מהו הסדר בספירת העומר: קודם עשרות או קודם אחדות?

מאת הרב "מענה לשון" - ר' אוריאל פרנק נר"ו

הדברים המתפרסמים בבלוג זה הינם להלכה ולא למעשה.

כפי שמציינים התוספות ישנים (יומא נה/א), כבר במקרא נמצאות שתי שיטות הספירה, כמודגם בהערה לגבי שלושה מספרים: 21[1], 27[2], 33[3].

בזמן חז"ל היו נהוגות שתי השיטות, כדברי התלמוד הבבלי, וכפי שהרחיבם רש"י (יומא דף נה עמוד א):
וכך היה מונה אחת אחת ואחת אחת ושתים אחת ושלש אחת וארבע אחת וחמש אחת ושש אחת ושבע.
תנו רבנן: אחת, אחת ואחת, אחת ושתים, אחת ושלש, אחת וארבע, אחת וחמש, אחת ושש, אחת ושבע, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: אחת, אחת ואחת, שתים ואחת, שלש ואחת, ארבע ואחת, חמש ואחת, שש ואחת, שבע ואחת. ולא פליגי; מר כי אתריה ומר כי אתריה.
רש"י מסכת יומא דף נה עמוד א ד"ה מר כי אתריה וכו' - באתריה דר' מאיר מונין מנין כלל תחילה ואחר כך פרט, כגון עשרים ואחת עשרים ושתים, ובאתריה דר' יהודה פרט תחילה, שתים ועשרים, שלש ועשרים.

בהלכות כתיבת הגט דנו מהי השיטה המועדפת. חלק מהפוסקים ציינו שיטה מסוימת, אך פוסקים אחרים כתבו שאין קפידא בדבר ודעבד כמר עבד, (ובוודאי שאינו מעכב).
כך כתב בשלחן ערוך (אבן העזר סימן קכו סעיף ה )

...עד עשרים. ומשם ואילך, עשרים ואחת, עשרים ושתים, עשרים ושלש, המנין המועט לשון נקיבה, וכן לעולם.

והעיר עליו הרמ"א שם:

הגה: ויכתוב בשנים מנין המרובה קודם, אבל בימים יכתוב מנין המועט קודם (כן משמע בטור וכן היא בסדרים). אחד ועשרים, שנים ועשרים וכו'; ואם כתב מנין המרובה קודם, או להיפך שכתב בשנים מנין המועט קודם, כשר (ב"י). כתב לשון זכר במקום לשון נקבה, כגון שהיה לו לכתוב חמש וכתב חמשה, כשר. (בשם מהרי"ל).
ט"ז (סק"ז):
…פלוגתא בין התנאים ביומא… ומאן דעביד כמר עביד… אלא שהגדולים הכריעו לחלק כך בין ימים לשנים (וכעי"ז בגר"א).
פרי חדש (סק"ה):
…מ"מ היכא דליכא מנהגא… הכא עדיף לן לתפוס סברת ר"מ, כיון דסתם לן תנא כותיה, וכ"פ רמב"ן… והכי חזי לן למימני בעומר: כלל תחלה ואח"כ פרט, כגון עשרים ואחד בב' {-אפ"ר: איני יודע לפרש התיבה האחרונה, ואולי היא טעות: בע' = בעומר (?)} ועלמא לא דייק בהכי...

מה לגבי ספירת העומר?
הפוסקים הקישו מהלכות כתיבת הגט לכאן (פר"ח לעיל וכן בית שמואל ועוד).
ארבעה שיקולים להעדפת שיטה זו או אחרת:
* לספור כמנהג אבותינו, וכמודפס בסידורים (אשמח אם מישהו יעיד על סידור / מנהג המקדים עשרות)
* לספור שלא כלשון הרגילה, דוקא!

וכל כך למה?
o לשַוות לספירה מעמד ולשון מיוחדים, טקסיים.
o למען ידעו דוברי העברית כי אפשר לספור גם כך... {כך הסברתי לבתי (בת 8), ששאלה למה לא סופרים כרגיל: כך סופרים בלשון העברית העתיקה!}

