הגמרא מביאה מספר מעשים בנוגע ל"לפנים משורת הדין":
תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף כד עמוד ב:רב יהודה הוה שקיל ואזיל בתריה דמר שמואל בשוקא דבי דיסא, אמר ליה: מצא כאן ארנקי מהו? - אמר ליה: הרי אלו שלו. - בא ישראל ונתן בה סימן מהו? - אמר ליה: חייב להחזיר. - תרתי? - אמר ליה: לפנים משורת הדין. כי הא דאבוה דשמואל אשכח הנך חמרי במדברא, ואהדרינהו למרייהו לבתר תריסר ירחי שתא, לפנים משורת הדין.תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף ל עמוד ב:
רבי ישמעאל ברבי יוסי הוה קאזיל באורחא, פגע ביה ההוא גברא, הוה דרי פתכא דאופי, אותבינהו וקא מיתפח. אמר ליה: דלי לי. אמר ליה: כמה שוין? - אמר ליה: פלגא דזוזא. יהיב ליה פלגא דזוזא, ואפקרה. הדר זכה בהו, הדר יהיב ליה פלגא דזוזא ואפקרה. חזייה דהוה קא בעי למיהדר למזכיה בהו, אמר ליה: לכולי עלמא אפקרנהו ולך לא אפקרנהו. - ומי הוי הפקר כי האי גוונא? והתנן, בית שמאי אומרים: הפקר לעניים - הפקר, ובית הלל אומרים: אינו הפקר, עד שיהא הפקר לעניים ולעשירים כשמיטה. - אלא רבי ישמעאל ברבי יוסי לכולי עלמא אפקרינהו, ובמלתא בעלמא הוא דאוקמיה. והא רבי ישמעאל ברבי יוסי זקן ואינו לפי כבודו הוה! - רבי ישמעאל ברבי יוסי לפנים משורת הדין הוא דעבד. דתני רב יוסף: והודעת להם - זה בית חייהם, את הדרך - זו גמילות חסדים, (אשר) ילכו - זה ביקור חולים, בה - זו קבורה, ואת המעשה - זה הדין, אשר יעשון - זו לפנים משורת הדין.תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף צט עמוד ב:
ההיא איתתא דאחזיא דינרא לרבי חייא, אמר לה: מעליא הוא. למחר אתאי לקמיה ואמרה ליה: אחזיתיה ואמרו לי בישא הוא, ולא קא נפיק לי, אמר ליה לרב: זיל חלפיה ניהלה, וכתוב אפנקסי דין עסק ביש. ומאי שנא דנכו ואיסור דפטירי? משום דלא צריכי למיגמר, רבי חייא נמי לאו למיגמר קא בעי! רבי חייא לפנים משורת הדין הוא דעבד; כדתני רב יוסף: והודעת להם – זה בית חייהם, את הדרך - זו גמילות חסדים, ילכו - זו ביקור חולים, בה - זו קבורה, את המעשה - זה הדין, אשר יעשון - זו לפנים משורת הדין.תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף פג עמוד א:
רבה בר בר חנן תברו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא. שקל לגלימייהו, אתו אמרו לרב. אמר ליה: הב להו גלימייהו. - אמר ליה: דינא הכי? - אמר ליה: אין, למען תלך בדרך טובים. יהיב להו גלימייהו. אמרו ליה: עניי אנן, וטרחינן כולה יומא, וכפינן, ולית לן מידי. אמר ליה: זיל הב אגרייהו. - אמר ליה: דינא הכי? - אמר ליה: אין, וארחות צדיקים תשמר.
במעשה הראשון שמואל מורה לרב יהודה לנהוג לפנים משורת הדין, אך הוא אינו מביא ראיה שיש לנהוג כך. בשני המעשים הבאים הגמרא מביאה מקור מפסוק שיש לנהוג לפנים משורת הדין: "אשר יעשון - זו לפנים משורת הדין". בסיפור הרביעי לא מוזכר כלל שמדובר במנהג לפנים משורת הדין, אלא את הפסוק ממשלי: "למען תלך בדרך טובים וארחות צדיקים תשמור" ורש"י במקום כותב: "בדרך טובים - לפנים משורת הדין".
תוספות שואלים על ההבדלים בין הסוגיות לצורך לנהוג לפנים משורת הדין (תוספות מסכת בבא מציעא דף כד עמוד ב):
לפנים משורת הדין - מאשר יעשון נפקא לן לקמן בפרקין (דף ל:) תימה דלא מייתי קרא הכא כדמייתי לקמן בעובדא דר' ישמעאל ובהגוזל קמא (ב"ק דף ק. ושם ד"ה לפנים) בעובדא דרבי חייא במראה דינר לשולחני ונמצא רע ולקמן בסוף פרק האומנין (דף פג.) מייתי קרא אחרינא למען תלך בדרך טובים שהוא מדברי קבלה ושביק קרא דאשר יעשון שהוא מדברי תורה וי"ל דלא מייתי קרא דאשר יעשון אלא במקום שאחרים חייבין והוא פטור כמו במראה דינר דאחרים דבעו למילף חייבים ור' חייא דלא בעי למילף פטור ולפנים משורת הדין שילם כמו אחרים וכן בעובדא דרבי ישמעאל דזקן ואינו לפי כבודו הוה ועשה לפנים משורת הדין כמו אחרים והכא בשמעתין דהדרינהו בתר תריסר ירחי שתא כ"ע פטורים לכך לא מייתי קרא הכא ומ"מ משום לפנים משורת הדין בעי ליה לאהדורי כיון שאינו מתחסר ממונא אבל בסוף האומנין (שם) בהנהו שקולאי ששברו לו החבית ועשו לו הפסד גדול משום לפנים משורת הדין אין לו להפסיד לכך מייתי קרא למען תלך בדרך טובים.
