מדרש לפרשת בא

במדרש רבה על פרשת בא מובא המדרש המופלא הבא:

אמר רבי שמעון גדולה חיבתן של ישראל שנגלה הקדוש ברוך הוא במקום עבודת כוכבים ובמקום טנופת ובמקום טומאה בשביל לגאלן, משל לכהן שנפלה תרומתו לבית הקברות אומר מה אעשה, לטמא את עצמי אי אפשר, ולהניח תרומתי א"א, מוטב לי לטמא את עצמי פעם אחת וחוזר ומטהר ולא אאבד את תרומתי, כך אבותינו היו תרומתו של הקדוש ברוך הוא שנאמר (ירמיה ב) "קדש ישראל לה' וגו'" היו בין הקברות שנאמר (שמות יב) "כי אין בית אשר אין שם מת" ואומר (במדבר לג) "ומצרים מקברים" אמר הקדוש ברוך הוא היאך אני גואלן להניחן א"א מוטב לירד ולהצילן שנאמר (שמות ג) "וארד להצילו מיד מצרים" כשהוציא קרא לאהרן וטהר אותו שנאמר (ויקרא טז) "וכפר את מקדש הקדש", (שם /ויקרא ט"ז/) "וכפר על הקדש".

לכאורה המשל מובן: הקב"ה הוא הכהן, ישראל הם התרומה, מצרים הוא בית הקברות. הקב"ה בוחר "לטמא את עצמו" על מנת להציל את תרומתו שנפלה לבית הקברות. כל לומד הלכה בבואו לקרוא את המדרש הזה אמור לזעוק: איך יכול להיות שכך מכריע הקב"ה? זה נגד ההלכה! על פי ההלכה הכהן אמור לותר, או למצוא דרך חלופית להביא את התרומה, אך לא לטמא את עצמו. 

בספרה של סימי פיטרס "לפשוטו של מדרש" היא מקדישה פרק למדרש הזה. במסקנתה היא כותבת כי "המשל מנער אותנו משלוותנו השכלית והרגשית". לטעמה המסר המועבר על ידי המשל והנמשל הוא כמה הקב"ה היה מוכן להשפיל את עצמו על מנת לגאול את ישראל. אך לטעמי, חסר בדבריה פן אחד שעליו אני מבקש להצביע כאן. 

נתחיל את מהלכנו בהבאת התייחסויות שונות למדרש הזה. 

הרב עזרא אלטשולר כותב במאמר בנושא:

"ולענ"ד מיירי שם המדרש בבית הקברות של עכו"ם דומיא להנמשל שהוא מצרים, ורבי שמעון לשיטתיה דקברי עכו"ם אינם מטמאין באהל"

זה כמובן תירוץ טכני לקושיא. הוא אמנם מסביר את ההכרעה של הכהן, אך בעשותו זאת הוא מקהה את העוקץ של המדרש, שכן ההתלבטות של הכהן כבר אינה משמעותית. 

הרבי מגור בעל האמרי האמת אינו מתייחס ישירות לשאלה ששאלנו על המשל, אך הוא מביא את המדרש בתוך דבריו על יציאת מצרים (שבת חוה"מ פסח, תרצ"א):

"איתא בשפת אמת (תרס"ב) שבכל מקום טהרה קודמת לקדושה כדאיתא (ירושלמי שקלים סופ"ג) טהרה מביאה לידי קדושה דכתיב (ויקרא טז יט) וטהרו וקדשו אבל בפסח הסדר אחר מקודם קדושה ואחר כך יכולים להטהר בימי הספירה, בפסח כתיב (ישעיה ל כט) כליל התקדש חג וזו הקדושה ובמתן תורה פסקה זוהמתן, בגמרא איתא כך (שבת קמו א), וזו הטהרה, כתיב (שמות יב לח) וגם ערב רב עלה אתם, גם התערובת עלתה, בכל נפש היתה תערובת ואחר כך היו צריכים לבררה, וזהו שאיתא במדרש (שמו"ר טו ו) על יציאת מצרים משל לכהן שנפלה תרומתו לבית הקברות וכו' מוטב לי לטמא את עצמי פעם אחת וכו', בני ישראל ביציאתם ממצרים קבלו עומ"ש, אמרו להם כי לי בני ישראל עבדים כדאיתא (קידושין כב ב) דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים בשעה שפסחתי וכו', היה להם גילוי שכינה ואיתא עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, איתא בספרים שמה שנאמר (שמות כ ב) אנכי ה' אלקיך לפני לא יהיה לך זה היה חסד מהקב"ה, אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים זה הוא מוטב לי לטמא את עצמי פעם אחת, כתיב (שם יב יח) בערב תאכלו מצות ואחר כך נכנסים ששה ימים של רשות, אף על פי שאין חייבים לאכול בהם מצה מכל מקום החמץ אסור, זהו לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, צריכים להמשיך ולהיות נשמר בבחינת סור מרע, כתיב (שם פסוק לט) וגם צדה לא עשו להם, אף על פי שלא היו מוכנים באה להם אתערותא דלעילא"

