במילה אחת: WOW!
קראתי בעבר ביקורות על הספר הזה, אבל עד שהוא לא הגיע לידי הייתי בטוח שהוא ספר שמיועד בעיקר לחניכי ומדריכי תנועות הנוער או לכל היותר מעבירי סמינרים למיניהם. לאחר חמישים העמודים הראשונים התחברתי לספר ואת שאר מאה וחמישים העמודים לקח לי כמה שעות כדי לגמוע לתוכי.
הספר הוא אסופת מכתבים בין בחור ישיבה, דב אינדיג הי"ד, שנפל במלחמת יום הכיפורים לבין "טליה" תלמידת תיכון קיבוצניקית. טליה מגדירה עצמה כחילוניה מאמינה, ופונה לדב עם מספר שאלות על אורח החיים הדתי ועל נושאים הקשורים בדת ומדינה. תשובותיו של דב יחד עם ההתייחסות המכובדת לכל מה שטליה כותבת הינם מרשימים ביותר, הן מבחינת היקף הידיעות התורניות והכלליות שלו והן מבחינת סידור הדברים באופן המתקבל על הדעת. יחד עם זאת צריך לציין גם את כתיבתה היפה, הישירה והזורמת של מכתביה של טליה שבלעדיהם הספר לא היה מה שהוא.
הדברים שתארתי עד כה הינם מספיקים על מנת שהספר יכונה "כוזרי מודרני" כפי שמתאר זאת עמנואל שילה בביקורת שהוא כתב לא מזמן (לינק). אך בזה לא תם הספר. הספר מעורר למחשבה רבה גם מלבד השיח הדתי-חילוני שבו. למשל:
- כפי שהזכרתי, הספר כתוב (הן ע"י דב והן ע"י טליה) בעברית יפה ומסוגננת היטב. המכתבים חדים וזורמים. קשה לדעת איך היתה נראית היום התכתבות כזאת בין נער דתי לנערה חילוניה, שאני מניח היתה מתרחשת באי-מייל.
- הכבוד שטליה רוכשת למוריה בקיבוץ לא יורד בהרבה מהכבוד שדב רוכש לרבותיו בישיבת כרם ביבנה. אינני יודע אם כיום בחינוך הדתי (ואפילו התורני) ניתן למצוא כדוגמתה בקלות בגיל התיכון.
- באחד המכתבים דב מרחיב על האתחלתא דגאולה שיש בכיבוש חצי האי סיני ובמיוחד הר סיני ע"י צה"ל. כמה מתוך הציבור הדתי/התורני רואה איזה שהוא חשיבות דתית בישיבה בסיני?
- הספר מסתיים עם שני מכתבים (אחד מדב ואחד מטליה) שבאופן מופלא כאילו נכתבו במיוחד כדי לסיים איתם את הספר. הקורא ממש מרגיש שהשניים נפרדים. אך למרות הקירבה המחשבתית שנוצרה בין השניים, בסופו של דבר לאחר נפילתו של דב טליה המשיכה את דרכה בקיבוץ ולא חזרה בתשובה. ברור שכאדם דתי אני מרגיש קצת פספוס "במבחן התוצאה". אך במחשבה שנייה נראה לי שהספר הזה צריך ללמד אותנו שעצם השיח בין הציבור (והיחיד) הדתי והחילוני כשהוא נעשה באופן מכובד, היא מטרה נעלה כשלעצמה גם אם היא לא מכילה בתוכה חזרה בתשובה. בסופו של דבר אנחנו עם אחד, וגם אם זה לא נראה כך כלפי חוץ אנחנו עדיין יכולים לשוחח בינינו בצורה גלויה ופתוחה.
- דב מצטייר בספר כאדם שיש לו תשובה (טובה) לכל שאלה שמוצבת בפניו. לאורך כל הספר שאלתי את עצמי: האם זה נכון? האם כאנשים מאמינים יש בידינו את כל התשובות? האם איננו צריכים מדי פעם לומר: זו שאלה טובה, גם לי אין תשובה לשאלה זו? על נקודה זו נרחיב בעז"ה כשאסיים לקרוא את הספר "באמונתו" על סיפור חייו של הרב יהודה עמיטל.
בכל זאת, אני חושב שיש שני דברים שאפשר לשפר בספר:
1. הכריכה - על הכריכה ישנה תמונה של בול חתום, המסמן את היותו של הספר ריכוז מכתבים, בנוסף לבול יש תמונה של טנק. מה הקשר לטנק? כנראה שהקשר הוא הנסיבות בהם דב נפל במלחמה. אך אין לזה שום קשר לתוכנו של הספר. היה לדעתי ראוי שיהיה על הכריכה צילום לפחות של אחד מהמכתבים.
2. בסוף הספר הוסיף העורך סיכום ממפגש חברים המספרים על דב במלאות שנתיים לנפילתו. דמותו של דב העולה ממכתביו והמצטיירת לקורא בראשו היא דמות שלמה וברורה. לדעתי, כל ניסיון לתאר את הדמות הזאת במילים רק גורעת. חז"ל כבר אמרו: "דבריהם הם זכרונם". טענה זו רק מתחזקת כאשר רוב הדוברים באותה פגישה לא ראו את המכתבים הנפלאים שזה עתה הקורא סיים להתענג עליהם.
"מכתבים לטליה", דב אינדיג הי"ד, עורך: חגי בן-ארצי, הוצאת ידיעות ספרים.
מוקדש לדר' שבביתי שהעניקה לי את הספר במתנה לכבוד יום נישואינו.
נראה לי שהרב הגזים קצת בתיאור הספר.
השבמחק