יש קונה עולמו בשעה אחת...

בעיתון הצופה של שבת שעברה הופיע ראיון של אסף גולן עם יאיר נווה, אלוף פיקוד המרכז בתקופת הגירוש ומי שלמעשה פיקד על גירוש יהודי צפון השומרון. בראיון הוא מגדיר את עצמו כ"נכה הציונות הדתית". את הראיון במלואו תוכלו לקרוא כאן. הנה מספר נקודות מתוך הראיון.

מצד אחד טוען נווה שהוא קיבל על עצמו את תפקיד אלוף פיקוד המרכז כשהוא ידע שתהיה התנתקות:

הסכמתי לתפקיד אלוף הפיקוד, משום שידעתי שהולכת להיות התנתקות מגוש קטיף. כן, ידעתי, וזו היתה אחת הסיבות לכך שהסכמתי למינוי... בראיה לאחור כמובן, צר לי לומר שהייתי נאיבי. קיוויתי שהבחירה הזו תובן על-ידי הציבור הדתי. לא כך היה כידוע, והסערה הגדולה שהתחוללה גרמה לי לאבד הרבה חברים וידידים.

מנגד, מספר שורות לאחר מכן הוא טוען שההסכמה למינוי היתה ברירת מחדל והרע במיעוטו. כך עונה נווה לשאלת הכתב "אז אולי עדיף היה לסרב למינוי של אלוף הפיקוד?":

עמדו אז בפניי שתי אפשרויות שנראו רעות, אבל היה ביניהן הבדל גדול. אילו נקטנו באחת מהן, זה היה עלול להוביל לדעתי לפירוק צה"ל וחורבן המדינה. אני מתכוון כמובן לסירוב פקודה של חיילים, וכל שכן קצינים בדרגתי. האופציה השניה שהיתה רעה, אבל פחות הרסנית בשביל המדינה, היתה למלא את ההוראות. זו הדרך שבה בחרתי. זה החינוך שקיבלתי כאדם ציוני-דתי.

אני רואה סתירה מוחלטת בין שתי הפיסקאות הללו, ומי שאמר את הראשונה אינו יכול לומר את השניה.

במהלך הראיון יאיר נווה מדגיש את זה שלא רק הוא נרדף על חלקו בגירוש אלא גם הרב ישראל וייס, הרבצ"ר בזמן הגירוש ורב פיקוד המרכז בזמנו, ולסיכום הוא אומר שכל קצין דתי שיעבור דרגה מסויימת בצה"ל צריך לדעת שהוא יהיה נתון לרדיפות בקהילה הדתית. מצד אחד אני מסכים עם נווה שזה מצב מאד לא בריא בקהילה הדתית. מצד שני העובדה שלא נמצא בכל צה"ל אפילו "אלי גבע" אחד בתקופת הגירוש לא נותן לי מנוח, וזו גם הסיבה שאין לי שום סימפטיה כלפי יאיר נווה.

אני מוכן לחיות עם זה שיהיו קצינים דתיים שיחשבו שדווקא בתקופת גירוש יש מקום להשאר בצה"ל ולמלא אחר הפקודות. לא אסכים איתם אך אהיה מוכן לשמוע את דעתם. אך מצב, כמו זה שהיה, שלא היה אפילו קצין אחד בכיר שחשב אחרת איננו מעיד על אמיתות הדעה, אלא על רפיסות קומה כללית בקרב הקצינים. כשכולם סוברים אותו הדבר בדיוק ואין אפילו אחד שחושב אחרת, לא ערכים יש כאן אלא מאובנות מחשבתית.

אני מניח שבמקרה וקצין אחד כן היה פורש אז הלחץ על האחרים היה גובר, אך אני רוצה להאמין שבטווח הארוך חילוקי הדעות היו מתקבלות כליגיטימיות לפחות בקרב רובו הגדול של הציבור הדתי.