יום רביעי, 29 בנובמבר 2017

האם וכמה צריך לתת לעני המחזר על הפתחים?

אחת ממצוות התורה בעניין מצוות הצדקה היא המצווה "שלא למנוע מלהחיות העני ומליתן לו מה שהוא צריך". כך מגדיר זאת ספר החינוך (מצוה תעח):
שלא נמנע החסד והצדקה מאחינו בני ישראל, וכל שכן מן הקרובים. בדעתנו חולשת ענינם ויש בנו יכולת לסעדם, ועל זה נאמר [דברים ט"ו, ז'], לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון, כלומר אל תשליט עליך מדת הכילות והנבלה, אבל הכן לבבך על כל פנים במדת הנדיבות והחמלה.
אך מה כולל המצווה הזאת? האם משמעות הדבר הוא שאסור לסרב לתת צדקה לעני המבקש ממך?
בגמרא מובא הדיון הבא (תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף ט עמוד א):
תנן התם: אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון, מארבע סאין בסלע; לן - נותנין לו פרנסת לינה. מאי פרנסת לינה? אמר רב פפא: פוריא ובי סדיא. שבת - נותנין לו מזון שלש סעודות. תנא: אם היה מחזיר על הפתחים - אין נזקקין לו. ההוא עניא דהוה מחזיר על הפתחים דאתא לקמיה דרב פפא, לא מזדקיק ליה. א"ל רב סמא בריה דרב ייבא לרב פפא: אי מר לא מזדקיק ליה, אינש אחרינא לא מזדקיק ליה, לימות ליה? והא תניא: אם היה עני המחזיר על הפתחים - אין נזקקין לו! א"ל: אין נזקקין לו למתנה מרובה, אבל נזקקין לו למתנה מועטת.
הגמרא מדברת אודות קופת צדקה ציבורית וכמה צריך הגבאי הממונה על הקופה לתת לכל עני (ופועל יוצא מזה, כמה הוא צריך לגבות מאלו המממנים את הקופה). הגמרא ממשיכה ואומרת שאם העני לא מסתפק במה שהוא מקבל מהקופה, אלא מבקש לחזר על הפתחים, אזי לא צריך לתת לו מהקופה – "אין נזקקין לו".
הגמרא ממשיכה ומביאה מעשה ברב פפא, שהיה כנראה גבאי הצדקה, שפעל עפ"י ההוראה הנ"ל. רב סמא העיר לרב פפא שאם הוא, גבאי הצדקה, לא יתן כלום לעני, אזי גם אחרים לא יתנו, ולכן יש לתת לעני מתנה מועטת ויש לפרש את דברי הברייתא "אין נזקקין לו" כך ש"אין נזקקין לו למתנה מרובה, אבל נזקקין לו למתנה מועטת".
בעקבות גמרא זו, הרמב"ם מביא שיש לתת לעני המחזר על הפתחים מתנה מועטת (רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ז הלכה א, ב, ז):
מצות עשה ליתן צדקה לעניים כפי מה שראוי לעני, אם היתה יד הנותן משגת, שנאמר פתוח תפתח את ידך לו ונאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך ונאמר וחי אחיך עמך.
וכל הרואה עני מבקש והעלים עיניו ממנו ולא נתן לו צדקה עבר בלא תעשה שנאמר לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון.
מפרנסין ומכסין עניי עכו"ם עם עניי ישראל מפני דרכי שלום, ועני המחזר על הפתחים אין נזקקין לו למתנה מרובה אבל נותנין לו מתנה מועטת, ואסור להחזיר את העני ששאל ריקם ואפילו אתה נותן לו גרוגרת אחת שנאמר אל ישוב דך נכלם.
[על דברי הרמב"ם אלו יש לשאול: הרי הרמב"ם כבר כתב שמי שהעלים עיניו מעני ולא נתן לו צדקה עבר בלא תעשה, אז מדוע הוא ראה צורך לכתוב שאסור להחזיר את העני ששאל משום "אל ישוב דך נכלם"? מדוע יש צורך ב"אל ישוב דך נכלם" אם יש לאו?]
גם השולחן ערוך כותב שאין להעלים עיניו (שולחן ערוך יורה דעה הלכות צדקה סימן רמז סעיף א):
מצות עשה ליתן צדקה כפי השגת יד, וכמה פעמים נצטוינו בה במצות עשה. ויש לא תעשה במעלים עיניו ממנו, שנאמר: לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך (דברים טו, ז). וכל המעלים עיניו ממנה נקרא בליעל, וכאילו עובד עבודת כוכבים. ומאד יש ליזהר בה, כי אפשר שיבא לידי שפיכות דמים, שימות העני המבקש אם לא יתן לו מיד, כעובדא דנחום איש גם זו.
את הדין שנותנין מתנה מועטת לעני המחזר על הפתחים מביא השלחן ערוך רק בהקשר של הקופה הציבורית (שולחן ערוך יורה דעה הלכות צדקה סימן רנ סעיף ד):
 עני המחזר על הפתחים, אין נותנין לו מהקופה מתנה מרובה, אלא מתנה מועטת.