על פי התוספות יש שלוש דרגות שונות של לפנים משורת הדין:
1. במקום שכולם פטורים מהדין, אך מכיוון שאין בזה הפסד ממון (כי מדובר באבידה שמצא), יש לנהוג לפנים משורת הדין, ואין צריך על זה אפילו פסוק.
2. במקרה שכל העולם חייב בדבר, אך לאדם מסויים יש פטור, ישנו פסוק "אשר יעשון" המלמד שלפנים משורת הדין ראוי שיכניס עצמו לחיוב.
3. בסיפור הרביעי מדובר ממש על הפסד ממוני, כאן זה כבר לא נכלל בלימוד מפסוק "אשר יעשון", ולכן הגמרא מביאה את הפסוק ממשלי "למען תלך בדרך טובים". (וצ"ע אם תוספות חולקים בכך על רש"י שכתב "בדרך טובים - לפנים משורת הדין", ולעומתו כתבו התוספות "משום לפנים משורת הדין אין לו להפסיד").
[בניגוד לדברי התוספות שבמקרה הראשון של רב יהודה ושמואל והמציאה בשוק של גוים, כיוון שכולם פטורים מהשבת האבידה ומכיוון שאין בדבר הפסד ממון, הרי שאין צורך בפסוק להורות לנהוג לפנים משורת הדין, נביא גם את דברי הפני-יהושע. הפני-יהושע כותב שבמקרה הראשון אין צורך בפסוק, לא מפני שאין בדבר הפסד ממון, אלא משום שהקנין של המוצא הוא מאד רופף (פני יהושע מסכת בבא מציעא דף כד עמוד ב):
קצת קשה האיך שייך לשון חייב להחזיר על לפנים משורת הדין, דלכאורה מדת חסידות שנו כאן. ובכה"ג פריך הש"ס בכמה דוכתי [חולין ק"ל ע"ב] תנא תני חייב ואת אמרת מדות חסידות שנו כאן. ונראה דההיא לפנים משורת הדין דהכא שאני כיון שאין גוף הממון שלו אלא שרוצה לזכות מדין יאוש גרידא וכדאיתא להדיא בפרק הגוזל [ב"ק קי"ד ע"א] דמאן דס"ל יאוש כדי קונה מיהא אם אמר אי אפשי בממון שאינו שלי מחזיר לבעלים הראשונים. ואף על גב דהתם באיסורא אתא לידיה דראשון והכא בהיתר גמור, מ"מ נראה דאין לחלק לענין זה דהא מאן דס"ל יאוש כדי קונה לא יליף לה אלא מהשבת אבידה בפרק מרובה (דף ס"ה) [ס"ו ע"א], ועוד דהכא לאו הוי ודאי יאוש כיון דאיכא מיעוט המצוי של ישראל. ולפמ"ש נתיישב ג"כ קושית התוספות דהכא לא הוצרך לאתויי קרא.
ע"כ]
הרא"ש כתב שאין זה חיוב, ואין לכפות על כך (מסכת בבא מציעא פרק ב):
ולאו דכייפי' ליה דאין כופין לעשות לפנים מש"ה.לעומת זאת, המרדכי כתב שיש לכפות על לפנים משורת הדין, לא רק במקרה של האבידה בשוק של גויים, אלא אפילו במקרה של הפועלים ששברו את החבית (מסכת בבא מציעא פרק אלו מציאות רמז רנז):
מצא כאן וכו' אמר לו תרתי אמרת הרי אלו שלו והדר אמרת חייב להחזיר א"ל לפנים משורת הדין וכו' ואשכחנא נמי בפ' הגוזל בתרא חייב בבא לצאת ידי שמים וכיון דחזינן דהוו כייפי להו הכי כדאיתא ס"פ האומנין גם אנן כייפין למיעבד לפנים משורת הדין אם היכולת בידו לעשות דתני רב יוסף והודעת להם את הדרך וגו' ואמר ר' יוחנן לא נחרבה ירושלים אלא בשביל שהעמידו דבריהם על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין וכן פסק הראב"ן ואבי"ה דכייפין להו לעשות לפנים משורת הדין:את אותו המחלוקת אנחנו מוצאים בהמשך בין הבית-יוסף לב"ח.
