אם הבנים שמחה, מהדורת קרן רא"ם

הגיע לידי היום מהדורה חדשה של הספר "אם הבנים שמחה", מהדורת קרן רא"ם, של הרב יששכר טייכטל, שיצא לאור ממש בימים האחרונים. הספר יצא לאור ע"י אליהו מרדכי זוננפלד - נין להגרי"ח זוננפלד, יחד עם נכדי ובני משפחת המחבר. עפ"י המופיע בשאר הספר מדובר במהדורה מחודשת ומבוארת, אך לצערי לא הרחיבו המוציאים לאור מה בדיוק התחדש והתבאר במהדורה זו. מרפרוף בספר, ניתן לראות כי הוספו לספר הערות שוליים מתוך "יומן השואה" של הרב טייכטל, שייתכן והינם חדשים.

למי שאינו מכיר את הספר "אם הבנים שמחה", הנה תיאור הספר מתוך "ויקיפדיה":

אם הבנים שמחה, הוא ספר שכתב הרב שלמה יששכר טייכטל (מחבר שו"ת משנה שכיר), שהיה אחד מחשובי הרבנים בהונגריה, ונרצח בשואה. הספר עוסק בחשיבות העלייה לארץ ישראל, אהבת הארץ ולימוד זכות על החילונים הציונים. את הספר הוציא הרב טייכטל לאור בשנת תש"ד בתנאים קשים בבודפשט.
הרב טייכטל, שהיה עד השואה בעל השקפת עולם חרדית אנטי-ציונית, שינה בשואה את דעותיו מן הקצה אל הקצה. בספר זה הוא פורש את השקפת עולמו כפי שהתחדשה לו, ואת הסיבות שבגינן החל לתמוך ביישוב הארץ, ומבסס את דבריו על אלפי מובאות וציטוטים. בין השאר מובאת בספר ביקורת על הרבנים שעזבו את קהילותיהם בשואה וברחו למקומות מפלט.
הרב טייכטל סובר שהדרך בה עם ישראל ישוב לה' ויגאל היא קיום מצוות ישיבת ארץ ישראל. הוא משווה את הרצון להיגאל בלי לעלות לארץ ישראל לרצון להוליד ילדים בלי לישא אשה. לדעתו השואה באה כעונש על ההתכחשות לארץ ישראל, והיא מהווה קריאת התעוררות לעזוב את הגלות. בספר הוא מרבה ללמד זכות על הציונים המיישבים את ארץ ישראל ומביאים במו ידיהם את הגאולה. עם זאת הוא מדגיש שאין בדבריו כדי להצדיק את העובדה שאינם שומרים תורה ומצוות, וקורא להם לשוב לדת. במקביל, הוא קורא לשומרי המצוות לשוב לארץ ישראל ובכך לשנות את אופיה החילוני.
הרב טייכטל, לאחר שהסיק את מסקנותיו, הגיע לעיירה בהונגריה וסיפר בבית הכנסת סיפור אודות אישה אלמנה שהייתה ממונה להעיר את היהודים לסליחות והדבר היה קשה עליה. אחד היהודים החילוניים בעיירה ניגש אליה, והציע להחליפה בדפיקה על דלתות הבתים בשעת בוקר מוקדמת. האישה הסכימה, וכך זה נעשה. אולם כשעבר אותו "חילוני" בבתים, לא הסכימו היהודים לקום בגלל יהודי שאוכל חזיר. בבוקר תמה רב העיירה על העדרם של תושבי העיירה. וכאן, מסופר על הרב טייכטל, "פרץ הרב טייכטל בדמעות, וצעק: נכון שהציונים מחללים שבת וכדומה, אבל הם עוררו את העם וצעקו: 'צאו מתוך ההפיכה, הגויים שונאים אותנו, אין לנו מקום אלא בארץ ישראל', ואילו אנו לא שמענו". הוא סיים את דבריו במילים הבאות: "הלוואי שנזכה לתקן את העיוות, וה' יקבל אותנו בארץ המובטחת". השומעים ההמומים לא ידעו על קיום הספר 'אם הבנים שמחה', שם פרש הרב טייכטל באריכות ובצורה סדורה את משנתו החדשה. למרות זאת הבינו השומעים שמהפך רציני התחולל בנפשו של הרב הגדול, שמאורעות השואה גרמו לו לחשוב מחדש על השקפת עולמו הקודמת (עיתון "בשבע", גיליון מס' 139).
הספר יצא לאור בבודפשט בשנת תש"ד (1943), חודשים ספורים לפני הפלישה הגרמנית והשמדת יהדות הונגריה. הספר יצא לאור מחדש, במהדורת צילום, בניו-יורק בשנת תשכ"ט (1969), בידי בנו של הרב טייכטל, שמעון, שהיה ציוני. כחלוף השנים, אנשים בעלי השקפת עולם ציונית דתית ביקשו להדפיס מחדש את הספר. הספר הודפס מחדש בשנת תשמ"ג (1983), בהוצאת פרי הארץ בעריכת הרב זאב סולטנוביץ'. לספר צורף מבוא מאת בן המחבר, הרב חיים מנחם, חסיד חב"ד, בו הדגיש את דמותו החרדית של האב.
הספר יצא עד במהדורה נוספת בשנת תשנ"ח, בהוצאת קול מבשר. הוא אף תורגם פעמיים לאנגלית. הוא נחשב לאחד מספרי היסוד של מחשבת הציונות הדתית, אם כי בפועל השפעתו על ההגות הציונית-דתית מבית מדרשם של הראי"ה והרצי"ה קוק איננה גדולה.

