"וידבר אלהים אל נח לאמר צא מן התיבה" (תהלים קמב):
"הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך בי יכתירו צדיקים כי תגמול עלי". "הוציאה ממסגר נפשי", זה נח, שהיה סגור בתיבה שנים עשר חדש. "להודות את שמך", לתת הודיה לשמך. "בי יכתירו צדיקים", יתכללון בי צדיקיא. "כי תגמול עלי", שגמלת עלי ואמרת לי: "צא מן התיבה"!
המדרש נראה פשוט מאד: המדרש דורש את הפסוק מתהלים "הוציאה ממסגר נפשי" כתפילתו של נוח לצאת מן התיבה, הוא מבקש זאת על מנת שיוכל לתת הודיה להקב"ה וכדי שהוא ישמש כדוגמא לצדיקים שבאים להתפלל (כך הסבירו חלק ממפרשי המדרש את המשפט "יתכללון בי צדיקיא" - ישתמשו בי בתפילתם כפי שאנו אומרים במוסף של ראש השנה "וגם את נח באהבה זכרת") על זה שהוא נענע והוצא מן התיבה.
יש מספר נקודות שהמדרש הזה מאיר על כל פרשת נח והמבול. התורה לא אומרת "ויזכר אלדים את נח ויכנס את נוח אל התיבה", אלא "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים, אֶת-נֹחַ, וְאֵת כָּל-הַחַיָּה וְאֶת-כָּל-הַבְּהֵמָה, אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה; וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל-הָאָרֶץ, וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם.". זה לכאורה דבר פלא. גם המדרש איננו מספר לנו שנח התפלל שהקב"ה יציל אותו ממי המבול או שהתיבה תחזיק מעמד, אלא הוא התפלל "הוציאה ממסגר נפשי" כדי לצאת מן התיבה.
גם מה שאנו מתפללים בראש השנה "וגם את נח באהבה זכרת, ותפקדהו בדבר ישועה ורחמים." איננו על זה שהקב"ה הציל אותו והוא חי לאחר המבול, אלא על זה שהוא יצא מן התיבה. הפקידה של נוח איננו הכניסה לתיבה, אלא היציאה ממנו. זה נראה הפוך מההגיון הפשוט שלנו.
ניתן להסתכל על זה מכמה צדדים שונים. מצד אחד ניתן לומר שכיוון שנח היה צדיק תמים, ברור שהוא לא צריך להספות בעוון הדור במבול וברור שהוא צריך להנצל. אך על פי הדין הקב"ה יכל להסתפק בזה שהוא הכניס אותו לתיבה. ההוצאה מן התיבה ונתינת הזכות בידיו של נוח להתחיל את האנושות מההתחלה זו מידת הרחמים, ועל זה התפלל ונענע נוח. ואל אותה מידה של לפנים משורת הדין אנו פונים בתפילותנו. זהו אולי על צד "דורשים אותו לשבח".
מצד אחר, ניתן לראות כאן ביקורת של חז"ל, מעין "דורשים אותו לגנאי". במקום להודות להקב"ה על זה שהוא ניצל, נוח היה טרוד כל הזמן בבכייה על מר גורלו שהוא תקוע בתיבה עם הרבה חיות. [כמובן, שצד זה איננו מסתדר עם הפסוק "ויזכר אלדים את נח ואת כל החיה וכו'" שמשמע שזו הצלה אמתית ולא קטנונית.]
ומצד אחר, ניתן לראות כאן את התובנה שגם מי שכלוא בכלוב של ברזל הוא עדיין כלוא. אדם שאיננו חופשי לבחור את מעשיו והוא טרוד כל הזמן בטיפול בכל ענייני העולם ללא רגע של מנוחה, איננו נמצא במצב של הצלה. גם אם כלפי חוץ נראה שנח נמצא במצב הרבה יותר טוב משאר העולם, לא בהכרח שמי שנמצא באותו מצב באמת חש כך. גדולתו של הקב"ה הוא ידע לזכור את נח לפי התחושות והרגשות שהיו לנח על המצב. על זה אנו מתפללים בר"ה "וגם את נח" - כפי ש"זכר כל היצור לפניך בא, ואתה דורש מעשה כולם" - כל אחד לפי המצב שהוא נמצא בו והתחושות שיש לו באותו מצב, "וגם את נוח באהבה זכרת".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח לקבל תגובות לדברים המתפרסמים בבלוג "רב צעיר".
נא להקפיד להגיב לגופם של דברים ולא לגופם של כותבים!
בבקשה לא להגיב כ"אנונימי" - בחרו בשם כלשהוא והגיבו איתו.