האמרי אמת מסביר שביציאת מצרים נשתנה הסדר הטבעי. בדרך כלל אנחנו מצפים קודם לטהרה ("סור מרע") ואחר כך לקדושה ("עשה טוב"). אך ביציאת מצרים היה קודם קדושה ואחר כך טהרה - קודם הקב"ה הציל את התרומה מבית הקברות, ואחר כך, בין פסח למתן תורה היתה הטהרה. 

בספריו של הרב צבי (הרשל) שכטר על הרב סולובייצ'יק הוא מביא שתי התייחסויות של הרב למדרש הזה. בשני המקומות הרב מתייחס גם הוא בעיקר לעיקרון ה"ירידה" של הקב"ה, ופחות למשל. 

בספר "מפניני הרב" משמעות הירידה מוסברת בכך שהקב"ה נאלץ לחרוג מחוקי הטבע ולרדת לעולם ולהשפיע ולשנותם. 

בספר "דברי הרב" הרב סולובייצ'יק מדגיש את דברי המדרש: "אמר הקדוש ברוך הוא היאך אני גואלן להניחן א"א מוטב לירד ולהצילן", ומסביר כי יש הבדל בין "גאולה" ל"הצלה". בגאולה הקב"ה מרומם את העולם כולו לתיקונו. העולם כולו מתעלה לגבהי שחקים בשעת גאולה. אך הצלה היא הפוכה, הקב"ה יורד מכסא הכבוד עד לתהומות כדי להציל את העם שנפל בין הקברות. 

להבנתי, דברי הרב סולובייצ'יק ב"דברי הרב" קרובים מאד לדברי האמרי אמת המובאים לעיל. יש סדר בעולם: טהרה לפני קדושה - זהו סדר של גאולה. ביציאת מצרים הפכו את הסדר: קדושה לפני טהרה - סדר של הצלה. 

נדמה לי שהמשל בא להדגיש בדיוק את הנקודה הזאת. אכן, ההלכה קובעת שבהתלבטות כזאת כמו של הכהן שנפלה תרומתו לבית הקברות, אזי הכהן נאלץ לוותר על תרומתו. ההלכה מייצגת את דרך המלך, את העולם המסודר. המדרש בא לומר שביציאת מצרים הכל התנהל הפוך. הקב"ה כביכול פעל "בניגוד להלכה": שבר את חוקי הטבע, והקדים את הקדושה לטהרה. 

ונסיים בהתייחסות קצרה גם למשפט האחרון במדרש על כך שאהרון הוא הוא המטהר את הקב"ה. לאחר שהקב"ה ירד מכסא כבודו לגאול את ישראל נוצר קשר בל ינותק עם בני ישראל. זהו קשר גומלין. הקב"ה ירד אלינו להצילנו, ואהרון הכהן, בא כוחם של בני ישראל, מטהר עצמו ומתקדש וכמלאך אלוהים הוא מתעלה ומכפר על הקב"ה: "וכפר על הקודש". 

שיטת הגרש"ז אוירבך בחיישנים - תכתובת בירחון האוצר

 בגליון כסלו של ירחון האוצר התפרסם מאמרו של הרב אורי רדמן בנושא "שיטת הגרש"ז אוירבך בחיישנים:

בגליון חודש שבט התפרסמה תכתובת ביני לבין המחבר. לצערי, חשתי שמדובר קצת בשיח חרשים, ואף אחד מאיתנו לא מצליח לרדת לסוף דעתו של חברו.

התגובה הראשונה שלי:

התגובה הראשונה של הרב רדמן אלי:

התגובה השניה שלי:

התגובה השניה של הרב רדמן:

שימוש במטחנת אשפה בשבת (ע"י שעון שבת) - התכתבות ב"אמונת עתיך"

בגליון הקודם של הרבעון התורני "אמונת עתיך" (מס' 145) התפרסמה תשובה של הרב הראל דביר, ממכון צומ"ת, האוסר שימוש במטחנת אשפה המופעלת בעזרת שעון שבת.

