גבולות לקיום שיעורים בבית כנסת - תשובה למגיב

בעקבות הדברים שכתבתי ברשימה "גבולות לקיום שיעורים בבית כנסת" אודות קיום שיעורה של פרופ' חנה ספראי ע"ה בבית כנסת, הגיעני תגובה מרב חשוב שבין יתר טענותיו נגדי כתב גם את הדברים הבאים:

בכל זאת צריכים להסתכל לענ"ד על הדברים 'בראש גדול' ולא 'בראש קטן', דהיינו האם הארוע הזה יוסיף לאהבת התורה ויראת השמים של בני הקהילה – או לא. בנתונים היום ברוב הקהילות התשובה היא חד משמעית – לא.

מצד אחד, אני מאוד מסכים אם נקודת ההסתכלות. שמעתי לפני כמה שנים שיחה מהרב י' מגנס שליט"א ובו הוא סיפר שהנקודה החשובה ביותר שהוא מנסה לחנך לפיה הוא: אל תשאל האם אפשר למצוא היתר הלכתי למעשה כזה וכזה, אלא האם זה מה שהקב"ה רוצה ממך. בהחלט ההסתכלות צריכה להיות ב"ראש גדול" ולא מתוך פילפולי סרק הלכתיים גם אם אלו נכונים.

מצד שני, דבריו של הרב המגיב הזכירו לי מאמר שקראתי לפני למעלה מעשור שהתפרסם בעיתון יתד נאמן אודות חידוני התנ"ך לנוער המתקיימים בארץ. באותה תקופה חידוני התנ"ך נחשבו ללהיט גם בקרב העיתונות הכללית ובתי הספר הכלליים. החידונים אף זכו לשידורים ישירים ולתקצוב מוגדל יחסית מהתקציב הממשלתי. אך ל"יתד נאמן", כמובן, היתה הסתכלות אחרת על ארועי חידון התנ"ך. שם נרשם שכיוון שבמסגרת חידונים אלו וההכנה עליהם הילדים החילוניים אינם נחשפים ללימוד תורה מתוך יראת שמיים וכמסורת ישראל סבא ובהכרח שלימוד כזה יביא אדם רק להתרחקות מאביו שבשמים, אזי עדיף היה אם משרד החינוך לא היה משקיע ולו שקל אחד ושעה אחת בהוראת תנ"ך בבתי ספר כלליים.

בעיני, דבריו של אותו פובלציסט מהיתד הינם רחוקים מתורת ישראל הרבה יותר מאשר לימודי התנ"ך של אותו נוער לא-דתי. בתורה שאני למדתי תמיד היה דגש על דברי המדרש (מדרש איכה רבה, פתיחה, סימן ב):

ר' הונא ור' ירמיה בשם ר' חייא בר אבא אמרי: כתיב (ירמיה טז11), " ואותי עזבו ואת תורתי לא שמרו". הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו! מתוך שהיו מתעסקין בה, המאור שבה היה מחזירן למוטב. רב הונא אמר: למד תורה אע"פ שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה!

המאמר ב"יתד" מוכיח שלפעמים ההסתכלות של "מה מוסיף יראת שמים" קרובה להיות סם המוות.

נחזור לענייננו. המציאות בקהילה האמורה היא שמספר לא מועט של אנשים הגיעו להרצאת המרצה מארגון "קולך" אך העדיפו לא להשתתף באף שיעור תורני אחר באותו ערב, על אף שגם הדוברים האחרים היו ברמה גבוהה. עתה, השאלה הניצבת בפנינו היא: מה עדיף? האם עדיף שאותם אנשים שמוכנים להגיע לשיעור של מרצה מקולך לא יגיעו אפילו לזה וישארו בבית לראות טלויזיה, או עדיף שיהיה שיעור אחד שיתאים לקבוצה זו גם אם ישתתפו בה אנשים אחרים שהיו מגיעים לכל שיעור שהיה מתקיים באותו זמן? אינני יודע איך יענה הרב המגיב, אך ברצוני להעלות מספר אפשרויות:

א. משיעור כזה יכול לצאת רק רע שכן המרצה הינה בעלת דעות כוזבות ולכן עדיף שאנשים יראו טלויזיה מאשר יבואו להרצאה. עוד יותר כאשר אפשר להתאים לקבוצה השנייה שיעור יותר איכותי.

ב. אמנם עדיף שישמעו שיעור כזה מאשר לראות טלויזיה. אך אני מעדיף לתת לקבוצה השנייה שיעור איכותי ולא ש"ייפגעו" משיעור כזה, וכיוון שכך אני מוכן לוותר על הגעתם של הקבוצה הראשונה.

באשר לאפשרות הראשונה אין לי אלא למשוך בכתפיים ולהפנות למדרש הרשום מעלה (אולי יש מקום לחלק אם השיעור היה עוסק בנושא של מרידה במוסכמות הדתיות, לדוג': שיעור שקורא לבטל את ברכת "שעשני כרצונו" וכד'. וצ"ע. אך אנו דנים כאן בשיעור בנושא רגיל לחלוטין שמועבר ע"י איש/ה בעלי דעות כאלו ואחרות).

באשר לאפשרות השנייה, נראה לי שצריך לשאול מה הסכנה הגדולה הנשקפת לאותה הקבוצה השנייה. לדברי הרב המגיב הסכנה היא פגיעה ביראת שמיים ואהבת התורה. כאן אין לי אלא לומר שאני חלוק על הרב המגיב. אינני מבין כיצד איש או אישה הנותנים שיעור (גם אם הוא מעט פרובקטיבי) מתוך ידע תורני רחב יכולים לפגוע באהבת התורה של מישהו. כמדומני שההיפך הוא הנכון. כאשר הבעל-בית שאיננו מחובשי בית המדרש רואה שהמרצה שהינו בעל השקפת עולם "ליברלית" משקיע בהרחבת הידע התורני שלו ומצליח להגיע להשיגים מרשימים, הייתי חושב שגם אצלו יתגבר הרצון לתגבור הלימוד והידע התורני. את הדברים הללו אינני כותב מסברת כרסי אלא מתגובות שהגיעו אלי לאחר אותה הרצאה.

יש עוד מה להאריך בנושא זה, אך כמדומני שכבר הארכנו מספיק. לכל הדיון הזה יש עוד פנים שלא נגענו בהם. אחד מהם הוא לדעתי קריטי: איך אנו מסבירים לעצמנו את העובדה שיש ציבור לא מבוטל, בחלקה בוגרי מכינות וישיבות, שלא יופיעו לאף שיעור תורני בבית הכנסת אלא אם כן מדובר על שיעור שמועבר ע"י מישהו/י מהאקדמיה, קולך וכד'?