אך הש"ך מעיר על דברים אלו (ש"ך יורה דעה סימן רנ ס"ק ד)
מהקופה כו'. וה"ה מכל יחיד ויחיד שמחזר אצלו א"צ לתת לו מתנה מרובה וכ"פ הב"ח לדעת הרמב"ם וטור:
לאור דברים אלו פוסק הג"ר חיים קנייבסקי שיש לתת מתנה מועטת לכל עני המבקש, ואם העני פנה לאדם כשאין עליו כסף, אך יש כסף בביתו, עליו ללוות כסף כדי לתת לעני (דרך אמונה הלכות מתנות עניים פרק ז הלכה ב):
(ח) עובר בל"ת. אבל אין לוקין ע"ז שהוא לאו שאין בו מעשה וכ"ז דוקא אם יש לו מעות אבל אם אין לו אין חייב ללוות ואם יש לו מעות בביתו ויכול ללוות כאן חייב ללוות:
ובדרך דומה פסק הרב אליעזר מלמד בפניני הלכה, מצוות צדקה, שיש לתת לכל עני המחזר על הפתחים מתנה מועטת:
שאלה: כמה צדקה ראוי לתת לעני הדופק על דלת הבית ומבקש צדקה?
תשובה: בתלמוד (בבא בתרא ט, א) מבואר כי אין ראוי לתת לעני המחזר מתנה גדולה, ומאידך אין לפוטרו בלא כלום, אלא צריך לתת לו מתנה מועטת. כלומר כשיעור שניתן לקנות בו דבר מה לאכול. בימינו אפשר להעריך זאת בחצי שקל. ויש אומרים שדי בשיעור פרוטה, שהוא כשתי אגורות, וכיוון שאין מטבע כזו, ייתן חמש או עשר אגורות.
ולא יותר מכך, שהואיל והתרגל לחזר על הפתחים, מי יודע כמה יאסוף, ואולי כבר אינו נזקק כל כך ואף על פי כן הוא ממשיך לאסוף צדקה ומכשיל אנשים בנתינת צדקה לעני שאינו הגון. והנותן צדקה לעניים שאינם הגונים אין בידו שכר מצווה (ב"ק טז, ב).
ואף אם זה שמחזר על הפתחים נזקק באמת לצדקה, לא ברור שצריך להקדימו, שהרי לפי כללי ההלכה יש להקדים את העניים הקרובים והשכנים, ומי יודע אם זה שמחזר על הפתחים נזקק לצדקה יותר מהם.
ואף אם יש בידו מכתב המלצה מרבנים חשובים, עדיין אין זה אומר שהוא נזקק יותר מקופת הצדקה המקומית, או מוסדות התורה והחסד הקרובים למקומו וליבו של התורם.
לפיכך ראוי לכל אדם שיחלק את מעשר הכספים מרווחיו ומשכורתו על פי שיקול דעתו, ובזה יצא ידי חובת מצוות צדקה, ולאותם עניים שמחזרים על הפתחים ייתן מתנה מועטת.
אם נכמת את דבריו של הרב מלמד במספרים, הרי שאם אדם מרוויח כעשרת אלפים שקל בחודש, עליו לתת אלף שקל מעשר כספים לעמותות וגופי צדקה הקרובים אליו (פיזית או מנטלית), ועוד לתת כחצי שקל לכל עני המחזר על הפתחים (אם נאמר שמגיעים 30 עניים בחודש, שזה מספר גבוה מאד, הרי מדובר על עוד 15 ₪ בחודש לעניים).
זו לענ"ד דרך הפסיקה המקובלת בנושא זה.
אך יש לשאול על כך מספר שאלות:
  1. לדברי הרמב"ם שראינו לעיל הסיבה לתת לעני מתנה מועטת זה "אל ישוב דך נכלם". כיום אם יבוא עני לביתנו והוא מקבץ נדבות עבור טיפול רפואי מאד יקר וכד', האם אין בכך בזיון שניתן לו חצי שקל? נקח לדוגמא שהוא צריך לאסוף מליון שקל עבור הטיפול הרפואי. האם סביר שאנחנו למעשה אומרים לו: תעבור בשני מליון בתים כדי להגיע לסכום שאתה זקוק לו?
  2. כפי שהערנו לעיל, מדוע הרמב"ם זקוק ל"אל ישוב דך נכלם" אם יש לאו "לא תאמץ את לבבך"?
  3. איך אפשר להסביר את התנהגותו של רב פפא שלא רצה לתת לעני כלום, ומדוע רב סמא לא העיר לו שיש לאו "לא תאמץ את לבבך"?
הגמרא בכתובות גם כן מתייחסת לנושא של מתן צדקה לעניים המבקשים (תלמוד בבלי מסכת כתובות דף סח עמוד א):
היינו דאמר רבי אלעזר: בואו ונחזיק טובה לרמאין, שאלמלא הן היינו חוטאין בכל יום, שנאמר: וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא.
וכתב רש"י שם:
היינו חוטאים - שאנו מעלימין עין מן העניים אבל עכשיו הרמאים גורמים לנו.
העיר הרב מאיר מזוז (אור תורה אב תשנג):
מי שמשיב פניהם [של עניים המחזרים על הפתחים] ריקם יש לו על מה לסמוך וכמ"ש בגמ' עלינו להחזיק טובה לרמאים וכו'. אך הנכון לתת למי שאינו מכירו מתנה מועטת על חשבון מעשר כספים, ובפרט אם בא עם המלצה בידו לא נכון להשיבו ריקם.
 ובתגובה להערה על דבריו הוא כתב:


[אך יש להעיר שהפני יהושע לא הבין כך את דברי הגמרא. הנה דבריו (פני יהושע מסכת כתובות דף סח עמוד א):
אלא על כרחך דלענין ליתן די מחסורו איירי ר"א דהיינו חוטאין דכדבעי למיעבד לא עבדי. ובכה"ג קאמר שפיר דאי לאו דנפישי רמאים ודאי שהיינו חוטאין דהיה מהדין ליתן לכל הפושט יד די מחסורו ממש עבד לרוץ לפניו וסוס לרכוב עליו כדלעיל בשמעתין.]
נראה לי להציע דרך אחרת בהלכה זו.
נעיין בדברי הטור (טור יורה דעה הלכות צדקה סימן רנ):
כמה נותנין לעני די מחסורו אשר יחסר לו כיצד אם הוא רעב וצריך לאכול יאכילהו אם הוא ערום וצריך לכסות יכסהו אין לו כלי בית קונה לו כלי בית ואפי' היה דרכו לרכוב סוס ועבד לרוץ לפניו כשהיה עשיר והעני קונין לו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו וכן לכל אחד ואחד לפי מה שצריך תניא בספרי די מחסורו אשר יחסר לו למה נאמרו כולם ללמדך שהראוי ליתן לו פת נותנין לו פת עיסה נותנין לו עיסה מעה מעה הראוי ליתן לו פת חמה חמה צונן צונן להאכילו לתוך פיו מאכילו אין לו אשה ובא לישא משיאין לו אשה ושוכרין לו בית ומציעין לו מטה וכלי תשמישיו ואח"כ משיאין לו. אשה שבאה לינשא משיאין ונותנין לה לפחות נ' זוז של כסף מדינה ואם יוכלו על יותר יתנו לה לפי כבודה ובעני המחזר על הפתחים כתב הרמב"ם אין נותנין לו מתנה מרובה אלא מתנה מועטת ואסור להחזיר העני השואל ריקם אפי' אין נותן לו אלא גרוגרת אחת שנאמר אל ישוב דך נכלם ולשון א"א הרא"ש ז"ל אין נותנין לו מן הקופה מתנה מרובה אלא מתנה מועטת משמע דאגבאי צדקה קאי ומסתברא כדברי הרמב"ם שעל כל אדם קאי דכיון שהוא מחזר אין האחד צריך ליתן די מחסורו
עני העובר ממקום למקום אין פוחתין לו מככר שיש בו שני אוקיאות ואם לן נותנין לו מצע לישן עליה וכסת ליתן תחת מראשותיו ושמן וקטנית ואם שבת נותנין לו מזון ג' סעודות ושמן וקטנית ודג וירק ואם מכירין אותו נותנין לו כפי כבודו ואם ידו משגת ליתן לכל שואל אשריו ואם לאו יקדים למי שראוי להקדים כאשר יתבאר בע"ה:
כשקוראים את דברי הטור, נראה שיש חלוקה בין שני סוגי עניים: עני בן העיר ועני העובר ממקום למקום. עבור עני בן העיר צריך לספק די מחסורו. עבור עני העובר ממקום למקום לא מספקים לו די מחסורו, אלא רק את הצרכים המיידים שהוא צריך: מקום לינה ואוכל.
לאחר הבנת החלוקה הזו, ניתן לעבור לשאלה: מי מספק את הצרכים הללו לעניים?
ברור שאת הצרכים הללו מספק הקופה הציבורית של הקהילה. לאורך כל דבריו של הטור ההפניה היא לכמות הצדקה שהקופה הציבורית צריכה לתת לעני בן העיר (או במקרה השני לעני המתארח). אך יש יוצא מן הכלל, והוא העני בן העיר שלא מעוניין להתפרנס מהקופה הציבורית ומבקש לחזר על הפתחים. כאן, יש מחלוקת ראשונים האם הקופה נותנת לו מתנה מועטת או שכל אדם צריך לתת לו מתנה מועטת. אך כאן צריך להבין קצת יותר.
כפי שכתבנו, לעני בן העיר יש חיוב לספק לו "די מחסורו אשר יחסר לו". בדרך כלל הקהילה עושה זאת דרך הקופה הציבורית. אם עני בחר לא להתפרנס מהקופה הציבורית ולחזר על הפתחים, יש לעיין מה החיוב של בני העיר לתת לו?
הדבר פשוט שבני העיר מחזיקים את הקופה הציבורית. כך שבני העיר, התורמים לקופה הציבורית, בודאי אינם עוברים על "לא תאמץ את לבבך". מכיוון שקיים קופה ציבורית, בני העיר יכולים להפנות כל עני שהם פוגשים לגבאי הקופה הציבורית, והם אינם צריכים לתת לו כלום. אלא, שאם לא יתנו לו, הרי שהם עשויים להכלים אותו, ועל זה כותב הרמב"ם שיש לתת לו מתנה מועטת משום "אל ישוב דך נכלם". וגם אין צריך לומר שלא כל אחד ואחד מבני העיר מחוייבים לספק לעני המחזר על הפתחים את כל מחסורו, שכן רבים הם בני העיר שיכולים לתת לו.
אבל כל זה הוא לעני בן העיר, שיש לספק לו "די מחסורו אשר יחסר לו", אך לעני העובר ממקום למקום הרי שאין פריבילגיה לותר על הקופה הציבורית ולחזר על הפתחים ולצפות שבני העיר יפרנסו אותו.
מלבד שנראה לי שזה כתוב בפשטות בדברי הטור, ושכך צריך להבין את מימרות חז"ל ואת דברי הרמב"ם והשו"ע, הנה גם דברי ערוך השלחן (ערוך השולחן יורה דעה סימן רנ סעיף ז-ח):
כל אלו הדברים והשיעורים שייכים לעניים שאינם מחזרין בעצמם על הפתחים ליקח פרוטות או פרוסות לחם אלא יושבים בביתם ומסוה הבושה על פניהם אבל העניים המחזרין על הפתחים אין בהם שיעורים וכל יחיד ויחיד נותן דבר קטן והלא ברבים היו עמהם ולפניהם פתוחים כל השערים ומעיקר הדין א"צ לתת להם מקופה של צדקה כלום כיון שמחזרין על כל יחיד בפ"ע אלא שמ"מ אמרו חז"ל [ב"ב ט' א] דדבר מועט נותנין לו גם מהקופה דאם יראו שהגבאי אינו נותן לו כלום מהקופה יאמרו עליו שאינו הגון ולא יתנו לו כלל וימות ברעב ולכן נותנין לו גם מהקופה דבר קטן:
וזהו הכל בעניי העיר אבל עניים העוברים דרך העיר והם מערים אחרות ובהם לא שייך שיתנו להם די מחסורם כמובן יש בהם שיעורים אחרים וכך שנו חכמים במשנה דפאה [פ"ח מ"ז] אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר הנלקח בפונדיון
אם כי בהמשך דבריו כותב הערוך השלחן:
וזהו בעני פשוט אבל כשמכירין אותו שהוא מכובד נותנין לפי כבודו ופשוט הוא דזה העני העובר ממקום למקום נצרך גם לנדבה לפרנסת ביתו או להשיא בתו וכיוצא בזה דנותנין לו גם נדבות קטנות וכן המנהג.
סוף דבר, כל המקורות שראינו לעיל על כך שצריך לתת מתנה מועטת לעני המחזר על הפתחים, הרי זה רק בעני בן העיר. לעני שאינו בן העיר, כל עוד יש קופת צדקה ציבורית, אין חיוב לתת מדין "לא תאמץ את לבבך" ואף לא מדין "אל ישוב דך נכלם", אלא רק כלפנים משורת הדין.
בטרם נדון למציאות חיינו, ראוי להביא דברים נוספים שכותב ערוך השלחן (ערוך השולחן יורה דעה סימן רנ סעיף יא):
ויראה לי בביאור הדברים דהנה כפי מה שנתבאר מדין התורה ליתן לעני די מחסורו אשר יחסר לו כפי הדינים שנתבארו וכל זה היה טוב בזמן שישראל היו על מכונם שרובן ככולם היו בע"ב מתפרנסין בכבוד מאדמתם וקצת מסחור ועניים היו מועטין היתה הצדקה מספקת לדי מחסור העניים אבל בעוה"ר זה הרבה מאות בשנים שנדחינו מדחי אל דחי ואין לנו לא קרקעות ולא דבר קיימי ופרנסתינו מאויר ואנו נזונין במן כבדור המדבר ורוב ישראל יחיו במצור ובמצוק ונתרבו העניים והעשירים נתמעטו ואין בגדר כלל להספיק לכל העניים די מחסורם ונתבטלו קופות הצדקה בכל עיר ועיר להספיק להנצרכים אלא העני הצריך מסבב על הפתחים ומי שהוא בוש לחזור יושב בביתו ברעב ויש מרחמין שמאספין עבורו כידוע בזמנינו זה שעם כל ריבוי הצדקות אינו מספיק אף לאחד מעשרה וע"פ רוב העניים הפשוטים שבעים בלחם והמפונקים גועים ברעב בעוה"ר ואם כי זה מקרוב התאמצו באיזה ערים לעשות קופה כללית ושלא יחזרו על הפתחים ומשגיחים ביותר על בע"ב שירדו מנכסיהם אמנם למשמע אוזן דאבה נפשינו כי אין מעמד מפני ריבוי הנצרכים ד' ירחם:
מכאן יש לדון למציאות חיינו שב"ה העניים אינם נמצאים בעברי פי פחת שתיאר ערוך השלחן, ועם חזרתנו לארצנו יש מדיניות רווחה וגם גופי צדקה לרוב. ואמנם, קשה לומר שבמציאות חיינו יש עדיין חלוקה ברורה בין עניי עירנו לבין עניי עיר אחרת, אך בודאי שכל מי שתורם בעין יפה למוסדות הצדקה והרווחה בארצנו אינו עובר על "לא תאמץ את לבבך", וכל עוד העני עצמו מסתפק מאותם מוסדות צדקה ורווחה, הרי שקשה לומר שיש חיוב לתת אפילו מתנה מועטת לעני המחזר על הפתחים.