הנה תשובתו:

בגליון הנוכחי של אמונת עתיך (מס' 146) התפרסמה תגובתי:

והנה תשובתו של הרב הראל דביר לתגובתי:

אעיר בקצרה על דברי תשובתו לדבריי: 

1. בסעיף א: תחילת דבריי התייחסו למציאות שהמטחנה כבר מופעלת ע"י שעון שבת. במציאות הזאת אני טוען שאיסור על שימוש במטחנה, שהוא בעצם איסור על שימוש בכיור המטבח, זה פגיעה אמיתית בעונג שבת. על טענה זו לא השיב הרב דביר.

2. בהערה 3: הרב וייס הביא סברא עקרונית. במקרה פרטי הוא חשב שלא נכון להשתמש באותה סברא עקרונית. הסברא העקרונית נשארת נכונה, וראוי לדון אם לעשות בה שימוש במקרים פרטיים כאלה ואחרים. הרב המשיב אינו סותר את הסברא העקרונית, אך "אינו מבין" את הסתמכותי עליה. לענ"ד דבריו צ"ע.

3. בסעיף ב: לא הבנתי על סמך מה קבע הרב המשיב שדברי המשנ"ב בסימן שב עוסקים בטחינה לאיבוד. אך יש להוסיף על כך, שגם אם צודק הרב המשיב שהמדובר שם עוסק במקרה של טחינה לאיבוד, הרי שאין לזה חשיבות לנדון. טענתי היא שבטחינה לאיבוד אין מלאכה דאורייתא, גם לשיטת הרמב"ם שמלשאצ"ג חייב עליה. המשנ"ב כותב שאותו טוחן טיט הוא מלשאצ"ג ולכן אסור מדרבנן. הדברים לא סותרים זה את זה.

חוץ מזה, במטחנת אשפה הטחינה היא קלקול, לא רק בגלל שהטחינה היא לאיבוד, אלא גם בגלל מה שהרב דביר קורא "משמעותה הפשוטה": פסולת שהיתה ראויה למאכל בהמה, לפני כניסתה למטחנה, כבר אינה ראויה לכלום. 

4. בסעיף ג: בניגוד לדברי הרב דביר, במטחנת אשפה אין שום כוונה לטחון. האדם מתכוון לשטוף את כליו. הוא פשוט לא מעוניין שהצינור ייסתם.

שתי הערות ראשוניות על הספר "אחת דיבר", מאת: הרב יהודה ראק

שיטת הריבוד או שיטת הבחינות - פשט או דרש?

כותרת המשנה של הספר "אחת דיבר" הוא "ריבוד ספרותי בתורה". מדובר על ספר גדול מימדים, למעלה מ750 עמודים, שקראתי בינתיים כ150 עמודים מתוכם, את השער הראשון וחלקים מהשער השלישי והאחרון (השער השני, שטרם קראתי, מהווה את רובו של הספר). שיטת הריבוד או הרבדים אותו מציע המחבר בפני הקורא הוא פיתוח מסוים לשיטת הבחינות הידועה שהגה הרב מרדכי ברויאר. בשער הראשון של הספר המחבר מציע חלוקה של ספר בראשית ותחילת ספר שמות לשני רבדים/בחינות, המתחלקות פחות או יותר על פי שמות ה': שם א-לקים ושם הויה. הדברים מגיעים לעיתים למקומות שהייתי מגדיר כמרחיקי לכת, כששתי מילים מתוך פסוק ברובד אחד הן גם חלק מהרובד השני. 

בשער השלישי כתב המחבר מעין נספח קצר בו הוא דן בהגדרת המושג "פשט". ההגדרה שהוא נותן הוא יפה בפשטותו:

"סוגי ההקשר [=הכלים שנשתמש בהם לפענוח הטקסט] המשמשים בפרשנות פשט הם הקשרים טבעיים, המאפיינים כל תקשורת אנושית טבעית, כתובה או מדוברת. כל קורא או שומע כל טקסט מבין ומפרש אותו בשפה שהוא כתוב בה או נאמר בה, בתאם להנחות תקשורתיות וספרותיות רווחות, ועל פי הכרתו את המציאות. אם הוא קורא נבון, הוא לוקח בחשבון את האפשרות של פערים בין הקשר הכותב להקשרו הוא, בכל התחומים האלה, ומשתדל כפי יכולתו להבין את הטקסט על פי הקשר הכותב (ליתר דיוק: על פי הקשר שמצפה הכותב מהקורא לקרוא על פיו)." 

