יום שני, 29 באפריל 2013

רפורמה בספירת העומר

לפני כמה שנים פרסם ידידי ר' אוריאל פרנק מאמר בכתב העת "המעיין" תחת הכותרת "עשרים ואחד - או אחד ועשרים?" (גירסא ראשונית של מאמר זה פורסם כאן), בו הוא דן בשאלה: מהי הדרך הנכונה לספור ספירת העומר: קודם אחדות או קודם עשרות? כלומר, האם סופרים "היום שלושים וחמשה יום לעומר" או "היום חמשה ושלושים יום לעומר"?
הוא מביא שם מקורות שונים כדי להראות שאין מניעה לספור בלשון המקובלת באותו הזמן, ושיש אפילו יתרון לספור באופן הרגיל והמקובל בשפת היום יום. בסיום המאמר הוא מעמיד את הספק כך:
הספק הוא האם לשמֵר את הנוהג הקיים ולהמשיך בספירה בסדר עולה כתמול שלשום, או לספור בסדר יורד, ובכך להחזיר עטרה ליושנה ולקיים הספירה כתִקנה. יש להזכיר סברה נוספת בשבח החריגוּת הלשונית ובעד ספירה בסגנון השונה מלשון הדיבור הרגילה: כך מעניקים לספירת העומר לשון ומעמד מיוחדים, ומעוררים תשומת לב למניין זה.
מאז שפורסם מאמר זה שמעתי מספר פעמים את הג"ר צבי (הרשל) שכטר מתייחס לנושא הזה ולמאמר הזה (בפעם הראשונה כאן, ולאחר מכן פעמים רבות). בעיניו, זו דוגמא לנושא שאין שום סיבה לקדש בו את השמרנות. ההיפך הוא הנכון, השמרנות האמיתית, לדידו, מחייבת את השינוי ושנספור באופן שבו רגילים לדבר. ומכיוון שכיום גם באנגלית וגם בעברית (בניגוד לאידיש, כמדומני) מזכירים קודם את העשרות ואח"כ את העשרות, כך גם יש לספור ספירת העומר.
בשנה האחרונה הרב שכטר אף הזכיר נושא זה יחד עם נושא מציצה בפה כדוגמאות לדברים שבהם מקדשים את המנהג בניגוד למה שהשכל מחייב ומורה.

בימים האחרונים נמסר לי מאת אחד מבני משפחתו של הרב שהוא אכן נוהג כך למעשה וסופר: עשרים ואחד יום לעומר וכו'.

בואו נניח ואתם מחזיקים במשרת רב קהילה, ואתם השתכנעתם מדבריו של הרב שכטר. מדי ערב אתם סופרים את ספירת העומר בקול לפני שהקהל סופר. כך עוברים להם שלושה שבועות, ואז מגיע היום ה-21. האם תספרו "היום עשרים ואחד יום לעומר" ותצפו לשוק רציני מצד הקהל, או שתזרמו עם מה שכתוב בסידור "היום אחד ועשרים יום לעומר"? [למען הסר ספק, לכולי עלמא יוצאים ידי חובה בשתי הצורות.]
ברור לי שרב שרוצה לשנות בדבר זה צריך לנצל את שלושת השבועות שבין פסח ליום ה21 כדי להקדיש לפחות שיעור אחד לנושא ולהסביר מדוע הוא הגיע למסקנה שיש לספור שלא כפי שכתוב בסידור.
אך גם אחרי שהשיעור הועבר והקהל הבין, זה לא פשוט בכלל לשנות ממה שהקהל רגיל אליו. ברגע שהרב משנה ממה שכתוב בסידור, שהוא מבחינת חלק מהקהל קדוש וכאילו כתוב בספר תורה עצמו, הוא לוקח על עצמו אחריות לא פשוטה שפלוני אלמוני יחליט מדעתו לשנות משהו אחר מדעתו. האם זה סיכון שכדאי לקחת?

יום חמישי, 25 באפריל 2013

פרשת הרב ברויד - האור כבה

המשך מ: הרב גולדווסר והרב פרופ' ברויד

בארה"ב נמשכים הפרסומים והתחקירים אודות פרשת הרב ברויד. בכתבה שפורסמה אמש תואר כי לאחר שהרב ברויד פרסם מאמר בנושא כיסוי ראש לנשים באחד מכתבי העת החשובים בארה"ב, Tradition, פורסם מכתב (קישור) של אדם בשם דוד כתר ובו סיפור על שניים מגדולי ישראל: הרב יהודה גרשוני והרב שך. לאחר זמן קצר, פרסם הרב ברויד מאמר קצר נוסף בTradition, כהמשך למאמר הראשון, ובו הוא מתאר כי בזמן האחרון הגיע לידיו מידע חדש שמצטרף ומחזק את הדברים שהוא כתב במאמר הראשון. בין היתר הוא הביא את מכתבו של אותו דוד כתר עם סיפוריו על גדולי ישראל הנ"ל כמחזק את דבריו.
התחקירן המבריק שחשף את פרשת הרב ברויד החליט לבדוק מה ידוע על אותו דוד כתר. הוא השיג את הכתובת ומספר הטלפון שדוד כתר הציג בפני זה שפרסם את מכתבו, וגם אסף אי אלו פרטים ביוגרפיים שדוד כתר כתב על עצמו כדי שדבריו ייראו כאמינים. התחקירן בדק את הכתובת (בארץ, אגב), את מספר הטלפון, את רישומי שמות העולים לארץ בתחילת קום המדינה, את שמות בוגרי אוניברסיטת קולומביה שדוד כתר טען שהוא בוגר שלה, ובאף אחד מאלה לא מצא זכר לקיומו של דוד כתר.

אם בתחילה התייחסתי לפרשת הרב ברויד כמשעשע, אין לי ספק כיום שמדובר בפרשה עגומה מאד. המצאת עובדות כדי לחזק תזה הלכתית, מעבר להיותה שקר מוחלט והונאה של הקוראים, היא פגיעה חמורה במסורה שלנו ובהעברת התורה מדור לדור.
בתחילה סברתי שקולו של הרב ברויד יוכל להישמע בעתיד שוב בבית המדרש, עתה אני יודע שנסתם הגולל על דרכו של הרב ברויד בבית המדרש, לפחות במישור הציבורי. אני מוריד את הכובע בפני אלו (מישקה, הכוונה אליך) שהבינו כבר בהתחלה שיש כאן סיפור הרבה יותר חמור מסתם שם-עט ושעשוע, ושהרב ברויד שם את עצמו בשורה אחת עם רבנים מסוג 'הבשמים-ראש' ודומיו.
בתחילה סברתי שאורו של הרב ברויד לכל היותר עומעם. עתה אני יודע שהאור כבה. זהו יום עצוב מאד עבורי. 

יום רביעי, 24 באפריל 2013

אל תעשה התורה קרדום לחפור בה

לקראת שבת בו לומדים פרק ד' מפרקי אבות בו מופיעה המשנה:

רבי צדוק אומר אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם וכך היה הלל אומר ודישתמש בתגא חלף הא למדת כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם:
עליו כותב הרמב"ם את דבריו הידועים בנוגע לצורך להתפרנס לא מלימוד תורה:
וליודעי גם כן שדברי בו לא יאותו לרוב הגדולים בתורה, ואולי לכולם; אבל אומר ולא אחוש, מבלי לשאת פנים למי שקדם ולא למי שנמצא.

דע, כי זה כבר אמר: אל תעשה התורה קרדום לחפור בה, כלומר: אל תחשבה כלי לפרנסה, ובאר ואמר שכל מי שיהנה בזה העולם בכבוד תורה שהוא כורת נפשו מחיי העולם הבא. והעלימו בני אדם עיניהם מזו הלשון הגלויה, והשליכוה אחרי גוום, ונתלו בפשטי מאמרים שלא הבינום - אני אבארם - והטילו להם חוקים על היחידים ועל הקהילות, ועשו את המינויים התוריים לחוק מכסים, והביאו בני אדם לסבור שטות גמורה, שזה צריך ומחוייב, לעזור לחכמים ולתלמידים ולאנשים העוסקים בתורה ותורתן אומנותן. וכל זה טעות, אין בתורה מה שיאמת אותו, ולא רגל שישען עליה בשום פנים.
וכמובן, לאור הארועים האקטואליים האחרונים, אני עוסק מעט בנושא התפרנסות מלימוד תורה.

הגיע אלי מתלמיד חכם אחד המקור הבא, שנכתב ע"י בן דורו של הגאון מוילנא, רבי פנחס אליהו הורביץ:
ויותר חרה לי על תלמידי חכמים שלא רוצים ללמד לבניהם אומנות רק תורה לבד וסומכים
עצמם שבניהם יהיו רבנים ודיינים, ולא רבים יחכמו בתורה עד שיגיעו להיות מורה הוראות
בישראל ונשארים קרח מכאן וקרח מכאן ונעשים מלמדי תינוקות,
ומשרבו בעלי זאת הדעת רבו המלמדים יותר מן התלמידים ועל כן אינם מגיעים לחצי פרנסתם ובביתם אין לחם ואין שמלה ואינם יכולים לעסוק ע"י זהבמלאכתם מלאכת הקודש באמונה,
ומהם שעוסקים עם זה באיזה מו"מ,
ומהם שהולכים לבעלי בתים ללמוד שיעורים בבתיהם,
ומהם שמרחקים נדוד מנשותיהם בארץ רחוקה ללמוד שם עם תלמידים למען יראו את הלחם ובניהם נעשים בורים ע"י זה כי יגדלו ואין אב ונשיהם לחמם בדאגה יאכלו, ומהם אשר ילכו בארצות רחוקים ולא ימצאו תלמידים ונשיהם וטפם מתים ברעב,
ומהם אשר ישוטטו רבים בארץ מרחקים, זה נעשה איש מוכיח, וזה הכין לבו לדרוש וילך בדרך מרחק וידרש לבית ישראל, וזה הולך על ארץ רחוקה לקבץ על יד ויקבץ מכל ישראל,
וזה מלין יתן בספר ויחקו הדברים בדפוס וגם דמו הנה נדרש, וזה נודד הוא ללחם לכל הערים הרחוקות ואין מוכיח ואין דורש ואין מבקש כ"א טרף לביתו זו אשתו ובניו וחשוקיהם כסף וכלם נצרכים לבריות ומבקשים לחם,
והאשם הזה הוא על אבותם שלא רצו ללמד אותם בקטנותם אומנות.

על זה נאמר "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת.