אחרית דבר
מעבר לדיון ההלכתי, נ"ל שצריך לומר משהו גם על המוטיבציה שלי בכתיבת הדברים הנ"ל. עיני אינה צרה בעניים, ועבור רוב ככל הציבור אם יתנו עוד 10-20 ₪ בחודש לעניים לא ירגישו בזה בכלל. עם זאת, ישנם רבים הסבורים שאם הם יתנו שקל או שניים בכל יום בקופת הצדקה בבית הכנסת ועוד מתנה יפה מדי פעם לעני מזדמן, הרי שבזה קיימו מצוות צדקה בהידור. לעניות דעתי ראוי לומר לציבור שעדיף לא לתת לעניים המחזרים על הפתחים ולתת ביד רחבה למוסדות צדקה המתמחים במתן עזרה אמתית לנצרכים.

יום שלישי, 7 בנובמבר 2017

גט משעה אחרונה

מוקדש לזכרו של הרב ישראל רוזן, עורך ומייסד תחומין

בכלל המאמרים המעניינים המתפרסמים בתחומין כרך לז יש שני מאמרים שאני מבקש להסב אליהם את תשומת הלב. 
המאמר הראשון הוא של הרב יואל בן-נון וכותרתו "'גט משעה אחרונה' למניעת עיגון", והמאמר השני הוא תגובה למאמר זה של ר"י בן-נון שנכתב ע"י הדיין הרב אליעזר איגרא וכותרתו "'גט משעה אחרונה' - כשלים והחמרת המצב". בסוף מאמרו של הרב איגרא מובאת תגובה קצרה של ר"י בן נון. 

הרב יואל בן-נון מציע במאמרו שזוגות נשואים יערכו כמין 'גט משעה אחרונה'. כלומר, כמו שאדם העומד למות יכול לתת לאשתו גט בו כתוב "מעכשיו אם מתי", שבמקרה והוא ימות ישאיר את אשתו גרושה ולא אלמנה (ואז תהיה פטורה מהצורך בחליצה), כך אדם יכתוב לאשתו גט בו יהיה כתוב משהו בסגנון שהגט יחול רגע אחד לפני שיהפוך צמח. הרב יואל אף מרחיב את הצעתו וטוען שניתן לנסח גט כזה למניעת עיגון בכלל, ובו יהיה כתוב משהו בסגנון: "שלא יחול אלא משעה אחרונה שאני עמך בעולם, חי וצלול בדעתי ובנפשי - או משעה אחרונה שאת עמי בעולם, צלולה ובריאה בדעתך ובנפשך". לחילופין, הוא מציע גם נוסח כזה: "הרי זה גיטך על מנת שיחול ביום עזיבתי את ביתנו המשותף, או ביום עזיבתך, או ביום היעלמי או היעלמך (מכל סיבה שהיא), אם לא נשוב לחיות יחד בתוך י"ב חודש". אחת החששות לגט כזה הוא שהבעל עלול לבטל את הגט. כנגד חשש זה, מציע המחבר שבמקרה כזה בית הדין יפקיעו את הקידושין לחלוטין. 

