הדברים המתפרסמים בבלוג זה הינם להלכה ולא למעשה
הקדמה
באופן עקרוני ניתן לומר שעל מנת לקרוא קריאת שמע ו/או לברך ברכות יש לקיים שני תנאים:
א. ערותו מכוסה.
ב. ליבו לא רואה את הערוה - כלומר, יש דבר המפריד בין חלקו העליון של הגוף לחלקו התחתון.
על מנת להתפלל תפילת עמידה יש לכסות גם את ליבו. כיום ניתן לתת מדד שהאדם צריך להיות לבוש באופן שבו הוא יהיה מוכן לצאת כך מביתו לרחוב.
כל זה כמובן הוא המינימום וודאי שראוי לנהוג כפי שכותב הרמב"ם (הל' תפילה פ"ה ה"ה):
תקון המלבושים כיצד מתקן מלבושיו ח תחלה ומציין עצמו ומהדר שנאמר השתחוו לה' בהדרת קדש, ולא יעמוד בתפלה באפונדתו ולא בראש מגולה ולא ברגלים מגולות אם דרך אנשי המקום שלא יעמדו בפני הגדולים אלא ט בבתי הרגלים... דרך כל החכמים ותלמידיהם שלא יתפללו אלא כשהן עטופים.
אנו נדון כעת בבעיה העולה לעתים קרובות וזה כיצד יש להקפיד על מלבושו של שליח הציבור העובר לפני התיבה.
המשנה במגילה (כד ע"א) אומרת כך:
פוחח פורס את שמע ומתרגם, אבל אינו קורא בתורה, ואינו עובר לפני התיבה, ואינו נושא את כפיו.
רש"י שם כג ע"ב מסביר פורס את שמע כך:
מנין הבא לבית הכנסת לאחר שקראו הצבור את שמע, עומד אחד ואומר קדיש וברכו וברכה ראשונה שבקריאת שמע, פורסין - לשון חצי הדבר.
בלשוננו נאמר שלפרוס את שמע פירושו שמותר לו להתפלל באופן זה, ואף לומר דברים שבקדושה (קדיש וקדושה). אבל המשנה אומרת שלאדם שהוא פוחח אסור לעבור לפני התיבה, לקרוא בתורה או לשאת את כפיו.
אך מה זה פוחח?
הפסוק בישעיהו (פרק כ פסוק ב) אומר כך:
בָּעֵת הַהִיא דִּבֶּר ה' בְּיַד יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ לֵאמֹר לֵךְ וּפִתַּחְתָּ הַשַּׂק מֵעַל מָתְנֶיךָ וְנַעַלְךָ תַחֲלֹץ מֵעַל רַגְלֶיךָ וַיַּעַשׂ כֵּן הָלֹךְ עָרוֹם וְיָחֵף:
התרגום מתרגם את המילים "ערום ויחף" - "פחיח ויחף" נמצאנו למדים שפוחח זה ערום. בהמשך הגמ' במגילה הגמרא אומרת שכשם שלערום אסור לקרוא בתורה משום כבוד הציבור כך גם לפוחח אסור לקרוא בתורה משום כבוד הציבור. רואים מזה שני דברים:
א. פוחח איננו ערום.
ב. הטעם שלפוחח אסור לעבור לפני התיבה ולקרוא בתורה הוא משום כבוד הציבור.
במסכת סופרים (פרק יד הי"ב) מבואר שפוחח הוא מי ש"נראין כרעיו, או בגדיו פרומים". בעקבות מסכת סופרים הלך רש"י.
הרמב"ם (הל' תפילה פ"ח הי"ב) כתב שפוחח הוא מי ש"מי שכתפיו מגולות". הרי"ף כתב בדומה לרמב"ם "והוא מי שבגדיו קרועים וכתיפיו וזרועותיו מגולים שנמצא בגדיו שעליו כעין אזור תחת אצילי ידיו ולמטה".
השולחן ערוך כתב הלכה זו כך (סימן נג סעיף יג):
פוחח, והוא מי שבגדו קרוע וזרועותיו מגולים, לא ירד לפני התיבה.
המשנה ברורה הביא את דברי הגר"א שהבין שהשו"ע הולך בעקבות הרי"ף והרמב"ם וסובר שפוחח שאסור לו לעבור לפני התיבה הוא דווקא זה שגם כתפיו מגולים, אך אם רק זרועותיו מגולים אין זה בכלל פוחח.