הספר כולו נמצא ברשת וניתן לקריאה בקישור הזה.

במהדורה הנוכחית, של קרן רא"ם, ניכר שנעשה נסיון נוסף לנסות ולהפוך את הספר לאטרקטיבי גם עבור הקונה החרדי. על כריכת הספר נכתב "מאמרים ודרשות בשבחה של ארץ ישראל וישיבתה" ועל שער הספר נכתב "מאמרים ודרשות מעוררים הלבבות בשבחה של ארץ ישראל וישיבתה", קצת שונה ממה שהמחבר כתב על שער הספר: "מיוסד על גאולתינו ועל פדות נפשינו מגלות האחרון הזה אחר שנעשה כל מה שהבורא כל עולמים או"א מבקש מאתנו ומצוונו לעשות בענין קרבת הגאולה".
במהדורה זו, מלבד הקדמת בן המחבר שכבר נדפס בעבר, ושנחזור אליו בהמשך, התווספו מכתבי פסאדו-הסכמה ל"ספרי ה'משנה שכיר'" מאת הרב מאיר ברנדסדרפר והרב יצחק וייס, ראשי העדה החרדית, ומאת הגרי"ש אלישיב והרב ואזנר. באף אחד מהם אין זכר לשם "אם הבנים שמחה". כמו כן נדפס מכתב מהרב יוסף חיים זוננפלד שנשלח למחבר על ספרו 'משנה שכיר', וכן הספד המחבר על הרי"ח זוננפלד. בסוף הספר נוספו תולדות המחבר. 

בפרק בתולדות המחבר העוסק בחיבור הספר "אם הבנים שמחה" נכתב כך (הדילוגים הם שלי - ר.צ.): 

