שינויים בין המדע לתפיסת חז"ל

לאחרונה, כשעסקנו בסקירת הספר "אכול בשמחה" הזכרנו את הנושא של שינויים בין המדע לתפיסת חז"ל. למשל, שחז"ל אומרים כי תולעים הנמצאים בבשר הדגים נוצרו שם, ולא הגיעו מחוץ לדג, זאת, לעומת המדע של היום המכחיש לחלוטין את הרעיון של בריאה ספונטנית. הזכרנו שהרב ביגל כותב כי "רוב הפוסקים אומרים שעלינו להתייחס לדברי הגמרא כאמת מוחלטת, ולדברי המדענים כסברות בלבד".
עוד הזכרנו שם כי המחבר מציע כי ניתן לפשר בין העמדות ולהתייחס לנושא זה כפי שיש המתייחסים לנושא הריגת כינים בשבת, שגם בו יש סתירה בין אמירות חז"ל לבין הידע המדעי שאינו מקבל כמובן עקרון של בריאה ספונטנית. לפי אותם דעות חז"ל התייחסו בדבריהם לתפיסת האדם, ולא למציאות המדעית (התייחסנו לנושא זה כאן, וראו גם כאן), ובאותו אופן, לדברי המחבר, ניתן להסביר את דברי חז"ל בענין תולעים בדגים.
הפעם ברצוני להביא עוד מספר גישות לשאלה זו.
אחד המגיבים לרשומה הקודמת הפנה לדברי הרב איתם הנקין בהקדמה לספרו "לכם יהיה לאכלה", עמ' 17-18 בו הוא כותב כך (לחצו על התמונה להגדלה):

כלומר, לדבריו עצם זה שכך נהגו מימות עולם היא המורה שעלינו להמשיך לנהוג כך.וזאת, משום שלדבריו אין זה הגיוני לומר שבדור אחד יהיה משהו שהוא מותר, אך בדור שלאחריו פתאום הוא יהפוך לאיסור.

מקור נוסף לענין זה שברצוני להביא הוא דבריו של הרב אליהו דסלר זצ"ל בספרו "מכתב מאליהו" ח"ד עמ' 355, שם מביא עורך הספר הרב אריה כרמל את הדברים הבאים בשם רבו:

כשנשאל [הרב דסלר] על אודות דינים אחדים שהטעמים שניתנו להם אינם לפי המציאות שנתגלה במחקר הטבעי בדורות האחרונים, והרי הם עתה בגדר מה שהגמרא שואלת בכמה מקומות "והא קחזינן דלאו הכי הוא". שלוש דוגמאות נידונו אז:
א. הא דיש דרוסה לחתול ולא לכלב, שהגמרא מסבירה שזה משום שהחתול מטיל ארס מציפורני ידיו.
ב. הא דאין לשין המצות אלא במים שלנו, והטעם לכמה ראשונים לפי שבלילה החמה מהלכת תחת הארץ ולכן אז המעיינות רותחין.
ג. הא דמותר להרוג כינה בשבת משום שהכינה אינה פרה ורבה.
ואמר אדמו"ר זצ"ל שבאלו ובכיוצא באלו לעולם אין הדין משתנה אף שלכאורה הטעם אינו מובן לנו, אלא יש לאחוז בדין בשתי ידים בין לחומרא בין לקולא. והטעם,... כי את ההלכה ידעו חז"ל בקבלה מדורי דורות, וגם ידעו מן הנסיון, למשל, שדרוסת החתול עלולה יותר למות מאשר דרוסת הכלב, ושהמים הנשאבים מן המעינות בבוקר חמים יותר. אבל בענין ההסברים הטבעיים, לא ההסבר מחייב את הדין אלא להיפך, הדין מחייב הסבר, והטעם המוזכר בגמרא אינו הטעם היחידי האפשרי בענין, ואם לפעמים נתנו הסברים שהם לפי ידיעת הטבע שבימיהם חובה עלינו לחפש הסברים אחרים שבהם יתקיים הדין על מכונו לפי ידיעות הטבע שבימינו.
... וגם אם לא נמצא טעם הגון, נאמין באמונה שלמה שהדין דין אמת ואל ה' נייחל שיאיר עינינו למצוא הסבר מתאים. 

נסיים את דברינו עם דבריו של הרב משה שמואל גלזנר זצ"ל בהקדמתו הידועה ל"דור רביעי" על מסכת חולין. לדבריו, ברור שחז"ל טעו בדבריהם, ואעפ"כ עלינו לקיים את דבריהם, כחלק מקבלת התורה שבעל (שנקבעה ע"י כתיבתה) (מועתק מכאן):