זהו חלק מזה ש"דיברה תורה בלשון בני אדם", על פי המחבר. כלומר, לימוד הפשט הוא הבנת הטקסט באותו אופן בו היינו משקיעים להבין טקסט שכתב אדם אחר (בהינתן הבדלי התקופות, תרבויות וכד'). 

לאור דברים אלו אני שואל את עצמי: האם החלוקה של ספר בראשית לשני רבדים הוא פשט או דרש? האם יש בידינו טקסטים אחרים שאנחנו מנתחים אותם בצורה דומה, של חלוקה לרבדים/בחינות? 

נדמה שהמחבר חש בזה, וכמי שרואה את עצמו עוסק בפשט הכתובים, הוא כתב הקדמה שניה, קצרה, לספר תחת הכותרת "הפשט וסכנותיו" בו הוא כותב בין היתר: 

"פרשן שאיננו פתוח לתכנים ולמסרים בעלי עומק מעבר לראשוני - מגביל אפריורית את סוגי המסרים שהכתוב מסוגל להעביר. בכך, הנחותיו המוקדמות של הפרשן משתלטות על הכתוב עצמו כופות אותו להתישר עם ציפיותיו הוא."

האם זה מניח את הדעת ומאפשר הסתכלות על שיטת הריבוד/בחינות כפשט? אני לא בטוח. 

ספר התולדות

ספר בראשית  מיוחד בזה שהוא "ספר התולדות". הספר מחולק ליחידות ספרותיות ע"י אחת עשרה כותרות "אלה תולדות":

  1.  בראשית פרשת בראשית פרק ב פסוק ד

(ד) אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם: 

  2.  בראשית פרשת בראשית פרק ה פסוק א

(א) זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ: 

  3.  בראשית פרשת נח פרק ו פסוק ט

(ט) אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ: 

  4.  בראשית פרשת נח פרק י פסוק א

(א) וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת בְּנֵי נֹחַ שֵׁם חָם וָיָפֶת וַיִּוָּלְדוּ לָהֶם בָּנִים אַחַר הַמַּבּוּל: 

  5.  בראשית פרשת נח פרק יא פסוק י

(י) אֵלֶּה תּוֹלְדֹת שֵׁם שֵׁם בֶּן מְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַרְפַּכְשָׁד שְׁנָתַיִם אַחַר הַמַּבּוּל: 

  6.  בראשית פרשת נח פרק יא פסוק כז

 (כז) וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח תֶּרַח הוֹלִיד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן וְהָרָן הוֹלִיד אֶת לוֹט: 

  7.  בראשית פרשת חיי שרה פרק כה פסוק יב

 (יב) וְאֵלֶּה תֹּלְדֹת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחַת שָׂרָה לְאַבְרָהָם: 

  8.  בראשית פרשת תולדות פרק כה פסוק יט

 (יט) וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק: 

  9.  בראשית פרשת וישלח פרק לו פסוק א

(א) וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם: 

  10.  בראשית פרשת וישלח פרק לו פסוק ט

(ט) וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו אֲבִי אֱדוֹם בְּהַר שֵׂעִיר: 

  11.  בראשית פרשת וישב פרק לז פסוק ב

(ב) אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם: 

בשאלת פירוש הביטוי "אלה תולדות" נחלקו כבר ראשונים. נראה התייחסות מרבני זמנינו העוסקים כל אחד בדרכו בלימוד המקרא:

הרב אלחנן סמט ב"עיונים בפרשות השבוע" (סדרה שניה, פרשת בראשית) והרב פרופ' יונתן גרוסמן, בספרו "יעקב", הולכים בדרכו של הרשב"ם ומסביר כי "אלה תולדות" הנה פתיחה לתהליך העמדת בנים ובני בנים. פעמים שהתהליך הולך בקלות רבה, ואז מיד אחרי "אלה תולדות" מופיע שהאדם העמיד צאצאים, ופעמים שהתהליך הוא ארוך ומפותל ולכן לאחר "אלה תולדות" מתחיל סיפור המסתיים כשיש צאצאים וצאצאי צאצאים. 