-----------------------------------------------------------

אני מתלבט מעט עד כמה אני רוצה להתייחס לנושא האקטואלי כעת, אז אציג בפניכם כמה קישורים עם הערות קצרות.
- אליעזר היון כמעט מתחנן לתת לצעירי הציבור החרדי לעשות את השינויים הנדרשים בקצב שלהם. לצערי, אין בעיני משמעות לאמירות שלו. אני לא מאמין ש"צעירי הציבור החרדי" יכולים לערוך שינויים מרחיקי לכת. אני כן מאמין שמנהיגי הציבור יכולים לערוך שינויים ולדאוג לכך שהשינויים יהיו יותר מווסתים ותחת בקרה. עד עתה, אני חש שמנהיגי הציבור החרדי בוגדים בשולחיהם. בשנה האחרונה שמעתי שוב ושוב ח"כים חרדיים מתראיינים בתקשורת, ולנוכח אמירת המראיין שמשהו השתנה בציבור הכללי והוא לא מוכן להמשיך בהסדר הזה יותר, התשובה תמיד היתה שלא מעניין אותם והם ימשיכו לחיות את חייהם כפי שהם רואים לנכון. אם במקום להעיר הערות ביניים הם היו מנסים להידבר, אני מאמין שהם היו מצליחים לשנות הרבה (ואולי אני סתם פתי).
- אני כל פעם נדהם מחדש לגלות שיש אנשים, שאני מכיר כאנשים חכמים, שחושבים שהרבנים של הדור הקודם לא למדו כלל לימודי חול. כמעט באותו העניין, אני ממליץ לקוראי האנגלית לקרוא על הסיבה האמיתית לסגירת וולאז'ין (רמז: זה לא קשור ללימודי חול): קישור1, קישור2, קישור3. בקישור השני ישנו תרגום של מסמך שהוגש ע"י ישיבת וולאז'ין לממשלה ובו מפורט תוכנית הלימוד בישיבה, הכולל גם חשבון וגם שפות. אמנם יכול להיות שהישיבה עיגלה כאן פינות כלפי הממשלה, אך הדברים מסתדרים מצוין עם הידוע לנו על המשכילים בתוך וולאז'ין.
- אסיים להפעם בזה שגם אני חושש מהלא-נודע. אני גם מפחד שנגיע למצב גרוע בו הציבור החרדי בהמוניו מתבצר בעמדותיו ומוצא את עצמו רעב ללחם. לע"ע אני לא מפחד מה"פגיעה בעולם התורה". זו שעת מבחן גדולה לכל מי שרואה את עצמו בעמדת מנהיגות בחברה החרדית. לצערי, אינני יכול לומר שהמנהיגים הנוכחיים הוכיחו את עצמם. לעת הזאת טוב יעשו אותם מנהיגים אם הם יגדירו, בראש ובראשונה לעצמם, מה מגדיר את החברה החרדית (רמז: הימנעות מכניסה לשוק העבודה זה לא אחד מהדברים), ועל הדברים הללו יכריזו כקו אדום ועליהם ישמרו מכל משמר. 

"המעיין", ניסן תשע"ג

לפני למעלה מחודש יצא לאור גליון "המעיין" לחודש ניסן, תשע"ג. מאז התכוונתי לכתוב עליו כמה מילים, אך משום מה לא יצא.
אז אם עוד לא הצצתם בו, הנה התוכן:

בתוכן:
'גדול השלום'... \ העורך
מסורת אשכנזית על הגעתו של רבי יהודה הלוי לירושלים \ אברהם פרנקל
הפרטת קרקעות המדינה \ הרב שלמה רוזנפלד
כשרות עוף ללא נוצות \ הרב ד"ר ישראל מאיר לוינגר
פסקי הלכה בענייני גיוס ומלחמה \ משה ארנוולד
עוד בעניין בליעה בכלים בימינו \ הרב רועי סיטון
לשקילותן של המצוות השקולות כנגד כל המצוות \ פרופ' נחום מאיר ברונזניק
לשון 'עשייה' בתורה שלא כפשוטה \ הרב יעקב קאפל רייניץ
עדותו של הרב הוטנר אודות הראי"ה קוק והאוניברסיטה העברית \ הרב איתם הנקין

תגובות והערות
על המניין לבריאת העולם ועל ימי הבית השני \ הרב אביגדר נבנצל
עוד בעניין יוזמת הרב קוק להקמת העיר תל-אביב \ הרב שאול בר-אילן
כמה הערות בעניין הלוח העברי והתקופות \ רחמים שר שלום
על ההשמטה ב'העמק דבר' בעניין 'לאיש חסידך' \ הרב יצחק ישעיה ווייס

על ספרים וסופריהם
'אוצר הגאונים החדש' למסכת בבא מציעא \ הרב ד"ר איתמר ורהפטיג
על המהדורה החדשה של ספר 'משפטי שבועות' \ הרב ישראל ברוך סאלאווייציק
"פרקיו זה על זה": על פתיחת ספר מורה הנבוכים וסיומו \ הרב משה שטרן ז"ל
רבי פנחס בן יאיר, רבי שמעון בר יוחאי ו"מסילת ישרים" \ ד"ר יהודה נאמן
נתקבלו במערכת \ הרב יואל קטן

אל תפספסו את המאמר המצוין אודות בליעה בכלים בימינו. אני כמובן נהניתי גם ממאמרו של ר' איתם הנקין והרגשתי נבוך לנוכח המשך ההתקוטטות סביב ההוצאה המחודשת של הנצי"ב. 

יום שני, 22 באפריל 2013

גר צדק וגר תושב

בשבת האחרונה, בשעה שלמדתי את הפסוקים הבאים (ויקרא פרק יט):

(לג) וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ:
(לד) כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:
הרהרתי לעצמי בנושא הגיור, שעלה לאחרונה לכותרות, במסגרת תעמולת הבחירות והרכבת הקואליציה. 
פסוקים אלו מפורשים ע"י חז"ל כעוסקים בגר-צדק. כך מפרש רש"י:
לא תאמר לו אמש היית עובד עבודה זרה ועכשיו אתה בא ללמוד תורה שנתנה מפי הגבורה:
אמנם, ישנם מהראשונים שפירשו את הפסוק על גר התושב (אבן עזרא ויקרא פרק יט פסוק לג): 
וכי יגור אתך גר הזכירו אחר הזקן, והטעם כאשר הזהרתיך לכבד הזקן הישראלי בעבור שאין לו כח, אזהירך על הגר. שכחך גדול מכחו, או בעבור שאין לו כח שהוא בארצך ברשותך:
אך רוב ככל הפרשנים, ובודאי אלו שהולכים בעקבות חז"ל, מסבירים פסוקים אלו על גר צדק. 

כך גם מוסברים הפסוקים המקבילים לפסוקים אלו בפרשת משפטים (שמות פרק כב) 
(כ) וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:
ספר החינוך מצוה סג: 
שנמנענו מלהונות הגר אפילו בדברים, והוא אחד מן האומות שנתגייר ונכנס בדתינו, שאסור לנו לבזותו אפילו בדברים, שנאמר [שמות כ"ב, כ'] וגר לא תונה. 
אך בכל הדוגמאות הללו, לא מובן מדוע ראו חז"ל צורך להסביר שהפסוק מדבר אודות גר צדק, ולא אודות גר תושב. במיוחד כאשר הסבר הפסוקים אודות גר צדק יוצר קושי גדול להסביר את הטעם שנותנת התורה לציווי: "כי גרים הייתם בארץ מצרים". והלוא עם ישראל לא היו גרי צדק במצרים, אלא גרי תושב?! זאת ועוד, שאם הגר עבר גיור והוא כישראל לכל דבריו, לא ברור מדוע התורה צריכה שוב ושוב לצוות שיש להתייחס אליו כאל ישראל.

אך כשמעיינים במקומות אחרים בתורה מתגלה משהו, שלי היה חידוש. כמעט בכל מקום בתורה בו מוזכר "גר" לבד, ללא הוספת המילה "תושב" בפירוש, הרי שחז"ל הסבירו שמדובר בגר צדק. הנה כמה דוגמאות:

- שמות פרק יב:
(מח) וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַיקֹוָק הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ:
(מט) תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם:
- שמות פרק כ: 
(י) וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ:
- שמות פרק כג: 
(ט) וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:
- ויקרא פרק טז: 
(כט) וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם:
- ויקרא פרק יט: 
(י) וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:
- במדבר פרק יט: 
(י) וְכִבֶּס הָאֹסֵף אֶת אֵפֶר הַפָּרָה אֶת בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם לְחֻקַּת עוֹלָם:
על פי זה יוצא דבר מעט משונה, שבפסוקים רבים המונח "גר" מתייחס לשני דברים שונים לחלוטין. כך לדוגמא (דברים פרק י):
(יט) וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: 
מתפרש כך: ואהבתם את הגר (צדק) כי גרים (גרי תושב) הייתם בארץ מצרים. 

אשמח להארות בנושא.

יום שבת, 20 באפריל 2013

הרבנות, ל"ג בעומר והציבור הישראלי

לפני שנתיים חל ל"ג בעומר במוצ"ש והרבנות הראשית ניסתה לעורר על הצורך לדחות את הדלקות המדורה ביממה ליום ראשון בערב, על מנת למנוע חילול שבת. אינני חושב שהיתה להם הצלחה מרובה באותה שנה, והיו שטענו שהדבר נובע מכך שהחופשה מהלימודים נשאר ביום ראשון בשבוע, ולכן אך טבעי הוא שהמדורות ייערכו בלילה שלפני.
לקראת השנה שבו שוב יחול ל"ג בעומר במוצאי שבת, הרבנות נערכה מראש ופנתה למשרד החינוך בבקשה להזיז את יום החופש מיום ראשון בשבוע ליום שני, ובכך לסייע בהזזת המדורות, ובהמעטת חילול שבת שייגרם בעקבותם.
הנה המכתב שיצא בשנה שעברה לקראת השנה:

בעקבות הפניה של הרבנות מישהו במשרד החינוך החליט שבמקום להזיז את החופש, יתוסף יום חופש נוסף ויהיו שני ימי חופש. משרד החינוך מתרצת את תוספת היום בכך שפתיחת שנת הלימודים הוקדם, אך זה לא מסתדר עם דברים אחרים שנכתבו בשעתו על הקדמת פתיחת שנת הלימודים. אני אשמח לראות תחקיר עיתונאי שיבדוק מי קיבל את ההחלטה, השערורייתית בעיני, להוסיף עוד יום חופש (בתקופה שגם כך קשה למצוא שבוע לימודים שאין בו הפרעות וימי חופש). ואם כבר נוגעים בנושא, גם יום אחד של חופש בל"ג בעומר זה יותר מדי לילדי הגנים והיסודי.