הרב איגרא פותח את מאמרו שיש בעיות הלכתיות קשות ביותר עם הצעותיו של הרב בן-נון, אך הוא לא יתייחס לאלה, אלא רק לכמה נקודות עקרוניות. 
הנקודות העקרוניות שמעלה הרב איגרא הן אלה:
1. מספר מסורבות גט הוא קטן מאד. 
2. אם נקבל את ההצעה דלעיל, כל בעל יוכל לבטל את הגט, ולחכות שבית הדין יפקיעו את הקידושין. לאחר שבית הדין יפקיעו את הקידושין "והרי אשתו לא רק שאינה גרושה אלא שלא היתה נשואה לו מעולם, ופטור אפילו מדמי כתובתה, וכל שכן שהוא פטור ממזונות אשתו, וממשא ומתן על בטחונה הכלכלי של האשה וילדיו."
3. אם הגט יחול על כל מי שאיבד את צלילות דעתו, נמצא שזוג זקנים שאחד מהם חלה והשני מטפל בבן-זוג החולה באהבה ובמסירות לאורך שנים שהם גרושים בעל-כרחם. 
4. העלות הכספית שכל זוג בישראל יכתוב גט הוא גבוה מאד. 
5. כל ההצעה הזאת (ודומותיה) מועלה כתוצאה מהשפעה של גופים שרוצים להרוס ולהשחיר את מערכת בתי הדין בישראל. 
הרב איגרא מסיים את מאמרו בעצה חברית שהרב יואל בן-נון יחזור לעיסוקיו הרגילים בדברי תנ"ך ואגדה, וישאיר את העיסוק בדיני אישות לו ולשכמותו.

תגובתו של הרב יואל בן-נון מתמקדת בעיקר בנושא מספר מסורבות הגט, שלדעתו זה שורש המחלוקת. לדבריו, יש לכלול במספר מסורבות גט "אלפים רבים של זוגות, שמעוכבים שנים ארוכות בדיונים שאין להם סוף ולא תוחלת, כאשר בתי הדין אינם מקבלים הכרעה, מסיבות שונות". 

הרב יואל מתייחס בקצרה גם לנקודה 2, ואני ארחיב את דבריו. 

בעיקרון הצדק עם הרב איגרא. הוא הרי עוסק כבר שנים רבות בנושא גיטין, יושב בבית דין הגדול ודן בתיקים הסבוכים ביותר. קשה להעלות על הדעת מישהו יותר מוכשר ובקי לעסוק בנושא הזה. אך כשקוראים את דברי התגובה שלו עולה סימן שאלה גדול. אם כך מתבטא דיין חשוב כמוהו, האם זה לא מעיד על הקיבעון הנורא שכל המערכת נתונה בה?! 
אסביר את דברי. הרב איגרא כתב בתגובתו, שאם בית הדין יעשו שימוש בכלי של הפקעת קידושין אזי זה יעודד בעלים להביא את בית הדין לידי הפקעת הקידושין שלהם, ואז "אשתו לא רק שאינה גרושה אלא שלא היתה נשואה לו מעולם, ופטור אפילו מדמי כתובתה, וכל שכן שהוא פטור ממזונות אשתו, וממשא ומתן על בטחונה הכלכלי של האשה וילדיו".
לענ"ד כל אדם סביר שיקרא את המשפט הזה אמור להזדעק ולומר: רגע! רק בגלל שאדם היה נשוי למישהי הוא חייב לדאוג לביטחונם הכלכלי של ילדיו?! האם כל חיובי הממון הללו נובעים מעצם העובדה שפורמלית הוא היה נשוי לאשה ולא מכך שהוא חי עם האשה מספר שנים וניהל איתה משק בית משותף?!

לצערי, אינני חושב שמדובר בפליטת קולמוס גרידא, אלא בקיבעון מחשבתי שמהווה תסמין למערכת שיש בה בעיות לא פשוטות ושאנשיה אינם מסוגלים לחשוב על מציאות שונה מזו שאליה התרגלו במשך השנים.

אם זו הטענה העקרונית שמעלה הדיין הרב איגרא כנגד הצעות כמו של הרב יואל, האם באמת עלינו להאמין שהוא ושכמותו הם הראויים לדון ולעסוק בנושא שללא ספק דורש חשיבה לא מקובעת?

יום ראשון, 5 בנובמבר 2017

דבר תורה לפרשת וירא - חיי-שרה

בחז"ל מובא שהאבות תיקנו את התפילות (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כו עמוד ב):
אברהם תקן תפלת שחרית - שנאמר: "וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם", ואין עמידה אלא תפלה, שנאמר: "ויעמד פינחס ויפלל"; יצחק תקן תפלת מנחה - שנאמר: "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב", ואין שיחה אלא תפלה, שנאמר: "תפלה לעני כי - יעטף ולפני ה' ישפך שיחו", יעקב תקן תפלת ערבית - שנאמר: "ויפגע במקום וילן שם", ואין פגיעה אלא תפלה, שנאמר: "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי".