וכן תראה מה שפסקינן באו"ח סימן שט"ז סעיף ט' דהורג כינה בשבת פטור, וכן ביו"ד סימן פ"ד דמותר לאכול פירות וגבינה שהתליעו כל זמן שלא פרשו התולעים, והני דינים נבנו על הסכמת חז"ל שבת ק"ז ע"ב, דכל אלו מעצמן קרבו ואינן פרין ורבין. והש"ס מקשה שם: "וכינה אינה פרה ורבה? והאמר מר יושב הקב"ה וזן מקרני ראמים עד ביצי כינים"? ונדחקו לתרץ "מינא הוא דמקרי ביצי כנים". ובאמת בזמננו מוסכם בחכמת הטבע דליכא בע"ח בלי פו"ר וע"י הטלת ביצים, ומ"מ לא נסתר דינא אפילו להחמיר, נגד הכרעת והסכמת חכמינו ז"ל. +וכן+ בכתמים של נדה פחות מכגריס תולין במאכולת, ועיין בשו"ת מעיל צדקה דמאכולת שלנו אפילו חלק רביעי אין בדמה, וצ"ל דנתקטנו הרבה, ומ"מ גם בזה"ז אנו תולין בה, אע"פ שבטח מגוף האשה קאתא עיי"ש. ועיין במשנה יומא פ"ג ע"א: "ר' מתיא בן חרש אמר, דמי שנשכו כלב שוטה מאכילין אותו מחצר הכבד שלו, וחכמים אוסרים". וכתב הרמב"ם בפיהמ"ש דאין הלכה כר' מתיא בן חרש אלא כחכמים, דסברו דאין עוברין על המצוות אלא ברפואה בלבד- ר"ל בדברים המרפאים בטבע וכו' אבל לא בדבר שהוא רק מדרך סגולה וכו', והוא עיקר גדול עיי"ש. ועיין בתוס' שבועות ט"ו ע"ב ד"ה אסור להתרפאות, דמשמע דלא ס"ל סברת הרמב"ם, ולא ידעתי למה השמיטו כל הפוסקים והרמב"ם בכללם דין זה דאסור להאכיל מחצר הכבד של כלב שוטה. ועכ"פ לפי מעמד חכמת הרפואה שבזמננו, אין זאת מדרכי הסגולה – כמו שדימה הרמב"ם – אלא רפואה בטבע, כידוע מן הפאסטיורסיסטעם +הכוונה לחיסון לכלבת שפיתח לואי פסטר+, ועוד מלפנים מן האימפפונג של הילדים נגד הבלאטטערן +לא יודע במה מדובר+. ועיין רמב"ן עה"ת פ' חוקת על הפסוק "ויעש משה נחש נחשת" +במדבר כא ט+, שכתב כי הוא מדרכי התורה שכל מעשיה נס בתוך נס: תסיר הנזק במזיק ותרפא החולי במחליא וכו' עיי"ש, ובאמת הוא מדרכי הרפואה לרפאות חולי הארס בארס עצמו. הן אמת כי הסכמת חכמי הטבע ג"כ אינה אמת מוחלטת, ואפשר יעמוד דור יותר מושכל ויסתור כל בנייני הקודמים, אבל גם זאת אמת, כי אם לא היה הסכמת חכמי התלמוד ע"ה מכרחת אותנו, היינו דנין על פי מעמד החכמה במקום ובזמן ההוא. כמו שהראיתי דאנו דנין רוצח עפ"י אומד הרופאים שבכל זמן וזמן, ואם יאמרו שלמכה זו אין תרופה נהרוג את הרוצח ולא נאמר להם גמירי דאי בדרי ליה סמא – שאין אנו מכירים אותו עתה – חי, כי ע"ז נאמר "ואל השופט אשר יהיה בימים ההם". וכן פשיטא דאם חז"ל היו עומדים אז על מעמד חכמת הטבע דהיום – לידע שכל בע"ח פרה ורבה – לא היו מתירין להרוג כינה בשבת ולאכול גבינה מתולעת, רק בשביל שדורות הקודמין להם היו סוברים שהני בע"ח מנייהו קגבילי ונתהוו מעצמם, וכמש"כ הרמב"ם ז"ל, דבי"ד מותר לסתור דברי בי"ד הקודמים בזמן אפילו אינו גדול בחכמה ובמניין. ואפילו בפירוש הכתובים, ומכ"ש בדברים התלויים בחכמת הטבע, דלא +ולא+ היו חוששים לסתור דבריהם, משום דשמא המה היו חכמים ביותר וידעו מה שאין אנו יודעים דמה בכך? הלא על זה נאמר: "ואל השופט אשר יהיה בימים ההם". והרי תראה דאמרו ז"ל בעירובין י"ג ע"ב, דלמה לא קבעו הלכה כר"מ משום שלא ירדו לסוף דעתו.
אמנם כל זאת אפשר, כל זמן שלא הייתה הקבלה והשמועה כתובה וחתומה בעט ברזל וציפורן שמיר, אבל מאחר שההכרח העצום הביא לידי כך לעשות לתושבע"פ קיום לדורות, אין לנו רשות לשנות אף כקוצו של יו"ד בהסכמתם והכרעתם, הן מה שנוגע לפירוש הכתובים והן מה שנוגע בחכמת הטבע, כי כל תורתם קודש היא לנו ואין לזוז ממנה, וכמש"כ הרמב"ם בהלכות שחיטה הנ"ל.