אך אחרוני דורינו לא הלכו בדרך זו וסברו שכיוון שהמחבר בשלחן ערוך כתב בדווקא "זרועותיו מגולים" יש להקפיד באופן זה. לכן, הרב עבדיה הדאיה בשו"ת ישכיל עבדי ח"ז כתב שיש להקפיד ששליח הציבור ילך בדווקא עם שרוול המגיע עד לפרק כף היד. כאמור, הטעם הוא מפני כבוד הציבור, ואף על פי שגם אנשים מכובדים הולכים עם שרוולים קצרים, הרב הדאיה סבר שדעתם אינה משנה, ושאין להקל לחזן להתפלל בשרוול קצר.
עפ"י המופיע בספר נתיבות המערב זהו גם מנהג קהילות צפון אפריקה (עמ' כד):
נהגו להקפיד שהחזן יכסה את זרועותיו עד סמוך ליד.
הג"ר עובדיה יוסף דן בשאלת לבושו של החזן בשו"ת יחוה דעת (ח"ד סי' ח) ודחה את דבריו של הרב הדאיה והסיק שכיוון שגם אנשים מכובדים הולכים בשרוול קצר אין מניעה ששליח הציבור ילבש שרוול קצר, אך הוא הגביל את דבריו שהשרוול יכסה את רוב הזרוע, דהיינו שיגיע קרוב למרפק. הרב עובדיה מנמק את דבריו בכך שהגמ' תלתה דין זה בכבוד הציבור ואם אדם ילך למקום הדורש כבוד (לדוג' ניתן לתת: ראיון עבודה, פגישה עם המנכ"ל בעבודה וכד') בשרוול קצר אז גם אין בעיה שהוא יעמוד כך לפני התיבה. אלא, שלדעתו יש להוסיף שכיוון שהחלק מעל המרפק נחשב למקום המכוסה לעניין חיוב בנטילת ידיים (למי שנגע שם) אזי הכבוד מחייב שהוא יהיה מכוסה, גם אם יש אנשים מכובדים ההולכים עם שרוול קצר שאיננו מכסה עד המרפק.
בסיכומו של דבר, בעקבות דברי הגר"א והמשנה-ברורה הנסמכים על דברי הרי"ף והרמב"ם קשה מאד לומר שלאדם ההולך עם שרוול קצר שאיננו מגיע עד המרפק, אך בודאי מכסה את הכתפיים, אסור על פי ההלכה לעבור לפני התיבה. בודאי שיש בזה הידור שבקהילה שתופעה זו מצויה שינהיגו שהחזן יתעטף בטלית, אך קשה לומר שמצד הדין חייבים להנהיג כך. [בשנים האחרונות נפוץ שבקרב קהילות הספרדים החזן מלביש על עצמו כמין שרוולים מיוחדים. לענ"ד לא רק שאין חובה להנהיג לשים שרוולים כאלה, ייתכן ויש בזה אפילו לגרוע, שכן אף אדם נורמלי לא ילך עם שרוולים כאלה לראיון עבודה וכד' ומדוע שזה יחשב לכבוד הציבור. ועאכ"ו כאשר החזן לובש חולצה קצרה המגיעה עד סמוך למרפק שקשה מאד לומר שיש בזה דין של פוחח]. יש להוסיף שאם בעוד מספר שנים יהיה מקובל שאנשים רגילים הולכים לעבודה רק עם ז'קט (גם בקיץ), נוהל זה יחייב גם לעניין הלכות אלו.
כל זה לעניין החולצה והשרוולים. לעניין המכנסיים - נראה פשוט לכאורה שכיוון שאדם לא ילך למקום מכובד עם מכנס קצר, גם אם מדובר במכנס העובר את אורך הברכיים, אזי יש להקפיד שגם החזן, העולה לתורה והכהנים יהיו לבושים בדווקא במכנסיים ארוכים.
ישר כח גדול בדיוק בדקתי את ההלכות האלה והגעתי למסקנה דומה. ככלל נראה שיש טשטוש בין הדרישה של 'עמידה בפני מלך' לדרישה שהחזן יהיה בלבוש המכבד את הציבור.
השבמחקלענ"ד נראה כי הדרישה מהחזן הינה מינימלית יותר, מפני שהיא לעכובא, בעוד הדרישה של עמידה בפני מלך אינה לעכובא, הראיה אדם שבגדיו כרועים וכתיפיו מגולות רשאי להתפלל, על אף שודאי שלא ילך כך לפני מלך, כמו כן בגדיו כרועים ואין כתיפיו מגולות, רשאי לעלות חזן, על אף שודאי לא ילך כך לפני מלך.
הטשטוש בין המושגים יצר תחושה כי בכדי להיות חזן צריך להיות בלבוש המכובד יותר מלבוש של אדם העומד לפני מלך, וזה ודאי אינו