* לספור כלשון בני אדם בכל מקום כמנהגו!
וכל כך למה? הרי כך נתת תורת כל אחד בידו!
o אין הספירה "נוסח מקודש", אלא זוהי "ספירה" ממש, כלומר האדם צריך לחשב את הימים, ולספור כדרך שהוא סופר תמיד!
o מצות ספירת העומר נועדה "לזכור" את חג השבועות שמועדו נקבע: "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת" (ראה בהרחבה בספרו של מו"ר, הרב אלחנן סמט, עיונים בפרשות השבוע, סדרה שניה, פרשת בהר, עמ' 132 - 142).
o השוה לדעת המגן אברהם[5] (סימן תפט ס"ק ב) שאין למנות בלשון הקודש אם אינו מבין את מה שאומר, אך י"א שיוצא יד"ח[6]. {בני: נראה שכך יש לתת טעם למנהג התימנים לספור ספירת העומר בארמית - בכדי שהדברים יהיו מובנים לכולם, כעין מה שכתבו התוס' ברכות ג' ע"א ד"ה "יהא שמיה" שהארמית היתה שפת העם שבשדות}

כך כתבו האחרונים בנושא זה:

מגן אברהם אורח חיים סימן תפט ס"ק ה:
יאמר לעולם מנין המועט קודם כגון א' ועשרים יום, ע' בא"ע סי' קכ"ו. מיהו ביומא דף נ"ה איתא דהכל לפי מנהג המדינה בחשבונם ובמדינתינו אף בלשון חול מזכירין מנין המועט קודם:
שו"ע הגר"ז (ח):
וטוב לומר מנין המועט קודם מנין המרובה כגון אחד ועשרים… בד"א במדינות אלו, שדרך לספור מנין המועט קודם, אבל במקומות שדרך לספור מנין המרובה קודם - יכול לומר גם בספירה כמנהג מקומו.
ערוה"ש ומשנה ברורה סימן תפט ס"ק ט
יש לומר מנין המועט מתחלה כגון אחד ועשרים יום. וכל אלו הדברים אינן לעיכובא אלא לצחות הלשון:

ולפי זה, דוברי עברית בזמנינו, שמקובל להקדים העשרות (וכן דוברי אנגלית), יספרו כך: עשרים ואחד! (וכ"כ הרב משולם קלרברג נר"ו מקרית ספר)
וצ"ע האם יש בכך עדיפות או היתר? מהסברות הנ"ל נראה שכך עדיף, אך מלשון שו"ע הגר"ז נראה שזהו היתר.

* לספור כהכרעת סתם משנה
אך, הבעיה היא שנחלקו הנוסחאות - ראה:
o מלאכת שלמה (עדני)
o פרי חדש (לעיל)
o שו"ת אמונת שמואל סימן מט: (רבי אהרן שמואל בן ישראל קוידנובר (מהרש"ק) נולד ברוסיה בשנת ה"א שע"ד (1614) לערך ונפטר שם בשנת ה"א תל"ו (1676). הוא למד בברסט-ליטובסק אצל ר' יהושע הישל המפורסם. בעקבות גזירות ת"ח ות"ט הקשות (1648), ברח ר' שמואל לוילנא ושם היה לדיין בבית דינה המפורסם, שבו ישבו כדיינים גם בעל החלקת מחוקק, הש"ך ובעל השער אפרים. מאוחר יותר, הוא שימש ברבנות בקהילות שונות בפולין, אוסטריה, מורביה וגרמניה. בתשובותיו משתקפים התנאים הקשים של המלחמות והנדודים על סבלם וצרותיהם, שפקדו את עם ישראל בימיו. פירושו לפסקי הרא"ש לתלמוד, תפארת שמואל, נחשב כיסודי עד היום.)
שאלה במנין הספירה אם מונין מנין מספר המרובה תחילה או המנין המיעוט קודם, עד כאן לשון השואל.
תשובה נראה דלכתחילה יש לומר מנין המועט קודם דקי"ל כסתם מתני' וכר' יהודא (יומא דף נ"ה ע"א) וז"ל ת"ר אחת ואחת שתים ואחת שלש ואחת ארבע ואח' דברי ר"מ ור"י אומר אחת ואחת אחת ושתים אחת ושלש כו' אחת ושבע ולא פליגי מר כי אתרי' כו' כצ"ל ויש ט"ס בש"ס שלפנינו גם יש קצת שגגה בחידושי הלכ' למהרש"א ע"ש ולכתחילה יש לנו לנהוג כסתם מתני' וכר"י אבל אם מנהג מקום כר' מאיר מונין כמנהג מקומו של ר"מ.
ונראה דמכאן יצא להב"י ומור"ם בש"ע בהל' גיטין סימן קנ"ו סעיף ה' שכתב וז"ל אבל בימים יכתוב מנין המועט קודם אחד ועשרי' שנים ועשרי' וכו' ואם כתב המנין המרובה קודם כשר עד כאן לשונו וק"ל
הנלע"ד כתבתי, אהרן שמואל.

