גיור בימינו - הפן ההשקפתי

איך אני רואה את הבדלי ההשקפה בין הדתיים-לאומיים לבין החרדים בנושא הגיור? אני מבקש להבהיר שברשימה זו אין טיעונים הלכתיים כלל אלא צורת הסתכלות שלענ"ד משפיעה על החישובים ההלכתיים. במהלך הכתיבה אני משתמש בהכללות שכמובן חוטאות לדיוק ולכן יש לקחת את הדברים בערבון מוגבל.

לפני שמנתחים את המציאות ומביעים דעה בהקשרו, צריך להכיר אותו. אני חושב שהנתונים שאין עליהם מחלוקת הם כדלהלן:
* מדינת ישראל העלתה (וממשיכה להעלות) לארץ מאות אלפי גויים.
* אחוזים גבוהים מגויים אלו (ובמיוחד הדור הצעיר - הרווקים/ות) משולבים בחיים הישראלים לחלוטין: הם לומדים באותם מסגרות לימוד עם יהודים ישראלים, משרתים בצבא באותם יחידות, עובדים באותם עבודות, צורכים "תרבות" ישראלית ועוד.
* ככל שחולפות השנים, האינטגרציה בין העולים הרוסים (יהודים ושאינם יהודים) לבין החברה הישראלית ה"צברית" תלך ותגדל.
* רוב העולים (יהודים ושאינם) אינם דתיים (לא ביהדות אך גם לא בדת אחרת).

לדעתי הבדלי ההשקפה בין הדתיים-לאומיים לבין החרדים סובבים סביב שתי שאלות:

א. כיצד יש להתייחס למי שהוא "ישראלי" - האם לקיום המצוות המקובלות בקרב הישראלי הממוצע יש ערך הלכתי-תורני - כאשר עשיית המצווה איננה באה במובהק ממקום של חיבור להקב"ה?

ב. האם כיום, כשיש ציבוריות יהודית בארץ ישראל (הנקראת מדינת ישראל), יש להתבונן על שאלות הלכתיות ציבוריות בצורה שונה מאשר על אותם שאלות המגיעות באופן פרטי?

נתחיל מראשון - ראשון. הישראלי הממוצע מקיים מספר מצוות באופן תדיר: הוא מוסר את נפשו למען עם ישראל בשירות צבאי בשוטף ובמלחמות, הוא מציין חלק גדול מחגי ישראל ע"י שמירת חלק ניכר ממצוות החג, הוא נימול ומל את בניו, שמחותיו ואבילותו מצויינים גם בדרך יהודית: מילה, בר-מצווה, חתונה ולהבדיל: "הגומל", שבעה, לוויה וכד', הוא גם שם מזוזה בפתח ביתו ואוכל אוכל כשר. העולים מרוסיה, על אף שהם הגיעו לארץ ללא שום מסורת של אמונה באלוקים ובטח שללא מסורת של מנהגים, משתלבים גם כן ב"מסרותיות" זו. דבר זה נעשה יותר ויותר נכון ככל שהאינטגרציה בין אוכלוסיית העולים לבין האוכלוסיה המקורית הולכת וגדלה.

האם יש ערך לקיום מצוות אלו? אליבא דהשיטה החרדית נראה שלא. שוב ושוב אנו עדים לזלזול מוחלט של פובליציסטים ומגידים חרדיים למיניהם בכל מה שקורה מחוץ לעולמם. כתבתי בעבר על הזלזול החרדי בכל מה שקשור ללימוד תורה במגזר הלא-דתי, ועד כמה שידוע לי זלזול זה שריר וקיים גם בכל מה שקשור לקיום מצוות. באופן פרדוקסלי, אנו מוצאים שהיחידים המזלזלים באנשים חילוניים שלא שומרים במודע אף מצווה למעט צום ביום הכיפורים הם חילונים קיצוניים נוסח שינוי וחרדים המקשים את קושיית ה"ממה נפשך" הידועה.

נדמה לי שלציבור הדתי-לאומי יש הסתכלות שונה על נושא זה. תלמידיו של הרב קוק רואים בקיום מצוות חלקי זה בציבור הלא-דתי ראייה לכך שנשמת כלל ישראל פועמת בקרבם. אחרים רואים באנשים אלו אנשים המקיימים מצוות או מתוך איכפתיות לחלק מהמצוות או כמצוות אנשים מלומדה, כשם שגם לאנשים השומרים תורה ומצוות באופן מובהק ישנם מצוות שהם מקיימים כמצוות אנשים מלומדה. נדמה לי שהפוסק הציוני-דתי ייקח את קיום מצוות אלו בחשבון כאשר הוא בא לדון בנושא של קבלת עול מצוות בגיור.

נקודת המחלוקת השנייה בעיני היא איך מסתכלים על הציבוריות הישראלית במדינת ישראל. לפני כמה חדשים ראיתי בכתב עת חרדי, שאינני זוכר את פרטיו, דיון בנושא גיוס לצבא. כל הדיון היה סביב השאלה ההלכתית: האם מותר להיכנס למצב של סכנה או ספק סכנה על מנת להציל יהודי אחר ממצב של סכנה. אליבא דכותב אותו מאמר, שירות בצה"ל אינה שונה מבחינת השיקולים ההלכתיים מתרומת כליה. מבית מדרש ציוני דתי, לעולם לא יצא דיון הלכתי בסגנון כזה. לכל אדם במגזר הציוני דתי ברור שמדינת ישראל צריכה צבא, ולכן ברור שגם יהודים צריכים לקחת חלק בצבא הזה. כל הפריבילגיה של לדון האם מותר או אסור לי לקחת חלק בסיכון הנקרא צה"ל לא קיים לחלוטין.

באותו אופן יש להסתכל גם על העליה מברה"מ לשעבר. לאדם ולפוסק ההלכה הציוני דתי ברור שהציבור בארץ ישראל המתנהג כישראלי ופועל מתוך אחריות לקיום מדינת ישראל צריכים להיות יהודים. לפי השקפה זו, אין זה הגיוני בכלל שיכולה להתקיים בציבוריות הישראלית קבוצה המגדירה עצמה כישראלית, המתנהגת כישראלית אך איננה יהודית.

לעיקרון השני יש להוסיף שכל הדיונים והחיבורים שנכתבו בעניין גיור מעולם לא נתקלו במציאות כמו זו שאנו נתקלים בה היום. תמיד היה ברור לחלוטין מתוך הגדרה ומתוך התנהגות, מיהו יהודי ומיהו האינו-יהודי המבקש להתגייר. קשה לדעת אם אי פעם התקיימה בתוך עם היהודי קבוצה שלמה הרואה עצמה חלק אינטגרלי של העם היהודי, שהעם היהודי לא טורח לדחות, שהם בכל זאת לא יהודים. ייתכן ודבר דומה ארע בפעם האחרונה בהצטרפות הערב רב לבנ"י ביציאת מצרים. האם במציאות כל כך שונה יש עדיין להכיל את המסורת ההלכתית של גיור שהכרנו עד עתה? דומני, שהפוסק הציוני דתי מנסה למצוא את הדרך להמשיך את המסורת הפסיקתית בנושא הגיור אך גם למצוא את המקומות בהם המציאות המשתנה תשפיע על פסק ההלכה הסופי.

עוד בנושא זה אני ממליץ לקרוא את מאמרו של הרב יגאל אריאל בתחומין יב - ניתן לקרוא כאן.

המשך יבוא...