צרות ישראל הרחיבו את לבבו לתור ולחקור לסיבת מצבם הנורא של בנ"י בגלות והוא ראה בעליה לא"י פתרון מעשי ורוחני אמונתי כאחד.
תחילתו ויסודו של החיבור, בירור הלכתי אם מצות ישיבת א"י נוהגת בזמן הזה, הוא קורא תגר כנגד אלה שחשבו ודגלו בדעה שאין מצות ישיבת ארץ ישראל בימינו וגם נימקו נימוקים כנגד העליה לארץ ישראל.... כן טען כי אף על פי שארץ ישראל נבנתה ע"י החפשיים מ"מ אין זה פוטר את החרדים מלעלות להשפיע.
הספר נכתב ברובו בהיותו מסתתר ובסכנת מות... לדאבון לב, נסגרו שארי אירופה על יהודיה והצלת הרבים ע"י עליה לארץ ישראל לא היתה מעשית עוד.
וכך הוא כותב לבנו במכתבו האחרון מבודפסט:
"לצערי הרב ולדאבון לבי, יש, שלא ירדו לסוף דעתי בכתיבת ספרי 'אם הבנים שמחה' שהוצאתי, בהיותי ב'עמק הבכא' בבודפסט בשנת תש"ג, וסהדי במרומים כי בכתבי על ישוב א"י ע"י אחינו עיני עיני ירדה מים מין הפוגות על עם ה' הנאנחים והנדכאים מתוקף חבלי הצרות שאין לתאר, וראיתי בא"י קרן אורה ועוגן הצלה, ואם כי ידעתי וחששתי שמא יתלו בי דברים שלא אמרתי ולא התכוונתי אליהם הרי יודע תעלומות יעיד עלי כמה שפכתי שיח פני בוחן לבבות, שדברי לא יהוו להם לפוקה ולמכשול, ובטוחני כי זכותה של אדמת הקודש תעמוד לכל המחוננים את עפרה לבלתי ידח ממנה כל נדח..."

המכתב הנ"ל לבנו מופיע גם בדברי הפתיחה של המו"ל של מהדורה זו, וגם בדברי בן המחבר היוצא מגדרו כדי "להזים ולהפריך את דיעותיהם למיניהם שייחסו למחבר ע"י הוצאת דברים מהקשרם... ". אני לא יכול לומר שאני מבין מתוך המכתב כנגד מה או מי הוא נכתב.

בן המחבר ממשיך בדבריו:

לצערנו נטפלו חוגים שונים לדברים הנ"ל וכיוצא בהם בספרו למצוא בהם קשר לרעיון הציוני החילוני... וברור ומובן לכל בר בי רב שהמחבר... לא התייחס כלל לתנועה הציונית החילונית שחרתה על דגלה 'א"י ללא תורת ישראל'... והתוצאה של הדוקטרינה הזאת הרי ידועה לכל: הרס הנוער והעם... מבחינה רוחנית וגשמית כאחד, המסכן עצם קיומו של העם והארץ והמתבטאת בירידה - תרתי משמע - ירידה מוסרית וירידה מן הארץ ולבסוף התנכרות לא לתורת ישראל בלבד אלא גם לעמם ולארצם, והמחריד ביותר 'ונוספו גם הם על שונאינו'. 

יש לי חשש כבד כי מי שתולה דברים במחבר כנגד דברים מפורשים שכתב הנם דווקא בני משפחתו. הנה דברים שכותב הרב טייכטל, המחבר, לקראת סוף ספרו, ואתם יכולים לשפוט בעצמכם:

הרי לך אחי, שהחיוב לכל בר ישראל לדבר שלום אל עמו ושלא לעשות פירוד בין הדבקים, ובזה תלוי כל ישועתנו, על כן מאד לבי עלי דוי על מה שנמצאים עוד כעת בינינו אנשים שמשמיעים קולם ברבים לעורר קטגוריא ומדון על בוני הארץ והעוסקים ביישובה, ומפטירין בהודע, לבדוק בתועבת אמנו הקדושה, ולעורר שנאה ושטנה על בוניה, באמרם שהמה כופרים ופשעים ומינים ושאסור להתחבר עמהם, וכדומה מן הדברים הגורמים לעשות פירוש בין הדבקים ומעכבים מלדבק את כל האומה בכלל אחד בעסק מצוה זו שעניינה הוא עד גבהי מרומים.