השנה, רק ביום ה' השבוע, פחות משבוע וחצי לפני ל"ג בעומר, הרבנות שוב פרסמה את בקשתה לדחות את המדורות ליום א'. הנה נוסח ההודעה לתקשורת שהוציאה הרבנות ביום ה' השבוע:
השנה יחול ל"ג בעומר, י"ח באייר, ביום ראשון. המוני בית ישראל מקיימים מדי שנה את מנהג הדלקת המדורות, שמקורו בהילולת רבי שמעון בר-יוחאי במירון, ובחגיגות הניצחון של מרד בר-כוכבא. עקב החשש מפני חילול שבת, החליטה מועצת הרבנות הראשית לישראל לדחות את קיום מנהגי החג ממוצאי שבת ליום ראשון.
משרד החינוך נענה לבקשת הרבנים הראשיים, ומערכת החינוך תהיה בחופשה גם ביום שני, כדי לאפשר לילדים יום מנוחה לאחר ליל המדורות. גם מערך הכבאות נערך לקיום המנהג ביום ראשון בלילה.
אני תומך לגמרי במהלך של הרבנות לדחות את המדורות ליום א' לפנות ערב במקום בשבת ובמוצ"ש, אך לדעתי הרבנות עשתה לעצמה חיים קלים. 
כבר לפני שנתיים, כשל"ג בעומר היה במוצ"ש פורסם שהדבר גורם לחילול שבת אדיר במירון, מצד חברות התחבורה והאבטחה במקום. חלק ניכר מהתקציב להילולה במירון מגיע ממשרדי ממשלה שונים (בשעתו פורסם שגם ההדלקות של החצרות הכי אנטי-ציוניות במירון ממומנות ברובם מכספי המדינה). בהודעה שפרסמה הרבנות אין שום פניה למשרדי הממשלה להתנות את מתן התקציבים בכך שההילולה תתחיל רק משעות הבוקר ולא בלילה, כדי למנוע חילול שבת. אפילו אין קריאה לציבור להדיר את רגליו מההילולה בלילה ולהשתתף במקום זאת בהדלקה של הראשון-לציון הרב עמאר שהוזז מהלילה (כפי שהדליק בשנה שעברה) ליום ראשון לפנות ערב. 

אז הודעת ובקשת הרבנות לא תשפיע כנראה בשום צורה על מה שמתרחש במירון. על מי היא כן תשפיע? על כל מי ששולח את ילדיו למערכת החינוך הממלכתית. ילדי משפחות הרבנים הראשיים לא יהיו כנראה בחופשה ליומיים בל"ג ובל"ד בעומר כי הם כנראה לומדים במערכת חינוך חרדית. מנגד, כל הציבור החילוני ורוב הציבור הדתי מושפע ישירות מהודעת הרבנות, כי ילדיו כן לומדים במערכת החינוך הממלכתית. זאת, על אף שהציבור החרדי שותף מלא לגרימת חילול השבת שישנה בהיערכות להילולה במירון. 

הרבנות אינה אשמה בכך שמישהו במשרד החינוך החליט לעשות עליהם סיבוב ולהוסיף יום חופש. הרבנות גם נהגה באופן הרצוי, לדעתי, כשניסתה להשפיע על דחיית חגיגות ל"ג בעומר. אך התוצאה היא אבסורדית. 

ואחרי כל זה ישנם הסוברים שאל לחילונים להיות שותפים בבחירת הרב הראשי...

יום רביעי, 17 באפריל 2013

הרב גולדווסר והרב פרופ' ברויד

משהו שמגיע אלינו מעבר לים.

הרב פרופ' מתתיהו (מיכאל) ברויד מארה"ב משמש כדיין בבית דין של אמריקה, כפרופ' למשפטים ולאתיקה והינו מחבר פורה מאד שמפרסם מאמרים רבים (כאן תמצאו את רשימת המאמרים שפרסם בתחומין). בימים האחרונים בארה"ב ישנה תכונה רבה סביב תחקיר עיתונאי שהתפרסם בקשר לרב ברויד. בעקבות פרסום התחקיר העיתונאי, פרסם הרב ברויד הבהרה והתנצלות.

מעשה שהיה כך היה. לפני קרוב לשני עשורים (!) הרב ברויד יצר דמות וירטואלית, תחת השם "הרשל גולדווסר". הרב הרשל גולדווסר הגיב בכל מיני פורומים אינטרנטיים, ואף היה חבר בפורום הפנימי של ארגון הרבנים IRF (שהוא מעין מקבילה אמריקאית ל"בית הלל"). אך הוא לא הסתפק בזה, הרב הרשל גולדווסר אף פרסם כמה מאמרים בכתבי עת, תוך כדי שהוא מפנה בהערות השוליים למאמרים שפרסם הרב ברויד. במקרה מעט מבדח, הרב ברויד והרב גולדווסר שלחו הערות לתיקונים בסידור קורן החדש שיצא באנגלית, וההוצאה ראתה לנכון להודות לשניהם בהקדמה לסידור (כפי שאפשר לראות כאן). עם הזמן, וכחבר בפורומים השונים, נאלץ הרב ברויד גם להמציא זהות עבור הרב גולדווסר, ולכתוב היכן הוא גר (בארץ, אגב), אצל מי הוא למד וכד'.

כאמור, בשבוע שעבר ניגש כתב אתר אינטרנט יהודי אל הרב ברויד וביקש ממנו תגובה על כך שכתובת הIP של הרשל גולדווסר ושלו הם זהים. הרב ברויד הכחיש את הטענה, אך כשהתברר לו שהדברים עומדים לראות אור, הוא פרסם בעצמו את הסיפור (קישור), במקביל לפרסום העיתונאי (כאן וכאן). בדבריו הוא טוען שהוא "ניהל" את הרשל גולדווסר יחד עם חבר שלו, שאת זהותו הוא מסרב לחשוף. הוא גם מתחרט על כך שהוא היה חבר ע"י הזהות הבדויה בפורום של הIRF.
כתוצאה מהסיפור, הרב ברויד הושעה מכהונתו כדיין בבי"ד של אמריקה לתקופת זמן לא-מוגבלת.

ועכשיו לשאלה הגדולה: האם יש פגם במעשיו של הרב ברויד? ואם כן, היכן הפגם?

חשבתי על כך לא מעט בימים האחרונים, אך אני לא כל כך מבין מה חומרת העניין. לענ"ד הרב ברויד שיחק לפי הכללים. ייתכן והיה מצופה מאדם שמחזיק בתפקיד כדיין ומרצה על אתיקה שישמש דוגמא ומופת ותמיד יתייצב מאחורי שמו האמיתי ויאמר את אשר יש לו לומר. אני מבין את הטיעון הזה. אך בסופו של דבר השימוש שהוא עשה עם הדמות הוירטואלית היה בגבולות הסביר, ומבלי שהוא הפר איזה שהם התחייבויות שהתחייב אליהם, להבנתי.
במילים אחרות, במדיה הוירטואלית אני סבור שגם דמות וירטואלית היא לגיטימית. אם יש פורום שמעוניין שלא יהיו בו דמויות וירטואליות, עליו לנקוט באמצעים כדי למנוע זאת. כל עוד הוא לא דאג לודא שכל אחת מהדמויות הוא באמת מי שהוא אומר שהוא, אין לו לבוא בתלונות אלא לעצמו.

מה דעתכם?

יום שני, 15 באפריל 2013

על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון

בפרקי אבות מופיעה המשנה הבאה על הלל הזקן (משנה מסכת אבות פרק ב משנה ו):

אף הוא ראה גולגלת אחת שצפה על פני המים אמר לה על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון: 
ובתרגום (לא מדוייק) לעברית: על שהטבעת - הטביעו אותך, וסוף מטביעיך שיוטבעו.

משנה זו מציבה בפני הלומד שאלות תאולוגיות לא פשוטות: וכי כל אדם שנרצח, נהיה לו כך משום שהוא רצח אחרים? האם כל אדם שרוצח מוצא את מותו הלא-טבעי?

ראשונים רבים פתרו את הבעיה הראשונה בזה שקבעו שהלל זיהה את ההרוג, וכך יכל לקבוע שאכן "על שרצח - נרצח".

אני מבקש להסב את תשומת לבכם לשני פירושים על משנה זו.

הראשון הוא הרמב"ם, בפירושו למשנה, שמוציא את המשנה לחלוטין מהמישור התיאולוגי, ומעמיד אותה באופן הטבעי בו העולם מתנהל. קרי, מי שמתעסק באש - סופו שיכווה:

והכוונה בזה המאמר שמעשי הרעות ישובו בראש עושיהם, כמו שאמר: +משלי ה כב+ "עוונתיו ילכדונו" וכו', ואמר: (תהלים ז טז) "בור כרה" וכו'. ומאמר החכמים: "במידה שאדם מודד בה מודדין לו". וזה נראה לעין בכל זמן ובכל מקום, שכל מי שיעשה הרעות ויחדש מיני העוול והפחיתויות - הוא עצמו ישיגהו נזק מאותן הרעות גופן אשר חידש, לפי שהוא ילמד פעולה שתיעשה לו ולזולתו. 

לדידו של הרמב"ם לא מדובר על השגחה פרטית, אלא על דרך התנהלות העולם, שמי שענייניו עם העולם התחתון סביר להניח שלא יצא מזה נקי (ראו כאן להרחבה).

בעל התוספות יום-טוב מביא תחילה את דברי המדרש שמואל שמפרש את המשנה על גלגולי נשמות. כלומר, מי שבאה לו מיתה לא טבעית, כנראה מכפר על מעשה שעשה בגלגול קודם, ואילו מי שרוצח בגלגול הנוכחי, גם אם יסיים את חייו בשלום, ישלם על כך בגלגול הבא. התוס' יו"ט אינו מקבל הסבר זה:

ולא יתכן בעיני כלל לומר שלא היתה כוונת הלל במאמרו זה כי אם מה שהוא בסוד הגלגול. שהוא אמנם מדברים הנעלמים וראוי להסתירם כי אם לשרידים אשר ה' קורא. ולא היה רבינו הקדוש מחבר המאמר הזה ושנאו במשנתו. כי כמו שאין המקרא יוצא מידי פשוטו. כך אין המשנה יוצאת מידי משמעה המובן לכל. והיה מניח מאמר זה עם שאר מאמרים מקובלים אצלם שהניחום בעל פה ולא כתבם במשנה. 

במקום פירוש זה, מציע התוספות יום-טוב שהלל מציב את האידיאל. כך, לדעתו של הלל, העולם אמור להתקיים, ואם אנו רואים שלא כך הדבר צריך שתהיה אמונה שבכל זאת יש דין ויש דיין:

וזה לפי שכשראה הגולגלת הזאת א"ל על דאטפת וכו' כלומר מסתמא הדעת נותן והשכל מחייב דעל דאטפת אטפוך ולסוף מטיפיך יטופון. כי במדה שאדם מודד בה מודדין לו. שכך היא המדה וכן השכל מחייב. אלא שעם כל זה המציאות מכחישו. שהרי הרבה נהרגים ולא הרגו והרבה הורגים ולא נהרגים. וכדי להסכים המציאות שלא יהא מכחיש למה שמחייבו השכל. והוא שעכ"פ הכל במדת אמת ושפיטת צדק נשפט. לפיכך הוא היה אומר והוה מרגלא בפומיה מן אז והלאה מרבה בשר מרבה רמה וכו' להרגיל בפי הבריות כי מתחייב הכל בחיוב אמתי ובמדת יושר שהרי אתה מוצא מרבה בשר מרבה רמה וכו' לענין הפחיתיות מרבה תורה מרבה חיים וכו' לענין המעלות. הרי כי מדות הנהוגות בעולם ישרות ותמימות הם. ומן הגלויות אתה דן לנסתרות לה' אלהינו שגם המה בצדק ויושר נמשכים. אלא שאין בנו כח להשכילם ולעמוד על תכונתם. כענין שנאמר (ישעיה נ"ה) כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי. ונמצא א"כ שזה המאמר על דאטפת וכו' לא אמרו בדרך חיוב לחייב שכך הוא ושכן יהיה. אלא בדרך הנחה היה אומר שכך היא ההנחה כפי השכל ומפני שהמפורסם מכחישו כדי שלא יבא האדם ח"ו לומר דלית דין ולית דיין לפיכך הוא היה אומר והרגיל בפיו להשמיע בקהל רב מרבה בשר וכו'. מרבה תורה כו' לומר שלמראה עינינו נשפוט בטוב טעם ודעת שכשם שאלו נמשכים כסדר בין לרע בין לטוב. כן כל המדות שבעולם נהוגות על הסדר ואף על פי שאין בנו כח להשיג. 

דברי הלל אלו מופיעים גם במסכת סוכה (תלמוד בבלי מסכת סוכה דף נג עמוד א) (למעשה, ראשונים רבים, וביניהם כנראה רש"י, לא גרסו משנה זו בפרקי אבות):

תניא, אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה אמר כן: אם אני כאן - הכל כאן, ואם איני כאן - מי כאן. הוא היה אומר כן: למקום שאני אוהב שם רגלי מוליכות אותי, אם תבא אל ביתי - אני אבא אל ביתך, אם אתה לא תבא אל ביתי - אני לא אבא אל ביתך, שנאמר (שמות כ) בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך. אף הוא ראה גלגולת אחת שצפה על פני המים, אמר לה: על דאטפת אטפוך, ומטיפיך יטופון. 


כך כותב הרב בני לאו (חכמים ח"א עמ' 170) על תחילת דברי הגמ' בסוכה:
הלל אומר את דבריו כאילו מפי הגבורה... זהו חידוש עצום של הלל: לקחת פתגם שכולו מדיף ניחוח עממי מיחסי אדם לחברו: "אם תבוא לביתי אבוא לביתך" ו"למקום שלבי אוהב, לשם רגלי מוליכות אותי", ולרמוז בשמחת בית השואבה למערכת היחסים האינטימית שבין אלוהים לישראל. הלל מביא את הכתוב: "אבוא אליך" ועליו הוא אומר: "אם תבוא". אם אתה, ה', אכן תבוא לביתי כפי שהבטחת, אבוא גם אני לביתך. והדברים אמורים בשמחת בית השואבה והלל מזכיר לקב"ה את חובת נוכחותו ומזמין אותו. 
לאור פירושו של התוספות יו"ט ודברי הרב בני לאו, גם דברי הלל "על דאטפך אטפוך" מקבלים מימד של התרסה מסוימת כלפי שמיא: כך העולם אמור להתנהג "על דאטפת אטפוך, וסוף מטיפייך יטופון".

ביום זה, יום הזכרון וערב יום העצמאות הדברים מתחברים אצלי לדבריו של הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק ב"קול דודי דופק" על כך שדם יהודי כבר אינו הפקר:



יום שבת, 13 באפריל 2013

נשות הכותל והקצאת מקום לרפורמים בכותל

אני מודה שמעולם לא התעניינתי בקבוצה הנקראת "נשות הכותל", גם אחרי שקראתי את הכותרת שבו דווח על איום לעצור אותן בשל אמירת קדיש, לא ממש התעניינתי. אבל אחרי שקראתי כי יו"ר הסוכנות היהודית, נתן שרנסקי, הציע לחלק מחדש את רחבת הכותל, ואחרי שגם רב הכותל הביע את הסכמתו להקצות שליש מהרחבה החדשה לתנועה הרפורמית, התחלתי מעט להתעדכן. 

עד כמה שידוע לי, נשות הכותל מקיימות את פעילותן מזה שנים ארוכות. אני לא בטוח מדוע בשנה האחרונה, או יותר נכון, בחדשים האחרונים, העניין פתאום קיבל הד תקשורתי כזה גדול: האם זה בגלל שהיום קל יותר להפיץ מסרים לתקשורת מאשר פעם, או שמא זה בגלל התגובות הלא-פרופורציונליות של רב הכותל והמשטרה? אינני יודע להכריע.

כך או כך אני יוצא מנקודת הנחה שלגורמי השטח יש יד ורגל בהפעלת לחץ על שני הצדדים (נשות הכותל והמשטרה) להגביר את תקיפותם בנושא. אני מתכוון לכל הנשמות הטובות שבאים "להגן על קדושת הכותל" וכד' ולא שמים לב בכלל שהם רק מאכילים את אמצעי התקשורת המבקשים לצייר את נשות הכותל כחבורה של נשים נרדפות.
את זה אני כותב גם אחרי ששמעתי בשבוע האחרון על קבוצה של בנות ממוסד דתי שהגיע לתפילת שחרית בכותל וכשהבנות התחילו לשיר, בצידי עזרת הנשים, הרחק מהמחיצה, ניגשו אליהן כל מיני נשמות טובות להעיר להן שכך לא מתנהגים בכותל.

אך כאמור, מה שהוביל אותי מעט להתעניין בנושא היתה הצעתו של נתן שרנסקי להרחיב את רחבת הכותל המערבי ולחלק אותו באופן שווה לשלושה חלקים: גברים, נשים ומעורב.

בואו נניח לרגע שיש באמת בעיה חמורה בכך שבעזרת הנשים תתארגנה נשים לקריאה בתורה, או שברחבה העליונה יתקיים מניין רפורמי או שוויוני. כשאני כותב "בעיה חמורה", כוונתי היא שהדבר פוגע בקדושת המקום. אחרי שהנחנו הנחה זו, הבה ונשאל: מה עדיף - שתתקיים הקריאה לנשים בעזרת הנשים והמניין הרפורמי ברחבה העליונה, או שיוכשר שטח מיוחד לשם כך?

הנה דבריו הידועים של ר' יצחק עראמה בעל ה"עקידת יצחק" בפרשת וירא:
ואני דנתי על זה פעמים רבות לפניהם ולפני גדוליהם, והסברתי להם שהחטא הגדול אשר יעבור עליו איש איש מבית ישראל בסתר, ושלא לדעת הרבנים, וברשות בית דין, חטאת יחיד הוא, והוא שבעוונו ימות על ידי בית דין של מעלה או מטה, וכל ישראל נקיים, כמו שהיה עוון פילגש בגבעה, אם היו בית דין שלהם מוסרין האנשים הרשעים ההם לבדם ביד ישראל.
אמנם החטא הקטן כשיסכימו עליו דעת הרבים, והדעת נתנה בבתי דיניהם שלא למחות בו, הנה הוא זימה ועוון פלילי, וחטאת הקהל כולו, ולא ניתן למחילה, אם לא בפורענות הקהל, כמו שהיה בבני בנימין על השתתפם בעוון. והוא היה עוון סדום, כמו שביררנו, שהם ובתי דינין שלהם הסכימו שלא להחזיק יד עני ואביון.
לדבריו, הבעיה הקשה יותר היא מיסוד של עבירה, הגם שתהיה עבירה קלה יחסית. זאת, לעומת מצב שבו ישנם יחידים העוברים על עבירה חמורה יותר. בעובר העבירה החמורה יותר מחויבים שלטונות החוק לטפל, אך אין בזה עוון על כל הקהל.


לסיום, השנה בחול המועד פסח, לראשונה מזה מספר שנים, הגעתי עם משפחתי לכותל באמצע היום. אני הופתעתי מאד לטובה לראות את המספר הרב של משפחות לא-דתיות שהגיעו לפקוד את המקום. היה ממש מקסים. 

יום שלישי, 9 באפריל 2013

טור פרידה מ"דעת תורה"

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.
את הרשימה הזו כתבתי עם דמעות בעיניים, אבל אני חושב שלעת עתה זו ההחלטה הנכונה. 

לפני שלוש שנים נוצר קשר ביני לבין עורך ”כיפה“ והתחלתי לכתוב טור בנושא רבנים ורבנות. בתחילה התווכחנו מעט מה יהיה שם הטור. אני רציתי את השם "עבד לעם קדוש", פרפראזה על אופן חתימת הרב קוק על מכתביו – "עבד לעם קדוש על אדמת הקודש". אנשי כיפה העדיפו את השם "דעת תורה". אני הרמתי ידיים די מהר, וזה השם שנבחר. הוויכוח הקצר הזה מעיד מאד על עבודת הרבנות. אני חושב שרוב הרבנים רואים את עצמם כעבדים לעם קדוש. הם אינם מעוניינים בתפקיד הרם בשביל הכבוד, או בכדי להלך על ראשי עם קדוש, אלא בכדי לשרת את קהלם ולסייע כפי אשר ידם משגת בעבודת ה' של הכלל והפרט. הם מתפללים "שלא תארע תקלה על ידי" ומקווים שדבריהם ודעותיהם אכן יהיו דעת תורה.

במשך שלוש שנים השתדלתי לכתוב פעם בשבועיים על עבודת הרבנות שלי ושל חבריי, וגם להעיר ולהאיר על נושאים אקטואליים הקשורים לרבנות. בקשתי לחשוף את הלבטים שאני ורבנים אחרים מתחבטים בהם דבר יום ביומו, ולספר על ההצלחות ולפעמים גם על הכשלונות, על השמחות ועל התסכולים שהם נחלתנו בתפקיד זה שההשגחה זימנה לנו.

