גם נושא זה מטריד אותי זה כמה שנים, והנה השבוע הגעתי לפיסקה הבאה בספרו של הרב ד"ר מיכאל אברהם, אנוש כחציר, עמ' 252:
נתאר לעצמנו אדם שחטא כלפי חבירו. כעת הוא רוצה לרצות אותו ולפייסו. הוא מתכוון לבקש סליחה ומחילה מן החבר הפגוע. כיצד עלינו להתייחס למצב שבו הוא כלל לא מרגיש חרטה על המעשה, ובכל זאת הוא בא לבקש סליחה?
בהרצאה שנתתי על הנושא הזה, תגובת הקהל היתה חד משמעית וברורה (וגם טיפוסית): זוהי צביעות! לעומת זאת, טענתי היתה שזהו מעשה נאצל.
אם אותו אדם חש ייסורי מצפון ולכן הוא הולך לבקש מחילה, אזי מעשהו נועד אך ורק עבור עצמו. זהו כמעט אינסטינקט, ופעולתו נועדה לרצות את מצפונו, או להשקיט אותו. לשון אחר: היא נעשית לצורך סיפוק צרכים שלו עצמו, ולא למען הנפגע. אולם אדם שכלל לא מרגיש צורך נפשי לרצות את חבירו, ובכל זאת הולך אליו לבקש סליחה מכיון שהוא יודע בשכלו שהוא חטא כלפיו, ושהוא לא היה בסדר בנושא זה, הרי זהו מעשה מוסרי מושלם. מעשה זה נעשה מתוך בחירה צרופה. כל כולו נעשה משיקולים מוסריים, ללא שמץ מניע אגואיסטי. מדוע לומר שישנה כאן צביעות?!
[לא ברור לי מה המציאות שעליו מדבר הרב מיכאל, האם מדובר באדם המבקש סליחה רק כי הוא מבין כי הוא פגע בחבירו, או שהוא מבקש סליחה כי הוא מבין בשכלו (אך לא מרגיש בליבו) שהמעשה שהוא עשה היה מעשה לא תקין והוא מצטער על עשיית המעשה. מתחילת דבריו הבנתי שזה הראשון, אך לקראת סוף דבריו עלה בראשי שאולי מדובר בשני.]
לענ"ד הרב מיכאל אברהם טועה כאן. בואו נשליך את דבריו על מצוות שבין אדם למקום. היעלה על דעתו של מישהו שאדם שעבר עבירה במזיד יבוא ביום הכיפורים לבית הכנסת ויתוודה ויאמר: אמנם עשיתי שלא כפי שכתוב בתורה, ואני מבין שזה לא תקין, אך אינני חש שום צורך לא לשוב ולחטוא שוב, סלח לי מחל לי. האם זהו מעשה מוסרי מושלם?! האם זה בעל התשובה שדרגתו לפי חלק מדעות חז"ל גבוהה מזו של צדיק גמור? האם אדם כזה יהיה בדרגה עוד יותר גבוהה מבעל תשובה גמור משום שאין לו מניע אגואיסטי? האם זה יכו להיקרא "מעשה נאצל"?
בכל זאת מי שיחשוב על דבריו של הרב מיכאל ירגיש שיש בהם נקודת אמת. הרי מעשים שבכל יום שבני אדם לא מסתדרים ולמחרת האחד אומר לשני: אני מצטער שפגעתי בך. הוא איננו מצטער על המעשה שעשה אך הוא מבין שעליו לבקש סליחה על מנת לחיות חיי חברה תקינים. אני נוטה לחשוב שכדי לקבל תמונה שלמה צריך להוסיף כאן את ההבחנה שעשינו ברשימה הראשונה אודות "עד שירצה את חבירו". כאשר אין על האדם חובת ריצוי האחר, כפי שכתבנו שם, אזי גם אין ממנו צפיה להרגיש שמה שהוא עשה זה לא נכון. אך כאשר יש עליו חובת ריצוי בודאי שעליו גם להרגיש שמה שהוא עשה זה מעשה שלא יעשה. לדוגמא, אדם שהזיק לחבירו, יש עליו חובה לשלם את הנזק ומלבד זאת הוא חייב לרצות את חבירו. הוא לא יכול לומר: אני משלם לך כי כך קובע החוק ואני מבין שצריך לשמוע לחוק, אך באמת שאין לי שום חרטה על מה שעשיתי לך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח לקבל תגובות לדברים המתפרסמים בבלוג "רב צעיר".
נא להקפיד להגיב לגופם של דברים ולא לגופם של כותבים!
בבקשה לא להגיב כ"אנונימי" - בחרו בשם כלשהוא והגיבו איתו.