מדרש לפרשת בראשית

"בראשית ברא אלהים" רבי תנחומא פתח: (תהלים פו) "כי גדול אתה ועושה נפלאות" א"ר תנחום: הנוד הזה אם יהיה בו נקב כחוד של מחט כל רוחו יוצא ממנו, והאדם עשוי מחילים מחילים נקבים נקבים ואין רוחו יוצא ממנו. מי יעשה כן? (שם) "אתה אלהים לבדך".

 

המדרש משווה בין גוף האדם לבין נוד (עפ"י הגדרת ויקיפדיה: כלי לאיחסון נוזלים העשוי מעור). באם יהיה חור, אפילו יהיה החור קטן מאד, כל תוכנו של הנוד יצא ממנו. לעומת זאת, גוף האדם מלא בנקבים ואעפ"כ אין רוחו יוצא ממנו. ועפי"ז מסקנת המדרש שפלא זה יכול רק האלקים לעשות.

אך המדרש קשה ביותר. המקומות בגוף האדם בהם יש אויר אינם מלאים בנקבים. אדם שיהיה לו נקב באחד מראותיו או בליבו יהיה בגדר טריפה. הסתכלות ישרה על גוף האדם יוליד למסקנה שהפתחים שבגוף אינם שונים מהפתח של אותו הנוד, שגם אם יהיה פתוח לא יקרה שום דבר לתחולת הנוד. מה אם כן המדרש מנסה לומר לנו?

נראה לי שכוונת המדרש אינה לרוח במובן של אויר או חמצן שיש בגוף האדם - בזה באמת אין הגוף שונה מהנוד. אך כשם שהנוד נוצר לאחסן בו חומר מסויים, כך הגוף נוצר לאחסן בו רוח, לא אויר, חמצן או גז אחר אלא רוח אלוקים. נוד שיהיו בו חורים אכן לא יהיה שווה שום דבר כי הוא לא ימלא את ייעודו, אך גוף האדם מצליח להחזיק בתוכו את החלק הרוחני של האדם הגם שהגוף מלא בחורים. על פניו הרציונאל הפשוט אינו מאפשר מצב שגוף גשמי יחזיק בתוכו משהו רוחני (עיין בעניין זה באריכות עצומה בספרו של הרב מיכאל אברהם "אנוש כחציר"), אך בפועל הגוף על כל מגרעותיו מצליח לשמש לבית עבור הנפש האלוקית של האדם.

אכן נכונים דברי רבי תנחומא: מי יעשה כן? (שם) "אתה אלהים לבדך".

 

בימי שעון חורף, את רשימות ה"מדרש לפרשת שבוע" אני אומר בפני הציבור עם מעט הרחבה בלילי שבת קודש בקהילת מיתר. אני משתדל מאד, שגם כאשר אינני מתכוין לדבר בפני הציבור, להעלות לכאן דברי תורה מתוך המדרש לפרשת השבוע. ברור הדבר שכאשר הדברים צריכים להמסר בפני ציבור הדברים מסודרים יותר ושלמים יותר. כאשר אין עלי את הלחץ של הכנת שיחה לציבור אני מרשה לעצמי להתמקד בחידושים קטנים (ואפילו פעוטים) העולים מדברי המדרש, ולא בהכרח ביצירת דבר תורה שלם. אנא קבלו זאת בהבנה.