בתחילת הדרך הצבתי שתי מטרות לטור הזה, וכך כתבתי בזמנו:
"המטרה הראשונה היא ל"הנגיש" את דמות הרב לציבור הרחב. אני מאמין שככל שהקורא יבין יותר את התהליכים והאתגרים שהרב מתמודד איתם, יחד עם הכלים וצורות הניתוח והחשיבה שהרב משתמש בהם, הוא יתקרב אליו גם בתודעתו. המטרה השניה היא להעמיד דמות של רב, על הצלחותיו, קשייו ולבטיו, שתגרום לצעירים לראות ברבנות אתגר שכדאי ורצוי לשאוף אליו."
אני מאמין בכל ליבי שהימצאותו של רב בקהילה יכולה להרים את הקהילה וחבריה לגבהים שהם לא היו מגיעים אליהם בלעדיו. תובנה זו יש לה שתי כתובות – חברי הקהילה שיכולים להסתייע רבות בהימצאותו של רב, ובחורים צעירים ומוכשרים שצריכים לראות ברבנות הקהילתית אתגר ושאיפה.

כתיבת הרשימות הועילה לי מאד לחדד נושאים בהם עסקתי בעולם הרבנות ושהעסיקו אותי, ואני מקווה שהם גם פתחו צוהר לקהל הרחב להיחשף ולחדד אספקטים שלא היו גלויים להם קודם לכן בעולם הרבנות.

אחד הדברים שהתחדדו אצלי בשנים האחרונות, הוא שהתפקיד אולי העיקרי של הרב בקהילה הוא להוביל תהליכים של שינוי. עליו לברור משלל תחומים את אותם הנושאים בהם הוא מרגיש שהקהילה תהיה מעוניינת להתפתח ולהתעלות, ולמקד הרבה מכוחותיו בכדי להנהיג את הקהילה, על שלל מורכבויותיה ומגוון דעותיה, לעבר היעד.

אינני יכול לומר כעת, לאחר שלוש שנים, שאני בטוח שמילאתי אחר המטרות שהצבתי לעצמי כשהתחלתי עם טור "דעת תורה", אך אני מקווה שבכל זאת הצלחתי מדי פעם לגרום לקוראים להסתכל על דברים באופן מעט שונה ממה שהם ראו אותם עד לקריאת הרשימות שלי.

לסיום, אני מבקש להודות מלב מלא בהכרת הטוב לאנשי ”כיפה“ שהעניקו לי את הבמה המכובדת הזאת. אחרון אחרון, אני רוצה להודות לאשתי, שאם אני לא טועה, עברה על כל אחת מהרשימות שהתפרסמו בטור זה בטרם פרסומם והעירה את הערותיה. שלי ושלכם – שלה הוא.


יום שני, 8 באפריל 2013

"מה מועלת תפלה?"

בלומדי במסכת שבת עמדתי נדהם מול התוספות הבא (תוספות מסכת שבת דף יב עמוד ב ד"ה "רבי יהודה"):

קשה לר"ת מה מועלת תפלה לר' מאיר ור' יהודה? דקאמר בפ"ק דר"ה (ד' טז. ושם): "הכל נידונים בר"ה וגזר דין שלהם נחתם ביוה"כ דברי ר"מ ר' יהודה אומר הכל נידונין בר"ה וגזר דין של כל אחד ואחד נחתם בזמנו בפסח על התבואה ואדם ביום הכפורים ר' יוסי אומר אדם נידון בכל יום". ואמר התם: אמר רב יוסף כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי - כר' יוסי, משמע דלר"מ ולר' יהודה לא מהניא צלותא!
וי"ל דהכא בשבת שבין ר"ה ובין יוה"כ איירי ולפי מאי דמשני התם איבעית אימא כדר' יצחק דאמר ר' יצחק יפה צעקה לאדם בין קודם גז"ד כו' אתי הכא שפיר.
התוספות שואל: איך מתפללים היום על החולה, הרי גזר דינו כבר נקבע בראש השנה?
התוספות עונה שני תירוצים: 
א. כשהגמרא אומרת שמתפללים על החולה, מדובר בשבת שובה. אחרת, באמת אין טעם להתפלל על החולה. 
ב. מה שמתפללים על החולה זה כר' יצחק הסובר שצעקה יפה גם לאחר גזר דין, ולכן אפשר להתפלל על החולה. 

במאמר מוסגר נציין שישנה תוספות מקביל, אך הרבה פחות מוקשה, גם במסכת ראש השנה (תוספות מסכת ראש השנה דף טז עמוד א):
וא"ת לרבנן נמי מי לא מצלינן רפאנו וברכת השנים ועוד רבי יהודה דאמר הכא אדם נידון בר"ה וגזר דין שלו נחתם ביוה"כ הא אמר בפ"ק דשבת (דף יב:) הנכנס לבקר החולה אומר המקום ירחם עליך ועל חולי עמו ישראל ואומר ר"ת דשלא יחלה ודאי לא מצלינן אלא לר' יוסי אבל שיתרפא מצלינן אליבא דכולי עלמא דמתי יחלו נגזר מתי יתרפאו לא נגזר ואמר בריש הנודר מן המבושל (נדרים דף מט.) אהך דרב יוסף קצירי קצירי ממש מריעי רבנן והשתא מצלינן אקצירי שיתרפאו ואמריעי היינו רבנן שלא יחלו ומה שמתפללין ברכת השנים היינו כדלקמן בפרקין (דף יז:) שאם פסקו גשמים מועטין שיורידם המקום בזמנן ועוד י"ל דתפלה דרבים שאני דגזר דינם נקרע כדלקמן (שם) וההיא דשבת דר' יהודה נמי יש לישב כהאי גוונא דדמיא לרבים דהוה מצלי בהדיה על כל חולים.
נחזור למסכת שבת. 
כיצד ניתן לעכל את דברי התוספות הללו. האם באמת יש הוה אמינא שאין מקום לתפילה, אחרי יום כיפור? ולפי התירוץ הראשון בתוספות זה לא רק הו"א, אלא גם מסקנה! 
כיצד אפשר לומר דבר כזה אחרי כל מה שאנחנו לומדים בתנ"ך, על תפילת אברהם על סדום, תפילת חזקיה לרפואתו ("אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים"), תפילת דוד על בנו ועוד?

בספר "שבת של מי" הוא מפנה למספר ספרים, אך לא הצלחתי למצאם:
עיין במפרשי עין יעקב ובזהב שיבה ובס' ישרש יעקב ובס' הבהיר פתח עינים דהרגישו הרבנים כל הצורך בדברי תוס' הללו ויתובי יתיבו:
גם בדברי האחרונים האחרים במקום לא מצאתי ארוכה לשאלותי. 

אודה לכל מי שיסייע בהסבר דברי התוספות הללו. 

"מצווה עוברת היא ואין די אחרים העושים אותה"

בתחילת חודש ניסן יצא לאור גליון מעיינותיך #36, שלא הספקתי לכתוב עליו לפני פסח, על אף שעשיתי בו שימוש בשיחותי בחג הפסח.

בגליון נדפסו מספר מכתבים מהרבי מלובביץ' שנכתבו לרגל חודש ניסן וחג הפסח. צד את עיני המכתב הבא (לחצו להגדלה):

לאחר שקראתי, החלפתי את נושא המכתב מעריכת "מבצעים" למבצעים אמיתיים, קרי השירות בצה"ל. גם אחרי ההחלפה, המכתב הוא חזק ביותר. 

יום ראשון, 7 באפריל 2013

ביקורת ספרים: "אבולוציה: תורת ההתפתחות"

לפני מספר שבועות הגיע לידי החוברת "אבולוציה: תורת ההתפתחות" שהינו סיכום של שיעור או מספר שיעורים שניתן ע"י הרב גיורא רדלר. החוברת בת 55 עמודים, כאשר עשרת העמודים האחרונים הינם נספח עם שאלות ותשובות על תאוריית האבולוציה. הארבעים וכמה העמודים שנותרו עוסקים במה שאפשר לכנות הסתירה בין היהדות לבין תורת האבולוציה.

עד כמה שידוע לי, ישנם שלושה אתגרים שמעמיד תורת האבולוציה בפני האדם המאמין:
א. בעית התאמת המסופר בתחילת ספר בראשית עם האופן בו התפתח היקום עפ"י תורת האבולוציה.
ב. תורת האבולוציה במובן מסוים מייתר את קיומו של האל. אם אפשר לתאר כיצד נברא העולם ע"י תהליכים טבעיים, למה צריך לומר שיש בורא לעולם? [זו טענת התער של אוקאם, ולהבנתי זו הטענה העיקרית של דוקינס]
ג. גם אם ניתן לגשר על הפער בין המסופר בתורה לבין המתואר ע"י תורת האבולוציה (בעיה א' דלעיל), כיצד אפשר לקבל את שינוי מסורת הפרשנות של פרקי הבריאה בבראשית? התורה נמסרת מדור לדור, כשדור אחד מתחיל לפרש אחרת את התורה מהדור שלפניו - יש כאן בעיה.

אשאיר ביד הקורא לדרג את גודל האתגרים דלעיל, רק אומר שלטעמי אתגר א' הוא האתגר הפשוט יותר מבין השלושה.

עם איזה מהאתגרים הללו מתמודד החוברת שבפנינו?
לצערי, בתחילת החוברת אין הגדרה של הבעיה, ולכן אינני יכול לומר באופן ודאי עם אילו מהאתגרים הללו מנסה המחבר להתמודד. לאורך החוברת אני זיהיתי התמודדות בעיקר עם בעיה א' ומהדברים משתמעת גם איזו שהיא התמודדות גם עם בעיה ג'. לגבי בעיה ב', המחבר מזכיר אותה פעם או פעמיים בדבריו, אך העיסוק בה הוא שולי מאד.

המחבר מתחיל את דבריו בהקדמה לחיבור, כשהוא פורס ארבע שיטות להתמודדות עם סתירות בין התורה למדע (עמ' ד-ה):
א. "דברי חז"ל הם אמת מוחלטת במובן הפשוט של המילה" ולכן אם יש סתירה, כנראה המדע טועה.
ב. השתנות הטבעים.
ג. חז"ל סמכו על הידע המדעי של תקופתם ולא התכוונו שדבריהם יובנו כאמת מדעית.
ד. "דברי חז"ל - וגם חלק מסיפורי התורה הנוגעים לעניין - אינם באים לתאר מציאות פיזית או אמיתות מדעיות, אלא מתייחסים לצד הרוחני של המציאות. אין סתירה עם המדע המודרני כיון שחז"ל אינם עוסקים כלל במדע, במובן המודרני של המילה".