זאת, בניגוד לשיטת הרמב"ן, לדוגמא, הרואה במילה "תולדות" מילה נרדפת לבנים. כלומר, "אלה תולדות", הכוונה "אלה בני".

הרב יהודה ראק בספר "אחת דיבר" מציע הצעה חדשה לפרשנות של ה"תולדות" (עמ' 100):

"המטבע הקבוע 'אלה תולדות', שמשמעותו הראשונית היתה רשימת שושלת דורות כפי שהוא משמש בספר תולדות אדם, הושאל לתפקיד ספרותי כללי יותר של ציון חטיבה היסטוריוגרפית. במסגרת השאלה זו, תיחומה של כל חטיבה... הוא קבוצת דורות, החל מדור מסוים ועד דור מסוים אחר. וכנראה, הגבול המדויק נקבע באופן שחטיבת דורות מתחילה רק לאחר פטירת הנציג האחרון של חטיבת הדורות הקודמת, והחטיבה קרויה על שם נציג הדור הבא - אף על פי שהוא פעל כבר בימות נציג הדור הקודם."

ושם בהמשך הוא מבאר על פי מה נקבע מתי נפתח "אלה תולדות" חדש:

"נראה, שהתבוננות בחטיבות המוגדרות לפי פתיחות 'אלה תולדות' מראה, שחטיבה חדשה מוגדרת כאשר מתרחש שינוי של אוכלוסיות או מעבר גיאוגרפי שהוא משמעותי..."

על פי זה הוא מבאר מדוע לא מצינו "תולדות אברהם", שכן הוא כלול כבר בחטיבת "תולדות תרח" הכוללת את המעבר הגיאוגרפי לכיוון ארץ כנען. 

ביקורת ספרים: "בחזרה לחיים", מאת: שרי מנדל

הספר החדש של שרי מנדל - חזק ביותר. 

לאחרונה יצא לאור ספר קטן (בגודל כף יד וכ160 עמ') של שרי מנדל, "בחזרה לחיים - כיצד לקום, לגדול ולצמוח מתוך משבר". בנה של שרי, קובי, נרצח כשהיה בגיל 13 במהלך טיול עם חבר באזור תקוע, בפיגוע שנחשב בזמנו לשיא חדש של ברבריות (הרצח, אגב, לא פוענח עד היום). לאחר רצח בנה, הקדישו היא ובעלה את חייהם לצמיחה ולמציאת הדרך כיצד לצאת מתוך האבל ולהתחזק. 

בספר הזה היא מתארת את השלבים כיצד "לחזור לחיים". ההוצאה לאור של הספר כעת הוא לא רק משמעותי לכל המשפחות מסביבנו שחוו אבלות במהלך המלחמה הנוכחית, אלא גם עבור כולנו, כעם, שעוד נתון בטראומה מהמכה הקשה שספגנו. השלבים שמתארת שרי מנדל, אותם היא עצמה עברה באבל הפרטי שלה, הם אותם שלבים שהיא פגשה כשסייעה למשפחות אחרות לצאת מהכאוס ולחזור לחיים בצל האבדה, והם אותם שלבים שאנחנו כחברה נאלצים לעבור כדי שגם אנחנו נחזור לחיים. 

לספר צרפו הקדמה מאת איריס חיים, אמו של יותם חיים ז"ל. אצטט גם קטע קצר מתוך דבריה החזקים והמחזקים: 

"החיים הם סיפור שבו אנחנו יכולים להחליט אם אנחנו הקורבן או הגיבור. השימוש במילים מחזקות, חיוביות, מעצימות, הוציא אותי מתוך התהום השחורה. הפכתי את סיפור האסון והטרגדיה לסיפור של גבורה, הצלחה ובחירה בחיים."

בדרך כלל כשאני קורא ספר אני מסמן בפינת העמוד את העמודים הטובים במיוחד, שאני רוצה לחזור אליהם, או שאני חושב שאעשה בהם שימוש בעתיד. בספר הזה כבר בהתחלת הקריאה הבנתי שאם אתחיל לסמן את העמודים, כמעט ולא יהיה עמוד בספר שלא יהיה מסומן. כדי להביא לכם טעימה מהספר, יכלתי בקלות לפתוח רנדומלית כמעט בכל עמוד ופשוט לצלם. 

בחרתי לבסוף בעמוד המתאר הן את הנפילה, והן את הקימה מתוך אמונה: