילה ואסור משום עושה כלי ואסור מן התורה.

אך בהערות על התשובה הזו כותב (אינני בטוח אם זה מהמחבר או מבן המחבר):
בודאי כל זה ניחא היכא דאין דרך כר זה למלאותו כל פעם באויר אלא אם נתרוקן מאליו, אבל באופן דדרך למלאותו מחדש כל פעם באויר כשרוצים להשתמש בו, ואחרי השימוש מוציאין האויר כדי לקפלו בניקל וכשמשתמשים בו פעם שניה מנפחים אותו מחדש, יש לדון בזה דמותר לנפחו בשבת, דלכאורה יש לדמותו להא דמבואר בסי' רנ"ט ס"ז דמותר לסתור דף ששורקין אותו בטיט לתנור, וכמבואר שם בטו"ז בשם ב"י כיון דאינו עשוי לקיום כלל.

ובסוף הוא נשאר בצ"ע:
אכן יש לדחות בכל הני כיון דדרך להחזיר אותו דף ואותו כיסוי עצמו, שפיר אמרינן דע"י נטילתו עדיין לא נסתר הכלי כיון שעומד להחזירו, וממילא אין בחזרתו איסור בונה וסותר, אבל כשדרך למלאותו בכל פעם באויר אחר, א"כ יש מקום לומר דע"י שמוציא האויר נסתר הכלי כיון שאין אויר זה עומד להחזירו, ומה שממלאו אח"כ באויר אחר הו"ל כבנין מחדש וצ"ע בזה.