------------------------------------

הערות:

[1] דברי הימים א פרק כד פסוק יז
לְיָכִין אֶחָד וְעֶשְׂרִים לְגָמוּל שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים

לעומת:

דניאל פרק י פסוק יג
וְשַׂר מַלְכוּת פָּרַס עֹמֵד לְנֶגְדִּי עֶשְׂרִים וְאֶחָד יוֹם
עזרא פרק ב פסוק כו
בְּנֵי הָרָמָה וָגָבַע שֵׁשׁ מֵאוֹת עֶשְׂרִים וְאֶחָד

[2] אסתר פרק א פסוק א
אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה

לעומת:

בראשית פרק כג פסוק א
וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה:
מלכים א פרק טז פסוק טו
בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים וָשֶׁבַע שָׁנָה לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ זִמְרִי שִׁבְעַת יָמִים בְּתִרְצָה

[3] שמות פרק ו פסוק יח
וּבְנֵי קְהָת עַמְרָם וְיִצְהָר וְחֶבְרוֹן וְעֻזִּיאֵל וּשְׁנֵי חַיֵּי קְהָת שָׁלֹשׁ וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה:
יחזקאל פרק מא פסוק ו
וְהַצְּלָעוֹת צֵלָע אֶל צֵלָע שָׁלוֹשׁ וּשְׁלֹשִׁים פְּעָמִים

לעומת:

בראשית פרק מו פסוק טו
אֵלֶּה בְּנֵי לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב בְּפַדַּן אֲרָם וְאֵת דִּינָה בִתּוֹ כָּל נֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ :
שמואל ב פרק ה פסוק ה
וּבִירוּשָׁלִַם מָלַךְ שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה:
מלכים א פרק ב פסוק יא
וּבִירוּשָׁלִַם מָלַךְ שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים:

[4] איני יודע היכן. ואולי כוונתו לזה:
תלמוד ירושלמי מסכת ראש השנה פרק א דף נו טור ב /ה"א
כתיב והימים אשר מלך דוד על כל ישראל ארבעים שנה וגומ' וכתיב בחברון מלך על יהודה שבע שנים וששה חדשים ובירושלם מלך וגו' בכלל חסירי' ובפרט יתירים רבי יצחק בר קצצתה בשם רבי יונה שלשים ושתים ומחצה היו אלא בשביל לחלוק לו כבוד לירושלם הוא מונה אותן שלימות יהודה בי רבי אומר חשבון מרובה בולע לחשבון ממועט. (עי' עלי תמר, יומא עמ' שע)

[5] ויש להשוות לשיטתו בעניינים אחרים:
מגן אברהם אורח חיים סימן סב ס"ק א
בכל לשון - דוקא כשמבין הלשון וה"ה בתפלה וב"ה אבל קידוש וברכת הפירות וברכת המצות והלל יוצא אפילו אינו מבין הלשון [תו' רפ"ז דסוטה] וע' מ"ש ר"ס קצ"ג:
מגן אברהם אורח חיים סימן קא ס"ק ה
בכל לשון - כתב בסי"מ דמוטב להתפלל בלשון שמבין אם אינו מבין לשון הקודש וכ"כ בס"ח סי' תקפ"ח ותשפ"ח:
מגן אברהם אורח חיים סימן קצג ס"ק ב
אם אינו מבין - ולכן טוב שהנשים יברכו לעצמן מיהו המנהג בזמן הזה כרש"י דיוצאות אע"פ שאין מבינות ולא ראיתי מעולם מי שמיחה בדבר [ד"מ] וכ"כ ב"ח דהמנהג כן ואפי' בקידוש שהוא דאוריית' יוצאות נשים וע"ה בשמיעה ונ"ל דמ"מ טוב שיאמרו מלה במלה עם המקדש והמברך דא"א לכוון ולשמוע כמ"ש סי' קפ"ג ס"ז ועסי' קצ"ט ס"ז ורסי' ס"ב, י"א שאף על ז' מינין מזמנין ולכן טוב שלא יקבעו ג' על ז' מינים [ב"ח]:

[6] מגן אברהם אורח חיים סימן תפט ס"ק ב
ופשוט דמותר לספור בכל ל' ודוקא בל' שמבין ואם אינו מבין לה"ק וספר בלה"ק לא יצא דהא לא ידע מאי קאמ' ואין זה ספיר' כנ"ל:
שו"ת שאילת יעבץ חלק א סימן קלט
עוד יש לי לעוררך בענין זה מ"ש במג"א שאם ספר בלה"ק ואינו מבינו לא יצא, אינו מוסכם לענ"ד כמ"ש בחיבורי בס"ד והוכחתי מדברי התו' שיוצא אף בלשון שאינו שומע. יעב"ץ ס"ט.