דרשות רבות עומדות על ההבדלים בין האבות, ועל כך שכל אב תיקן תפילה המתאימה לו: אברהם איש החסד תקן את תפילת הבוקר - "להגיד בבוקר חסדך" וכך הלאה. 
[שמעתי רמז יפה בענין זה: האות השניה בשמו של כל אחד מהאבות זה גם האות הראשונה של זמן התפילה אותו תיקן: אברהם - בוקר, יצחק - צהרים, יעקב - ערב.]

אך נדמה שצריך לא רק להסתכל על ההבדל בין האבות, אלא גם על המכנה המשותף ביניהם בכל הקשור לתיקון התפילות. 

שלושת הפסוקים המובאים בדברי חז"ל הינם פסוקים המתארים את האבות בצומת גורלית ומכריעה בחייהם:
אברהם משכים בבוקר ועומד וצופה לעבר סדום. נראה לו באותם רגעים כי ה' שטם את תפילתו, סדום לא ניצל ולא ברור מה עלה בגורלו של לוט. 
יצחק מצפה לחזרתו של העבד. גם יצחק אינו יודע מה עלה בגורל השליחות של אליעזר, האם ה' הצליח דרכו, איזה אשה יביא איתו חזרה, והאם הוא בכלל צפוי חזרה בזמן הקרוב? 
יעקב עוזב במנוסה את בית אביו, מוצא את עצמו לבד בחשיכה בדרך לארץ זרה. 

תפילתם של שלושת האבות הנה תפילה בעת צרה. תפילה הפונה לה' ומבקשת את עזרתו גם ובעיקר לקראת עתיד לא נודע. 

כידוע נחלקו הרמב"ם והרמב"ן האם יש חיוב תפילה מהתורה. 
הרמב"ם סבר שיש מצוה מהתורה להתפלל בכל יום. הרמב"ן סבר שאין מצוה כזו, אלא יש מצוה מן התורה להתפלל רק בעת צרה. 
קל לראות שמחלוקת זו מסתדרת בצורה יפה עם שתי הדעות בחז"ל: אם תפילה כנגד האבות, או תפילה כנגד קרבנות התמיד. הרמב"ן המדבר על תפילה בעת צרה מהתורה - הוא מקביל לדעה שתפילות כנגד האבות (שהתפללו בעת צרה). הרמב"ם המדבר על תפילות של תמידים כסדרם מדי יום - הוא מקביל לדעה שהתפילות כנגד הקרבנות.

שלושת האבות מחדשים חידוש שבצמתים גורליים ה' לא עוזב אותנו לאנחות. ברגעים אלה של החלטות גורליות זה דווקא הזמן לפנות בתפילה לה'. 

יום שישי, 3 בנובמבר 2017

מצוות הצדקה - כמה?

ראה גם:

התורה אינה מגדירה כמה אדם צריך לתת לצדקה. היא רק אומרת שצריך לפתוח את היד, וכן שצריך לתת "די מחסורו":
"כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ".
המשנה לעומת זאת אומרת שהצדקה היא מהמצוות שאין לה שיעור (משנה מסכת פאה פרק א משנה א)
אלו דברים שאין להם שיעור הפאה והבכורים והראיון וגמילות חסדים ותלמוד תורה אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא כיבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחבירו ותלמוד תורה כנגד כולם:
הרמב"ם בפירושו למשנה כותב שאמנם אין לגמילות חסדים שיעור בגופו, אבל יש לו שיעור בממונו. שיעור זה הוא חומש ממונו (פירוש המשנה לרמב"ם מסכת פאה פרק א משנה א):
וגמילות חסדים, פירושו "אלמכאפאה באלאפצ'אל", והוא שם נופל על שני סוגים מהמצות, האחד הוא השתתפות האדם עם ישראל בממונו, כגון הצדקה ופדיון שבוים. והשני השתתפות האדם עם ישראל בגופו, כגון ניחום אבלים, ולווית מתים, ושמחת חתנים, ודומיהם. ואמרו כאן שגמילות חסדים אין לה שיעור, ר"ל בהשתתפות האדם בגופו. אבל השתתפותו בממונו יש לו גבול והוא חמישית ממונו, ואינו חייב לתת יותר מחמישית ממונו אלא אם עשה כן במדת חסידות, ואמרו נמנו באושא להיות אדם מפריש חומש נכסיו למצוה. וביאור השאלה הזו אצלי כך, אם ראה האדם שבוים הרי הוטל עליו לפדותם כמו שצוה ה', או רעבים או ערומים הרי הוטל עליו להאכילם ולכסותם כמו שאמר ה' די מחסורו אשר יחסר לו, כלומר שישלים לו כל מה שחסר לו, והרי הוא חייב להשלים להם כל מחסורם כל זמן שמחסורם או צורך פדיונם הוא פחות מחומש ממונו או חמישיתו, אבל אם הם צריכים יותר מחומש ממונו נותן החומש בלבד ומסתלק, ואין עליו חטא בהמנעו מהשלים כל מה שהם צריכים כיון שהוא יותר מהחומש. אבל אם לא יזדמן לו שום דבר מכל מה שאמרנו מפריש את החומש מכל הכנסותיו לא מן הקרן ומוציאו בדבר מצוה.
הרמב"ם גם מחלק בין שני מקרים: מקרה שבא לידו שבוי שיש לפדותו או אדם רעב או ערום – לאדם כזה יש לתת עד חומש מממונו. לעומת מקרה שלא בא לידו אחד מאלה ואז הוא צריך להפריש רק חומש מהכנסותיו.
מקור דברי הרמב"ם כאן מהירושלמי ריש פאה (תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת פאה פרק א):
הדא דתימר בגופו אבל בממונו יש לו שיעור ואתייא כיי דמר ר"ש בן לקיש בשם רבי יוסי בן חנינא באושא נמנו שיהא אדם מפריש חומש מנכסיו למצוה עד היכן ר"ג בן אינינוא ורבי אבא בר כהנא חד אמר עד כדי תרומה ותרומת מעשר
מהירושלמי משמע שהתקנה היא שכל אדם יפריש חמישית ממונו.
לעומת זאת, בתלמוד הבבלי משמע ששיעור חומש זה המקסימום, לא משהו המצופה מכל אדם (תלמוד בבלי מסכת כתובות דף נ עמוד א):
א"ר אילעא: באושא התקינו, המבזבז - אל יבזבז יותר מחומש. תניא נמי הכי: המבזבז - אל יבזבז יותר מחומש, שמא יצטרך לבריות; ומעשה באחד שבקש לבזבז [יותר מחומש] ולא הניח לו חבירו, ומנו? רבי ישבב, ואמרי לה רבי ישבב, ולא הניחו חבירו, ומנו? רבי עקיבא. אמר רב נחמן, ואיתימא רב אחא בר יעקב: מאי קרא? וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך.
הציץ אליעזר מסביר שאין מחלוקת בין הבבלי והירושלמי, וגם הירושלמי מסכים שחומש זה גבול עליון, והמשך הירושלמי "עד היכן?" פירושו: מה המינימום? ועל זה עונה הירושלמי "עד כדי תרומה ותרומת מעשר", שלדבריו זה כ3%.
לעומת דברי התלמודים בדבר תקנת אושא, מצינו גם מימרא נוספת המגדירה גבול תחתון למצוות הצדקה (תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף ט עמוד א):
אמר רב אסי: לעולם אל ימנע אדם עצמו [מלתת] שלישית השקל בשנה, שנא': והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו.
לדברי רב אסי הגבול התחתון הוא שלישית שקל בשנה (השקל האמור כאן איננו המטבע הנהוג כעת בארץ, אלא מטבע כסף. אך זה עדיין סכום יחסית נמוך – כ20 ₪).
אך יש גם שיעור נוסף שמופיע בדברי חז"ל. תוספות בשם הספרי שיש לתת 10% מכל ההכנסות והמסחר שאדם עוסק בהם (תוספות מסכת תענית דף ט עמוד א):
הכי איתא בסיפרי עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה אין לי אלא תבואת זרעך שחייב במעשר רבית ופרקמטיא וכל שאר רווחים מנין ת"ל את כל דהוה מצי למימר את תבואתך מאי כל לרבות רבית ופרקמטיא וכל דבר שמרויח בו
השולחן ערוך מביא את שלושת השיעורים שראינו עד כה (שולחן ערוך יורה דעה הלכות צדקה סימן רמט סעיף א-ב)
שיעור נתינתה, אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים. ואם אין ידו משגת כל כך, יתן עד חומש נכסיו, מצוה מן המובחר; ואחד מעשרה, מדה בינונית; פחות מכאן, עין רעה. וחומש זה שאמרו, שנה ראשונה מהקרן, מכאן ואילך חומש שהרויח בכל שנה. הגה: ואל יבזבז אדם יותר מחומש, שלא יצטרך לבריות. (ב"י בשם הגמרא פ' נערה שנתפתתה) ודוקא כל ימי חייו, אבל בשעת מותו יכול אדם ליתן צדקה כל מה שירצה (ג"ז שם פ' מציאת האשה ומייתי לה רי"ף ורא"ש ור"ן ומרדכי). ואין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה, כגון נרות לבית הכנסת או שאר דבר מצוה,  רק יתננו לעניים. (מהרי"ל הל' ראש השנה).
לעולם לא ימנע אדם עצמו פחות משלישית השקל לשנה, ואם נתן פחות מזה, לא קיים מצות צדקה.
והשולחן ערוך מפשר ביניהם ומסביר שהשיעורים השונים עוסקים בדרגות שונות של אנשים: עין יפה, עין בינונית ועין רעה.
ואעפ"כ לשון השולחן ערוך קשה (ערוך השולחן יורה דעה סימן רמט):
ויש להבין בדברי הטור וש"ע דלמאי כתבו אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים דכיון דחומש או מעשר מחוייב ליתן ויותר מחומש אינו רשאי ליתן א"כ ממילא הוא כן דאם הוא עשיר גדול ויש במעשרו או בחומשו צורך כל העניים יספיקו כל צרכיהם ואם אינו מספיק מה יעשה והו"ל לומר דכל אדם מחוייב ליתן חומש או מעשר ומזה יספיקו לעניים.
ומתרץ ערוך השלחן שחלו בדין זה תמורות היסטוריות:
ונלע"ד דה"פ דבאמת שיעורים אלו דמעשר וחומש אינן מן התורה [...]
והחיוב מצדקה מפורש בתורה בכמה פסוקים וכי ימוך אחיך והחזקת בו וחי אחיך עמך [ויקרא כה, לה] פתוח תפתח את ידך לו וגו' די מחסורו אשר יחסר לו [דברים טז, ח] לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון [שם טז, ז] והשיעור מזה כמה שהאביון צריך כדכתיב די מחסורו אשר יחסר לו אמנם הדבר מובן שלא תצוה התורה ליתן כל מה שיש לו לעניים והוא ישאר עני ודרכיה דרכי נועם ובאמת בזמן שהיו ישראל בארץ והיה מצבם טוב ועניים היו מועטים היו יכולין לקיים די מחסורו וגו' אבל כשגלינו מארצינו ועניים נתרבו ועשירים נתמעטו ואם אפילו יחלקו העשירים כל מעותיהם לא יספיקו להשלים לכל העניים די מחסורם לכן תקנו חכמים מעשר וחומש ולא יותר דבהכרח לתת גבול וכמו שאמר רבא בתענית [כ ב] כולהו מצינא לבר מהא לפתוח הפתח ולומר כל דצריך ייתי ויכול משום דנפישי חילי דמחוזא שהרבה עניים יש שם וקא מכליא קרנא ע"ש:

ולפ"ז ה"פ שיעור נתינתה אם ידו משגת כלומר שהוא עשיר גדול ועניים שם שמעטים יתן כפי צורך העניים אף אם אין בזה לא חומש ולא מעשר מפני שזהו עיקר המצוה של צדקה ליתן די מחסורו אבל אם אין ידו משגת כלומר או שהוא אינו עשיר כל כך או שעניים מרובים יתן עד חומש או מעשר ואף שאין בזה די מחסורו הלא א"א יותר.