המחבר מבקש לנקוט בשתי השיטות האחרונות.
עמדה זו היא אולי נכונה כשלעצמה, אך קצת מטעה. כשעוסקים בשאלת התאמת סיפור הבריאה שבספר בראשית עם תאורית האבולוציה. כאן לא מדברים על חז"ל כי אם על התורה, והרבה יותר קשה לומר שהתורה סמכה על הידע המדעי של תקופה קדומה.

כדי לענות על שאלת הסתירה בין המסופר בתורה לבין היוצא מתורת ההתפתחות מציע המחבר הצעות שאינן ממש חדשות:
א. ימי הבריאה אינן ימים כפשוטן - לפחות על ימי הבריאה שקדמו לבריאת המאורות, זו טענה שקשה להתווכח איתה.
ב. המקובלים כתבו ש"הקב"ה יוצר עולמות ומחריבן", ולכן אין שום בעיה אמונית לקבל שהיו עוד תהליכים ועולמות לפני ששת ימי בראשית.

מעבר לשתי טענות אלו מבקש המחבר לטעון שכבר הראשונים סברו וקבלו את תורת ההתפתחות, לפחות ברמה שהמינים היותר מורכבים התפתחו מהמינים הפחות מורכבים. את זה הוא מנסה להראות משני קטעים בספר הכוזרי (הקטע המודגש הוא המצוטט בחוברת):

1. ספר הכוזרי מאמר ב מד:
כמו שידעת כי היסודות נהיו להיות מהם המוצאים ואח"כ הצמח ואח"כ החיים ואח"כ האדם ואח"כ סגולת האדם 

2. ספר הכוזרי מאמר ד ג:
ואם הדבר כן והאלהים הוא רוח העולם ונפשו ושכלו וחיותו, כאשר נקרא חי העולם, כבר נתברר הדמיון על דרך השכל, כל שכן שלנבואה ראות יותר גלוי מההקשה, והראות ההוא השיג ההמון העליון עין בעין וראה צבא השמים מהרוחניים הקרובים וזולתם בצורת אדם, ולהם רמז באמרו: +בראשית א' כ"ו+ נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, והטעם כי כבר הדרגתי היצירה והבאתיה על סדר החכמה, מן היסודות על המחצבים, אל הצמחים, אל החי אשר באויר ובמים, ואחר כן אל החי אשר בארץ בעלי החושים הזכים והידיעות הנפלאות, ואין אחר המדרגה ההיא אלא מדרגה שהיא קרובה מן הסוג האלהי המלאכי, וברא האדם בצורות מלאכיו ומשרתיו הקרובים אליו במדרגה לא במקום, כי התעלה מהמקום. 
ממקורות אלו מסיק המחבר (עמ' כא):
כמעט מיותר לציין במפורש שלריה"ל אין שום בעיה עם תורת ההתפתחות
לצערי, אני לא הצלחתי להבחין במה שהמחבר רואה כפשוט.

את דבריו בנושא זה מסיים המחבר עם עוד פיסקה שלא הצלחתי להבין:
ריה"ל כמו כל חכמי ישראל, כפי שנראה בהמשך במקורות נוספים, מנסה ללמדנו שמעשה ה' הוא הוא המציאות. היחס הנכון למושג האלוהי הוא ההבנה שבתורה לעולם לא מדובר על ה' לכשעצמו, אלא על האופן בו ה' מופיע אלינו דרך המציאות. ממילא, כשהתורה כותבת על "נעשה אדם", היא אינה מתארת ארגז חול קסום שניתן ללוש ממנו בני אדם, אלא על האופן בו רצון ה' מופיע במציאות וזו עשיית האדם.... מטרתנו היא להראות כאן כי הטענה שתורת האבולוציה סותרת את התורה או היהדות, ושלא יכול להיות שהעולם התפתח בדרך אבולוציונית אינה רק בגדר טעות, אלא כפירה בקב"ה.

בהמשך מביא המחבר כך:
עלינו לעיין במקור שלמעשה היה צריך להתחיל בו. מקור שכל ילד בן חמש צריך להכיר - רש"י על הפסוק הראשון בתורה. רש"י כאן מבהיר עד כמה הטענה שששת ימי בראשית הם ששה ימים ממש וסיפור הבריאה בתורה הוא סיפור על תחילת המציאות הפיזית, שגויה מיסודה ונעוצה בחוסר ידע וחסר לימוד בסיסי. 
הרש"י המדובר הוא זה (רש"י בראשית פרק א פסוק א):

בראשית ברא - אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו ז"ל בשביל התורה שנקראת (משלי ח כב) ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו (ירמיה ב ג) ראשית תבואתו.
ואם באת לפרשו כפשוטו כך פרשהו בראשית בריאת שמים וארץ והארץ היתה תהו ובהו וחשך ויאמר אלהים יהי אור. ולא בא המקרא להורות סדר הבריאה לומר שאלו קדמו, שאם בא להורות כך, היה לו לכתוב בראשונה ברא את השמים וגו', שאין לך ראשית במקרא שאינו דבוק לתיבה של אחריו, כמו (שם כו א) בראשית ממלכות יהויקים, (בראשית י י) ראשית ממלכתו, (דברים יח ד) ראשית דגנך, אף כאן אתה אומר בראשית ברא אלהים וגו', כמו בראשית ברוא. ודומה לו (הושע א ב) תחלת דבר ה' בהושע, כלומר תחלת דבורו של הקדוש ברוך הוא בהושע, ויאמר ה' אל הושע וגו'. ואם תאמר להורות בא שאלו תחלה נבראו, ופירושו בראשית הכל ברא אלו, ויש לך מקראות שמקצרים לשונם וממעטים תיבה אחת, כמו (איוב ג י) כי לא סגר דלתי בטני, ולא פירש מי הסוגר, וכמו (ישעיה ח ד) ישא את חיל דמשק, ולא פירש מי ישאנו, וכמו (עמוס ו יב) אם יחרוש בבקרים, ולא פירש אם יחרוש אדם בבקרים, וכמו (ישעיה מו י) מגיד מראשית אחרית, ולא פירש מגיד מראשית דבר אחרית דבר. אם כן תמה על עצמך, שהרי המים קדמו, שהרי כתיב ורוח אלהים מרחפת על פני המים, ועדיין לא גלה המקרא בריית המים מתי היתה, הא למדת שקדמו המים לארץ. ועוד שהשמים מאש ומים נבראו, על כרחך לא לימד המקרא סדר המוקדמים והמאוחרים כלום:
בהסבר דברי רש"י אלו המחבר מאריך מעט. אביא בפניכם רק את סיכומו:
קודם כל, סיפור הבריאה עוסק בעניינים עמוקים ונסתרים בפנימיות התורה, ולא ניתן להבין פסוקים אלו כפשוטם. מעבר לכך, גם אם אדם ירצה לפרש את הפסוקים כפשוטם, על כורחו הוא יאלץ להבין שאין שום קשר לסדר הבריאה. התורה לא באה לתאר כרונולוגית את סדר בריאת העולם. זה פשוט לא הנושא של פרשת בראשית. 
אני הקטן סבור שהמחבר לא הבין את דברי רש"י. מכיוון שהוא לא הראשון שאני נתקל בו שהתקשה בדברי רש"י אלו, אבארם. 
רש"י התקשה בפסוק "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". אם נסביר פסוק זה כפשוטו יצא שבתחילת הבריאה נבראו השמים והארץ. אך בהמשך הפרק אנו למדים שהשמים והארץ נבראו רק ביום השני. 
לכן רש"י מציע לדרוש פסוק זה: בראשית - בשביל ראשית. ומוסיף רש"י וכותב שאם בכל זאת הינך מעוניין לפרש הפסוק על פי פשוטו, עליך לפרשו כך: "בראשית בריאת אלהים את השמים ואת הארץ, והארץ היתה תוהו ובוהו וכו'". 
אין בין דברי רש"י אלו לדברי המחבר כלום. 

עכשיו בואו נתמודד עם התזה העיקרית. 
בטענה כאילו שחכמי ישראל מאז ומעולם ידעו על תורת ההתפתחות (לפחות באופן מסוים, וכך להבנתי מציע המחבר להתמודד עם אתגר ג' שהצענו בפתיחת דברינו), ולא נצרכו להתגלות המאובנים כדי לדעת שהיא אמת, ישנה בעיה. מדוע חכמי ישראל לא גילו סוד זה לכלל האנושות? מדוע השאירו זאת בידיו של צ'ארלס דארווין לגלות את סוד הבריאה? יתרה מזאת, תאוריית האבולוציה פגעה במידה רבה באמונה בבורא עולם בקרב מאמינים רבים מסביב לעולם ובמגוון דתות, האם לא היה זה יותר אחראי שחכמינו יהיו אלו שיסבירו תאוריה זאת למאמיני העולם? 

אך יתרה זאת, מה בעצם טענה זו אומרת על תחילת ספר בראשית? האם היה אדם הראשון? האם היה גן עדן, וחטא אדם הראשון בגן עדן? הרי תאוריית האבולוציה אינה סבורה שנוצר רק זוג אחד - זכר ונקבה - של הומו-ספייאנס, אלא שהתפתח מין שלם. 
המחבר עצמו מרגיש בבעיה זו, ומציע כעבור פרק כך (עמ' לא-לב):
איך זה קרה בפועל אנחנו פשוט לא יודעים... זה לא משנה שום דבר, וזו הנקודה החשובה כאן. פרשיות בראשית ונח הן סתרי תורה ואי אפשר להבין את סיפור הבריאה כפשוטו, כפירוט של יצירה על פי סדרי זמנים כרונולוגי... התורה מדברת על העיקר, והעיקר הוא שהופיע עולם חדש. עולם חדש משמעו נשמה חדשה, מהות עצמית חדשה, מטרה חדשה, סדר חוקים חדש, ואותו סדר חוקים  - העולם שלנו - הוא זה שהופיע לפני חמשת אלפים ומשהו שנה. 
אני אישית מסכים עם רוב הפיסקה הזו, אך לענ"ד היא אינה מסתדרת עם הטענה כאילו התורה מתארת סוג של תורת-התפתחות. אם סתרי תורה יש כאן, אז תיאור תורת-התפתחות נדמה לי שאין. 


הפרק החמישי שואל המחבר את השאלה הבאה:
לאחר שראינו שאין שום בעיה אמונית בתורת האבולוציה, נשאלת השאלה - מדוע לדתיים כה רבים ישנה הנטייה האינסטינטיבית לטעון כי לא יתכן שהאדם התפתח מהקוף, או כי העולם והחיים התפתחו בצורה הדרגתית לאורך מליוני שנים? מדוע ניטשת מלחמת חורמה בקרב חוגים רבים נגד הטענות המדעיות על התפתחות החיים?
לא ברור לי למה, אבל משום מה אין המחבר מונה את אתגרים א' ב' וג' שמניתי בפתיחת דברי, אלא כותב את הדברים הבאים:
טענה זו נובעת, כמו רבות מהטעויות ומהשאלות באמונה מהגשמה של המושג האלוהי. אדם שאינו מגשים מבין שמבחינת הקב"ה אין שום הבדל בין בריאה שאורכת שש שעות, כפי שהמדרש מזכיר, לבין שישה מליוני שנים. שום הבדל. 
גם אם דברים אלו נכונים, האם באמת צריך להגיע אליהם כדי להסביר את הרתיעה מתורת האבולוציה?

לסיכום דברי אומר שלאורך קריאת החיבור הזה נסיתי להבין מה מנסה המחבר להוסיף על דברים קודמים שנכתבו בנושא תורת האבולוציה (יש מספר הפניות לספר "אלוהים משחק בקוביות"). לא הצלחתי לענות לעצמי על שאלה זו.

יום רביעי, 3 באפריל 2013

ציוצים מכנס בית הלל בנושא "דמותה של הרבנות בישראל"

אני נמצא בכנס של בית-הלל העוסק בנושא "דמותה של הרבנות בישראל". יש הרבה דוברים מעניינים. אשתדל לצייץ במהלך הכנס. תהנו.
המושב הראשון עוסק במערכת בתי הדין בישראל. הרב יוסף כרמל, ראש ארץ חמדה, הוא הדובר הראשון. להלן מדבריו.
מה הסיבות שהקמנו רשת בתי דין אלטרנטיביים?
ישנם הטוענים כנגד ארץ חמדה שהקמת בתי הדין היתה הדרך הלא-נכונה ללכת בה. במקום, היה אולי צריך להלחם על כך שתהיה אפשרות ממלכתית לדון עפ"י התורה
בשנת 1950 פנו 2000 אזרחים לבתי הדין הרבניים של המדינה כדי לדון דין תורה. כעבור כ50 שנה, המספר הזה ירד ל200.
לירידה הזו גרמו שני שותפים: בית המשפט העליון ובתי הדין הרבניים "שעזרו לבית המשפט העליון לפגוע בסמכויות בתי הדין".
כשבית המשפט העליון קבע שאסור לשופט מטעם המדינה לעסוק בבוררות, משמעות הדבר הוא שאף דיין בבית דין של המדינה לא יכול לעשות דין תורה.
כך יוצא שכיום הדרך היחידה שפתוחה בפני אזרחי המדינה לדון בדיני תורה הוא בבתי הדין הרבניים הפרטיים.
מה שגרם לבית המשפט העליון להוציא את אותה ההלכה היה שבתי הדין הרבניים טענו בפני בג"ץ שהם כפופים רק לתורה ולא לחוקי המדינה.
"אני לא רוצה לחיות במדינה שאין בה בית משפט עליון חזק, לא יותר מדי חזק". כאזרחי המדינה אנחנו כפופים לחוקי המדינה, ואין סתירה לשמירת תו"מ.
אחרי שהחליטו להקים את בתי הדין של גזית, ישנו 10 שנים כדי לראות כיצד הופכים את חושן משפט למשהו שאפשר לדון מתוכו.
איננו רוצים מערכת שאנשים מגיעים אליה כי הם חייבים. רוצים מערכת ששמעה הטוב מושך אליה אנשים. זה העקרון הראשון לבניית מערכת פרטית אלטרנטיבית.
הכלל של user-friendly צריך להיות לנגד עיניו של כל מי שנותן שירות תורני לציבור.
העקרון השני הוא שהמערכת חייבת להיות סופר-מקצועית. פירושו של דבר גם הכרת המציאות לאשורו. בכל הרכב יושב דיין עם תואר אקדמי. זה חלק מהמקצועיות.
לסיום, כל נסיון של הקמת מערכת אלטרנטיבית צריך להיות מתוך כבוד למה שקיים, מתוך ענווה, ומתוך רצון לשפר. לא מתוך ניגוח ומלחמה. ע"כ הרב כרמל.
הדובר השני הוא הרב שלמה ריסקין, רבה של אפרת. להלן דבריו.
יש פלורליזם בהלכה. לא בכל דבר. אבל ברוב הדברים. אין רק דרך אחת וגישה אחת. אלו ואלו דברי אלוקים חיים.
אנחנו לא מאמינים בחוסר האפשרות לטעות של בתי הדין.
שני סיפורים על מעומדים לגיור שלמדו בישיבות שבתי הדין העבירו אותם שבעה מדורי גיהנם ללא שום סיבה.
הכרחי שיהיו בתי דין אלטרנטיביים לגיור שלא יאמינו שמטרתם להקשות על המתגייר. כיום, בגדול, הגישה בנתיב שונה מהקיים בבתי הדין האזרחיים.
בעניין גירושין. הרמב"ם האומר שאל לנשים להיות שבויות אצל בעליהן, צריך להיות לנגד עינינו.
בגיור ובגירושין ישנן כמה גישות בהלכה. בבתי הדין הקיימים כיום יש גישה כמעט אחת ויחידה.
לכן יש צורך רב בבתי דין אלטרנטיביים שייצגו את שלל הדעות בהלכה.
ע"כ הרב ריסקין. כעת הרב ד"ר שאול פרבר ממכון עיתים.
שירותי הדת במדינה ניתנים בשלושה תחומים: א. קבורה. ב. גיטין. ג. נישואין.
בגיטין יש מערכת מאד ריכוזית. המדינה קובעת בדיוק מי רשאי ומי לא רשאי לעסוק בגירושין.
בקבורה, כל מי שרוצה יכול להקים לעצמו חברה קדישא, כל עוד הוא עומד בתנאי סף.
בנישואין, המדינה קבעה מי הם רשמי הנישואין, אך כל מי שעומד בתנאי סף של הרבנות יכול לחתן.
כיום הגיור דומה מאד למצב שמתרחש בגיטין. גם מי שיכול לגייר בחו"ל לא יכול לגייר בארץ.
אם כולנו מתלוננים על האופן בו נבחרים הדיינים, ואנחנו לא מרוצים מהסחורה שהם מספקים, האם עדיין עלינו לומר שבתי דין אלו זה משהו קדוש?
אם יש לנו רצון לשנות - צריך לקבוע עובדות בשטח. אין אלטרנטיבה אם לא יוצרים אלטרנטיבה.
ע"כ דברי הרב שאול פרבר.
שאלה לרב כרמל: מה ההיקף את התיקים הנידונים בגזית? עד כמה בתי הדין באמת דנים דין תורה ולא פשרות למיניהם?
תשובת הרב כרמל: ברירת המחדל אינם פשרות. אנחנו מעוניינים לתת לצדדים צדק.
יש כיום 8 בתי דין של גזית. נידונים בהם מאות תיקים בשנה, כאשר מספר זה נמצא בעליה מתמדת.
יש תוכניות גם בענייני אישות. מעוניינים להציע גם בבתי הדין הרבניים הפרדה בין הדיון על הגט לבין הדיון הממוני (שיוכל להיות בגזית).
המשוב השני עוסק ב"רבנות ראשית ורבנות עיר". הדובר הראשון: עו"ד הראל גולדברג, עובד משרד המשפטים, על מעמדה המשפטי של הרבנות הראשית לישראל.
החוק אינו מכיר בתפקיד הרב הראשי. היא מכירה בגוף "מועצת הרבנות הראשית". הרב הראשי יכול להוביל את המדיניות שלו רק בעזרת המועצת.
150 חברי הגוף הבוחר את הרב הראשי (והמועצת) מורכב מ80 רבנים ו70 נציגי ציבור. יחסית, הגוף הבוחר לא כל כך נתון למניפולציות.
בניגוד לנשיא מועצת הרה"ר שהחוק לא מעניק לו סמכויות. לנשיא בתי הדין הרבניים כן מעניק החוק סמכויות. בגוף הבוחר את המועצת האחרון היו 4 נשים.
כיום אין מינוי של רבני התיישבות מכיוון שלא הגיעו להסכמה למי הרב ייתן דיווח.
עו"ד גולדברג אמר עוד הרבה ממה שלא היה לי כוח לסכם. מאד מעניין.
כעת מדבר הרב דוד סתיו.
צריך לדעת שכמו שיש בעיות ברבנות הראשית וברבנות הממלכתית בכלל, יש גם בעיות כמעט בכל משרד ממשלתי במדינה שלנו. הרבנות לא שונה מהותית.
עם זאת, מוסדות המחזיקים בכח בידיהם, יחד עם מונופול וריכוזיות, יחד עם מגזריות, זה מתכון מאד מסוכן.
ברמה הפרקטית: יש כיום כ40 ח"כים דתים. סביר להניח שההרכב הזה לא ייתן את ידו לשינויים מהותיים הקשורים לנישואין אזרחיים. זה ברמה הפרקטית.
ברמה האידיאולוגית, זה שהרבנות אחראית על נישואין וגירושין, זה כח אדיר - שיכול להיות חיובי ויכול להיות שלילי.
הכוח הזה יכול לאפשר לרבנות לגרום להתבוללות אדירה בא"י ומנגד יכול לגרום לאחדות האומה.
על פי רישומי הרה"ר שליש מהזוגות שנישאו ב2010 לא התחתנו עם בני/בנות זוג שהמדינה מכירה ביהדותם.
הפתרון לזה הוא לעשות בירורי יהדות בצורה מקרבת.
כשמדברים על גיור, הכוונה הוא גם על אלפי ילדים הלומדים במוסדות ממ"ד יסודיים, שמקשים עליהם את תהליך הגיור.
עיכוב הגיור משמעותו שהילדים הללו ילכו לתיכונים לא-דתיים ויתחתנו בסוף כלא-יהודים.
מתנגד למודל הקהילתי בכל מה שקשור לגיור, קידושין וגירושין, שעלול להוביל לנישואין אזרחיים ולהרחיק את עולי בריה"מ מהיהדות.
הליכה לדרך המודל הקהילתי נכונה בכל הקשור לבחירת רבנים, אך אסור לותר על הרבנות הראשית הממלכתית.
תפקיד הרבנות הוא גם להביע עמדות ציבוריות. לפחות בהעלאת התמודדות ערכית בנושאים הציבוריים. (לא צריך להביע עמדה בכל דבר).
אסטרטגית רצינו להפוך את נושא בחירת הרב הראשי, לנושא שמעסיק את הציבור הישראלי. בזה הצלחנו. לפחות 40 שנה לא עוסקים בנושא הזה כמו שעוסקים כיום.
פוגש הרבה אנשים חילוניים שאומרים: הדבר האחרון שחשבתי שיעניין אותי אי פעם הוא בחירת הרב הראשי, וכיום אני מרגיש שהנושא בוער בי.
גם אדם חילוני רוצה זיקה ליהדות. גם הוא רוצה שילדיו יתחתנו עם יהודים כאן בארץ ולא בחו"ל. יש לרה"ר פוטנציאל להשפיע על הרבה דברים במרחב הציבורי
יש הרבה דברים שאפשר להפריט מצד אחד, אך להשאיר מנגנון פיקוח ממלכתי יחד עם קוד אתי שכל העוסקים יהיו מחוייבים לה.
המאבק הקשה ביותר שלי אינו עם החרדים, ובודאי שלא עם החילונים, אלא בתוך הציבור הדתי-לאומי.
לא מבין איך אפשר לומר את המשפט "תפקיד הרבנים הוא לא לתת פתרונות אלא ללמד תורה". (משפט שנאמר ע"י הרב מרדכי שטרנברג בשבוע שעבר).
ע"כ דברי הרב סתו. לענ"ד היה מרתק.
ד"ר הדר ליפשיץ, נאמני תורה ועבודה, מציג את המודל הקהילתי.
יש שני כשלים יסודיים ברבנות: מונופול וריכוזיות. אין תחרות במתן שירותי הדת, ומי שמחליט על מינוי רבנים זה שר הדתות.
שירותי הדת היסודיים הם: רבנות, כשרות, נישואין וגיור.
יש בחו"ל מקומות בהם משלמים מס דת וולנטרי. כך מציעים גם לעשות בארץ. מי שמשלם את מס הדת יירשם לבית כנסת מסוים והוא יקבל תקציב לפי מי שחבר בו.
הרב יהיה עובד של הקהילה. כל קהילה תמנה את הרב שהיא חפצה בו, והרב יצטרך למסור לה דין וחשבון על פעילותו (ולא למדינה).
קהילה יכולה להיות גם חילונית או רפורמית.
הכשרות, הנישואין והגיור יתנהלו על ידי אגד של קהילות.
המודל הקהילתי ימנע מהרפורמים לעתור לבג"ץ כי הם יצטרכו להראות כמה חברים יש להם שמשלמים מס דת.
כל המודל של הרב קוק להוציא סמכויות ותקציב מגורמים מקוריים עבור גורם כלל-ארצי, הוא מודל שהיה מקובל בשלטון לפני שבעים ומאה שנה.
כיום בכל העולם מקובל להוציא סמכויות מגורמים כלל ארציים ולהעניק אותם לגורמים מקומיים.
כיום מקדשים את המודלים שבנה בן-גוריון שהיה הרבה יותר אנטי-דתי מכל ח"כ שיש היום בכנסת. במפלגות הכי חילוניות שומרים הרבה יותר יהדות מאי פעם.
המושב השלישי עוסק ב"מערך הכשרות בישראל". הדובר הראשון הוא הרב אהרן ליבוביץ, רב קהילה בירושלים.
הנחה א: מערך הכשרות בירושלים לא מתפקדת. אי אפשר לסמוך על תעודת כשרות של הרבנות ירושלים.
לא בא לפתור את בעית כלל ישראל. בא לתת מענה לציבור שלו - בני הקהילה שלו בשכ' נחלאות בירושלים.
יוזמה שהתחילה בפייסבוק "כשרים בלי תעודה". יש תחושה שלפעמים התשלום למשגיח שלא עושה כלום חוץ מלגבות את משכרותו זה כתשלום פרוטקשין.
יש ציבור גדול של אנשים שאינם בני-תורה, ואף דתל"שים שרוצים שהמסעדות תהיינה כשרות. לא אכפת להם שרב יהיה זה שיאמר שכשר.
"ההרגשה שלי הוא שחוק אונאה בכשרות בירושלים גורם לאונאה." החוק מסיר את האחריות מהצרכן ומעניק אותו אך ורק לנותן הכשרות.
חושב שצריך לומר שאפשר לסמוך על בעלי עסק שמודיעים שהעסק שלהם כשר.
הבעיות ההלכתית: האם בעל העסק מבין מה זה כשר? האם ניתן לסמוך עליו, הגם שהוא עצמו לא אוכל כשר ויש גם נגיעת ממון?
איך המודל עובד? בעל העסק קשור ל"נאמני כשרות" שמסבירים להם את חומרת הכשרות. בעל העסק מתחייב בפני הקהילה שהוא מבין את המשמעות שסומכים עליו.
גם מודיעים לבעל העסק שאם יתגלה שהוא לא עומד בהתחייבות הדבר יפורסם ברבים והוא כבר לא יהיה נאמן.
"נאמני הכשרות" הינם בחורי ישיבה הלומדים איסור והיתר הבונים מערכת יחסים אישית עם בעלי העסק והעובדים ומבקרים בעסק מדי פעם ומתעניינים בנעשה.
המודל מתאים לבתי קפה שכונתיים, לא ברשתות, אולמות ומקומות גדולים.
ע"כ הרב ליבוביץ. הדובר האחרון (שאמר שהוא יקצר מאד) הוא הרב זאב ויטמן.
המצב הרצוי והנדרש בנושא הכשרות הוא שכל מקום שיש תעודת כשרות יהיה גם כשר. אי אפשר לומר שכיום זה כך בכל מקום.
הרצוי הוא שמצב הכשרות לא יהיה תלוי במי עומד בראש המערכת. ראה כמה רבנים ראשיים שרצו לעשות מהפכות. לצערו, לא תמיד המהפכות נעשו. קל לרצות.
ע"כ דבריו הקצרים. וע"כ מהכנס.

