נישואי "כהן" עם יהודיה בת-גוי

להלן סיפור ששמעתי מבעל המעשה עצמו:

עולה ותיק מברה"מ לשעבר ביקש להתחתן עם ב"ג, לשם כך הוא פנה למשרדי הרבנות שבאזור מגוריו. ברבנות ביקשו ממנו להביא הוכחה ליהדותו, והוא אכן הביא הוכחה. לאחר מכן הוא נתבקש להוכיח את יהדותה של הכלה המיועדת, לצורך כך הזוג המציא הוכחה ליהדותה של אם אמה של הכלה - מה שמוכיח בהכרח על יהדותה שלה. לאחר הבאת ההוכחה בדבר יהדותה של אמה של הכלה הזוג נשאל לגבי יהדותו של אביה של הכלה, והזוג אמרו שאכן אביה איננו יהודי. בשלב זה הזוג חשב שהם סיימו את מלאכתם ברבנות והם פנו ללכת. אך אז רשם הנישואין שאל את החתן את השאלה הבאה:
שם משפחתך הוא קגן, שפירושו כהן, ואם אתה כהן כלה זו אסורה עליך. האם הנך כהן?

כאן נעשה פסק זמן קצר ונסביר. על אף שיש דעות בתנאים שאשה הנבעלת על ידי גוי ילדיה ממזרים, להלכה לא נפסק כך אלא שילדיה יהודים וכשרים לבוא בקהל. אך לעניין נישואין עם כהן הפגם ביוחסין נחשב. הטעם המובא לזה בפוסקים הוא (בית שמואל אבן העזר סימן ו ס"ק כ):
לפי שבאה מן הגויים השטופין בזמה
מפרשי הרמב"ם אף הבינו שלדעתו אותה יהודיה בת-גוי נחשבת בגדר "זונה" האמורה בתורה והכהן אף ילקה עליה (עי' בבית שמואל שם לגבי מחלוקת רמב"ם וראב"ד בנושא זה).

נחזור לסיפור: החתן ענה לרשם הנישואין כי איננו כהן וכי הוא מתכוין להתחתן עם כלה זו, והזוג פנה לדרכו.
לאחר מספר ימים (בסיפור המקורי היו עוד כמה פרטים מזעזעים על טיפול הרבנות במקרה זה, אך כוונתנו כאן היא הלימוד מהמקרה ולא הביקורת על הרבנות המדוברת) הרבנות התקשרו שוב לחתן ושאלו אותו שוב אם הוא במקרה כהן, החתן ענה שלא, אך זה לא הספיק לנציג הרבנות והחתן נתבקש להביא זוג עדים שיעידו ברבנות שהוא איננו כהן. החתן פנה לשכניו לבניין המגורים והסביר להם שהוא עומד להתחתן בעוד זמן קצר וביקש שהם יבואו איתו לרבנות להעיד שהוא איננו כהן, השכנים נענו לבקשתו ניגשו לרבנות והעידו כפי שנתבקשו והזוג נישא תוך זמן קצר ע"י אחד מראשי הישיבות התיכוניות הגדולות והחשובות בארץ.

עכשיו ננתח מעט את מה שקרה ומה שאולי היה צריך לקרות.
אינני בקי בדיני עדות, אך לענ"ד אינני מבין איך ניתן להעיד שמישהו איננו כהן, זה כמעט כמו להעיד שלפלוני אין אחות. הדברים אמורים באופן כללי וק"ו על אדם שהגיע מחוץ לארץ שאפילו עדות שהוא לא נשא כפיים אינה עדות משום שנושאים כפיים רק לעיתים רחוקות וכד', וק"ו בן בנו של ק"ו על אדם שמשפחתו לא שמרו תורה ומצוות מספר דורות כמו רוב יהודי ברה"מ (שלא לדבר על כך שהעדים לא היו עדים בכלל...).
אז אם רעיון העדות איננו רעיון טוב, מה כן היה על הרבנות לעשות?
אפשרות אחת היא לומר "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה כנגד ה'" והזוג לא יכול להתחתן כדמו"י. האם זה הפתרון הנכון? נראה שאם בתהליך הוכחת היהודית הובאו צילומי מצבות עם סימני כהונה עליהם, באמת שאין מנוס, אך במידה ולא אולי ניתן להקל על פי הדברים הבאים (עפ"י מאמרו של הרב נח לנדסברג בתחומין יט):
א. כל הכהנים היום הינם כהנים מצד החזקה ולא כהני ודאי. כפי שכותב הרמב"ם (רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק כ):
הלכה א: כל כהנים בזמן הזה בחזקה הם כהנים ואין אוכלין אלא בקדשי הגבול, והוא שתהיה תרומה של דבריהם אבל תרומה של תורה וחלה של תורה אין אוכל אותה אלא כהן מיוחס.
הלכה יג: מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני אינו נאמן ואין מעלין אותו לכהונה על פי עצמו
ב. במקרה זה אין שום חזקה שהאדם הנדון הוא כהן, ולמעשה הוא איננו אומר כלום (כמובן שהוא איננו נאמן במה שהוא אומר שהוא איננו כהן, שהרי הוא נוגע בדבר ממש). כפי שכותב המבי"ט (שו"ת מבי"ט חלק א סימן ריט):
נראה דהא דתנן פ"ב דכתובות דעד אחד נאמן להעלות לכהונה אפי' היו גומלין היינו כשהוא עצמו אומר שהוא כהן דהא משוי אנפשיה איסור חומרי כהנים אבל אם הוא עצמו אינו יודע שהוא כהן לא יהא חייב לנהוג שום חומרא על פיו לא מבעיא כשהוא מכחיש אלא אפילו אומר איני יודע
ג. אמנם יש מקום לבוא ולדון מדין רוב: רוב הנקראים בשם משפחתם כהן הינם כהנים. אך יש מה לדון גם בזה - האם רוב זה נכון גם לגבי השם קגן? אם באמת סביר להניח שהשם נשאר דורות רבים במשפחה, ולא מדובר על החלפת זהות וכד', האם לא אין סיכוי מסויים שבאחד הדורות התחתנו עם גרושה וכד' שהופכת את צאצאיה לחללים (במיוחד כשאנו יודעים שהמשפחה חיה במקום שלא שמרו כלל על תורה ומצוות)?

כמובן, שלא באתי להכריע בנושא זה כיצד היה על הרבנות לנהוג, אלא רק ביקשתי לדון מעט באפשרויות הקיימות.