ערוך השולחן מחדש שהשיעורים שנתנו חכמים למצוות הצדקה, הם כתוצאה משינוי היסטורי-כלכלי. מצות התורה שצריך למלא את כל חסרונו של העני יכלה להתקיים רק כשהיא עניים מעטים, אך עם השתנות מצב עם ישראל היה צריך להציב גבול עליון למצוות הצדקה.

יום חמישי, 2 בנובמבר 2017

מצוות הצדקה - מקורות ראשוניים

גמילות חסדים היא אחת מן העמודים שהעולם עומד עליהם.
התורה מרחיבה בכמה וכמה מצוות את הצורך לגמול חסד עם הבריות:
1.      שמות פרק כב כד:
אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ:
ספר החינוך מגדיר מצווה זו:
להלוות לעני, כהשגת היד כפי מה שצריך לו, למען הרחיב לו ולהקל מעליו אנחתו
טעם המצווה לדברי ספר החינוך – שנהיה בעלי מידות טובות וראויים לקבל את הטובה מאת הקב"ה. [ספר החינוך מוסיף לשיטתו שפרנסת העני בידי אדם הוא חלק מתורת הגמול]
2.      דברים פרק טו ז-יא:
(ז) כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן: (ח) כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ: (ט) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא: (י) נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל  מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ: (יא) כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ:
ספר החינוך מגדיר כאן שתי מצוות:
מצוות לא-תעשה:
שלא נמנע החסד והצדקה מאחינו בני ישראל, וכל שכן מן הקרובים. בדעתנו חולשת ענינם ויש בנו יכולת לסעדם
ומצוות עשה:
לעשות צדקה עם הצריך אליה בשמחה ובטוב לבב. כלומר שנתן מממוננו למי שיחסר לו, ולחזק העני בכל מה שצריך למחיתו בכל יכלתנו
מלבד מצוות אלו, התורה מצווה לתת לעני מעשר עני למשך שנתיים מתוך מחזור שבע שנים:
3.      דברים פרק יד
(כח) מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ: (כט) וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה:
ספר החינוך הגדיר מצווה זו:
להוציא מעשר עני בשנה השלישית וששית מן השמטה, ועל זה נאמר [דברים י"ד, כ"ח], מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא והנחת בשעריך, ובשנה הזאת היו מפרישין מעשר עני במקום מעשר שני של שאר שנים, ואין מפרישין מעשר שני כלל.
וכן נצטוינו על מתנות לעניים, לקט שכחה ופאה.


ראוי לסיים סקירה זו בדברי הרב דסלר במכתב מאליהו ח"א בקונטרס החסד:
הן האהבה והנתינה באות כאחת, האם הנתינה היא תולדת האהבה או להיפך האהבה באה מן הנתינה?
הורגלנו לחשוב את הנתינה לתולדת האהבה, כי לאשר יאהב האדם, ייטיב לו. אבל הסברה השניה היא, כי יאהב האדם את פרי מעשיו, בהרגישו אשר חלק מן עצמיותו בהם הוא – אם בן יהיה, אשר ילד או אימן, או חיה אשר גידל, ואם צמח אשר נטע, או אם גם מן הדומם, כמו בית אשר בנה – הנהו דבוק למעשי ידיו באהבה כי את עצמו ימצא בהם.
ושם בהמשך הוא כותב:
לאדם אשר יזכה להגיע את המדריגה המעולה הזאת, מובנת היא כפשוטה מצות התורה: "ואהבת לרעך כמוך" – "כמוך בלי שום הפרש... כמוך ממש" (מסילת ישרים פרק יא). כי בנפשך תמצא, אשר אתה והוא – אחד הנכם, ותרגיש הרגשה ברורה, כי הוא לך כמוך.
ואמנם היה מי שטען בפני שיש בדברים אגואיסטיות מסוימת, שבסופו של דבר האדם מטיב לעצמו ולא לזולתו, כי הוא רואה את השתקפות עצמו בזולתו.
מעניין שגם העלי-תמר על הירושלמי בתחילת פאה הדגיש את הרווח האישי שיוצא מהנתינה לזולת:
וגמילות חסדים. בתנ"ך בא השם חסד בלי הסמיכות גמילת חסד כמו זה חסדך אשר תעשה עמדי (בראשית כ) ולבני ברזילי תעשה חסד (מ"א ב) ובכמ"ק. אולם בלשון חכמים גמילות חסדים, שכן החסד שעושה האדם עם חברו עושה חסד לעצמו שחברו ישלם לו כגמולו וכמ"ש רש"י בריש פרשת ויחי, חסד שעושים עם המתים הוא חסד של אמת שאינו מצפה לתשלום גמול, מכאן שחסד שעושים עם החיים הוא כן מצפה לתשלום גמול, ואעפי"כ מצוה היא כדי שבנ"א יגמלו חסד אחד עם חברו וסוף כל סוף חברו נהנה מחסדו וכמו מצות צדקה דכתיב בחנוני נא בזאת אמר ה' אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והרקותי לכם ברכה עד בלי די וכמ"ש בתענית ט. ומצוה גדולה היא שהעני נהנה. ועמ"ש בכתובות פ"ז ה"ה.

נראה שניתן ללמוד מדברי חכמים אלו שבמצוות בין אדם לחבירו בסופו של יום הדבר המכריע הוא המעשה והתוצאה, ופחות הכוונה והמניע.