מדרש לפרשת חיי שרה

"ויבא אברהם לספוד לשרה" מהיכן בא? רבי לוי אמר: מקבורתו של תרח לשרה בא. א"ל ר' יוסי: והלא קבורתו של תרח קדמה לקבורתו של שרה שתי שנים? אלא מהיכן בא? מהר המוריה ומתה שרה מאותו צער, לפיכך נסמכה עקידה ל"ויהיו חיי שרה":

המדרש מביא מחלוקת בין ר' לוי לבין ר' יוסי בדבר השאלה, מהיכן בא אברהם לקבור את שרה. הדעה הראשונה אומרת שהוא בא מקיום מצוות הקבורה באביו (ראוי להזכיר שעפ"י מדרש על הפסוק "ואתה תבוא אל אבותיך בשלום" תרח חזר בתשובה לפני מותו), והדעה השניה סוברת שאין זה הגיוני שהוא בא מקבורת תרח, אלא הוא בא מהעקידה (על דעה זו מבוססת ההערכה שיצחק היה בן 37 בזמן העקידה, כי על פניו אין משהו המכריח אותנו לומר שהעקידה היתה סמוכה לפטירת שרה).

מה משמעותה של המחלוקת הזו?

נראה לי שכאשר מתבוננים בחכמה וביסודיות שאיתם בא אברהם לבצע את מעשה הקבורה של שרה, מתעוררת השאלה איך אברהם בשעת צערו מסוגל להתנתק רגשית מהאבלות ומהאבדון ולהתחיל להתעסק במשא ומתן ארוך ומתיש שבו הוא שם לב לכל הפרטים הקטנים. אברהם אבינו עצמו לא היה כל כך צעיר, בן 137, בשעת פטירת שרה, ובכל זאת הוא עושה את כל הדברים הקטנים והמעצבנים בעצמו. הוא לא מטיל את העבודה על משרתו, ולא על יצחק. איך יש לו כח להתעסקות הזו?

הדעה הראשונה במדרש אומרת שהוא בא מקבורתו של תרח. אין הכוונה שהוא בא פיסית עתה מקבורת תרח, שכן גם האמורא הראשון ידע לחשב שזה לא היה סמוך כרונולוגית. הכוונה היא שהוא כבר הכיר את הפרוצדורה, הדברים לא היו חדשים לו. כיוון שכך, הוא כבר ידע איך להתנהל ולא פלא שהוא היה כל כך מוצלח ושהוא הצליח להשיג את יעדו, הגם שהוא היה נתון באבלות.

הדעה השניה אומרת שהוא בא מהעקידה. אברהם אבינו היה כעת בפסגת הקריירה שלו, כולו מוקף באהבה - אהבת ה' ואהבת בנו, וכאן מגיעה אליו הבשורה המרה בדבר פטירת שרה. דעה זו אומרת שגדלותו של אדם אינה שהוא מסוגל להמשיך להתעסק אם דברים שהוא מתמצא בהם גם בשעת צערו, אלא שאדם גדול משקיע את כל כולו הן בדברים הכבירים והן בדברים שהם קצת סזיפטים - מיקוח, ויכוח וכו'. אברהם היה מסוגל להתנתק מכל הצלחותיו ולהכנס ראשו ורובו לדברים הכי אפרוריים בחיינו, כי גם זה חשוב וגם זה מצווה. זה משמעותה של הדעה השניה - אברהם בא מהעקידה.