יום שני, 1 באפריל 2013

20 שנה לפטירתו של הגרי"ד סולובייצ'יק

לפני חמש שנים כשמלאו 15 שנה לפטירת הרב סולובייצ'יק פרסמתי את הטור הבא. אני מעתיק אותו לכאן לרגל 20 שנה לפטירת הרב סולובייצ'יק.

הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק מארה"ב נפטר בחול המועד פסח לפני 20 שנה. הרב סולובייצ'יק היה למנהיג הלא-מעורער של היהדות הדתית (לא חרדית) בארה"ב. מאז פטירתו, ובעצם מאז פרישתו מחיים ציבוריים, אין תחליף לאדם הגדול הזה. ברשימה זו ברצוני להתייחס דווקא למספר פנים שבדרך כלל לא מרבים להתייחס אליהם. בנקודות אלה, רואים לענ"ד את גדולתו של האיש ואת המיוחד (אך לא בהכרח הייחודי) שבדמותו של מנהיג זה שאין לה תחליף לא בארץ ובטח שלא בארה"ב. יחד עם זאת, רואים גם את ירידת הדורות שחלה בחמישים השנים האחרונות הן בציבור הדתי בכלל והן בעולם הרבני בפרט.

א. הרב הגיע לשיא פריחתו ופעילותו בשנות הששים לחייו. את מאמריו הגדולים נאם וכתב בטרם הגיע לגיל שבעים. תלמידיו הגדולים ביותר למדו אצלו כשהוא היה צעיר ומלא אנרגיה, ולא אדם שקשה לו לעלות במדרגות. הבה נסתכל סביבנו - מרבית רבותינו ורבנינו הפופולאריים, אלה שדבריהם מתפרסמים באתרי האינטרנט ובעיתונות הדתית, הינם בסביבות גיל הששים. האם נוכל להצביע על מי מהם כרב ומנהיג ציבור הנמצא בשיא פריחתו? האם נוכל למנות מאמרים וספרים שרבותינו אלה פרסמו ושניתן לומר עליהם שבעוד עשרים שנה כמעט ולא יהיה אדם מן השורה בציבור הדתי שלא קרא או לפחות שמע עליהם ומכיר בגדול את תוכנם?

ב. בויקיפדיה מופיע המשפט הקצר הבא, שכל תלמידיו של הרב מעידים על נכונותו:
אלפים היו באים לשיעורו השנתי ביום השנה למות אביו, שיעור שנמשך 4-5 שעות רצופות.
שיעורים אלו היו בנויים במעשה אומן משני חלקים: חלק הלכתי וחלק מחשבתי. החלקים ההלכתיים של חלק משיעורים אלו התפרסמו בספרי "שיעורים לזכר אבא מארי". החלקים המחשבתיים התפרסמו בחלקם בספרים ההגותיים שיצאו בשלושים השנים האחרונות, ושממשיכים לצאת לאור גם בימים אלו. על פי דברים ששמעתי מעדי ראייה, הרב היה מגיע לשיעורים אלו מצוייד בשיעור כתוב על פני עשרות עמודים, ואת רובו ככולו של השיעור הרב היה מקריא מתוך הכתב. גם כאן כדאי להסתכל סביב ולבחון, האם יש בינינו מישהו (ולו אדם אחד) שמסוגל למשוך קהל של אלפים לבוא ולשמוע שיעור למדני מורכב למשך שעות ארוכות? אינני בטוח שאני יכול למנות אדם אחד שיכול למשוך קהל של אלפים לשיעור של שעה בנושא הלכתי-למדני. כמובן, שהאשמה כאן איננה רק על כתפי הרבנים. הציבור היום הוא ציבור שרגיל למדיה אלקטרונית שמידת הסבלנות שלו פוקעת הרבה יותר מהר ממה שהיה פעם. עם זאת, תחשבו לרגע: מאמר "קול דודי דופק" הידוע, נאמר כנאום ביום העצמאות - מאמר זה פרוס על פני כ40 עמודים. מתי לאחרונה שמעתם נאום שיכול להתפרס בגאון על פני ארבעים עמודים?

ג. האם היה יכול להיות היום רב משפיע ומנהיג בציבור הדתי שאשתו לא מכסה את ראשה ושאינה הולכת עם שרוולים ארוכים? האם יכול להיות היום רב משפיע ומוערך בעל דוקטורט בפילוסופיה מאוניברסיטה לא יהודית שלא מרגיש שהוא צריך להתנצל על כך? השאלות הללו נכונות גם הפוך: האם יכול להיות היום רב, בנם של רבנים "חרדים", בעל השכלה אקדמית ושאשתו הולכת ללא כיסוי ראש, והוא בכל זאת יביע דעות שמרניות - יחד עם דעות מהפכניות של לימוד תורה לנשים וכד'?

ד. האם ניתן למצוא בינינו רבנים שישנו את דעתם על נושאים מהותיים מתוך מחשבה מחודשת אחרי שהם כבר הגיעו לגיל ולמעמד מסויים? הרב היה חבר באגודה ונשא נאומים חוצבי להבות על אמונת חכמים ועל אבני היסוד של האגודה, ולאחר כעשור נשא את הנאומים הנחשבים לאבני היסוד של המזרחי עד היום.