הבית יוסף כתב שאין כופין על לפנים משורת הדין (חושן משפט סימן יב):
ב (ב) כתב רבינו ירוחם (נ"א ח"ד ט:) בשם הרא"ש (ב"מ פ"ב סי' ז) אין כופין על לפנים משורת הדין ופשוט הוא בעיני. ותמהני על מה שכתב המרדכי בפרק שני דמציעא (סי' רנז) דכייפינן למעבד לפנים משורת הדין ומהנך עובדי (ב"ק קיח., ב"מ כד: פג.) דמייתי ראיה מינייהו לא נזכר בהם כפיה עיין במהרי"ק שורש (ט"ו) [ט'] (ענף ג):הב"ח כתב שכופין על לפנים משורת הדין (חושן משפט סימן יב):
מיהו בית יוסף [...] עכ"ל וליתא אלא הנהו עובדי מיירי בכפייה כדפירשתי וכן נוהגים בכל בית דין בישראל לכוף לעשיר בדבר ראוי ונכון ואף על פי שאין הדין כך ואפשר דהר"ר ירוחם בשם הרא"ש נמי לא קאמר אלא באינו עשיר והיכא דאין לזה הפסד ממון אפילו באינו עשיר הוה ליה מדת סדום דזה נהנה וזה לא חסר והכל מודים דכופין כדאיתא סוף פרק קמא דבתרא (סוף דף י"ב) ובפרק גט פשוט (שם דף קס"ח א) ואפשר דמכאן דקדק הר"ר ירוחם דדוקא על מדת סדום כופין אבל בדאיכא הפסד ממון אין כופין מיהו יש לומר דאין זה אלא באינו עשיר ופוק חזי מאי עמא דבר ומהרי"ק בשורש תשיעי (ענף ג) האריך בדין כפייה על מדת סדום:הדברים מובאים בדברי הרמ"א כסתם ויש (רמ"א שולחן ערוך חושן משפט הלכות דיינים סימן יב):
ואין בית דין יכולין לכוף ליכנס לפנים משורת הדין, אף על פי שנראה להם שהוא מן הראוי) (ב"י בשם ר"י ובשם הרא"ש). ויש חולקים (מרדכי פ' ב' דמציעא).יוצא מכאן שיש מחלוקת בהגדרת הקו המפריד בין הדין לבין לפנים משורת הדין. לפי האומרים שאין כופין על לפנים משורת הדין, הרי שהקו המפריד בין הדין לבין לפנים משורת הדין הוא בכפיה: על הדין כופין, ועל לפנים משורת הדין לא כופין. לעומת זאת, האומרים שכופין על לפנים משורת הדין, הרי שצריך להגדיר מה בין לפנים משורת הדין לבין הדין.
אמנם, יש מי שכתב שלמעשה אין מחלוקת. כך לדוגמא סבר הרב יהונתן אייבשיץ (תומים סימן יב ס"ק ד):
וזהו ההבדל שיש בין דין [לבין] לפנים משורת הדין, ולכך קאמר המרדכי אם היכולת בידינו לעשות, הרצון שהוא גברא דצייתנא ושומע לקול ב"ד של ישראל מבלי לעבור על דבריהם, אבל אם אין יכולת שאין סר למשמעתו ודברי ב"ד כדאמרינן (משלי כט יט) בדברים לא יוסר עבד, אין לכוף אותו בשוטים ונידוי, משא"כ בדין כופין בכל מיני כפיות וא"ש, מעתה יש לומר דגם הרא"ש מודה לזה ואין כאן מחלוקת כלל.
לדבריו, כולי עלמא מסכימים שלא ממש כופין, ולא ממש לא-כופין. אלא, שלא כופין בשוטים ונידוי, אבל כן כופין בדברים.
יש להעיר שאת דבריו שגם הסוברים שכופין, אין כוונתם שכופין ממש, הוא מחזק מדברי המרדכי שכתב "אם היכולת בידינו לעשות". אלא, שבדברי המרדכי הנמצאים לפנינו מופיע שינוי קטן אך משמעותי במשפט זה: "אם היכולת בידו לעשות".
כלומר, לדברי המרדכי (כפי שהם מופיעים בפנינו) ויתר הסוברים שכופין על לפנים משורת הדין, ההבדל בין הדין לבין לפנים משורת הדין הוא שבדין העני והעשיר שווים. לעומת זאת, בלפנים משורת הדין הדבר נתון לשיקול בית הדין: לחייב את העשיר ולזכות את העני, וכפי שכותב הב"ח: "אפשר שהר"ר ירוחם בשם הרא"ש נמי לא קאמר אלא באינו עשיר".
והדברים מובאים כך גם בשלחן ערוך.
כך בשולחן ערוך חושן משפט הלכות אבידה ומציאה שעני אינו צריך לעשות לפנים משורת הדין (סימן רנט סעיף ה):
אף על פי שמן הדין במקום שרוב עובדי כוכבים מצויים, אפילו נתן ישראל בה סימן אינו חייב להחזיר, טוב וישר לעשות לפנים משורת הדין להחזיר לישראל שנתן בה סימן. ( ואם הוא עני ובעל אבידה עשיר, אין צריך לעשות לפנים משורת הדין).
וכתב הש"ך שם (ש"ך חושן משפט סימן רנט ס"ק ג):
(ג) אינו חייב להחזיר כו'. מרדכי פ' אלו מציאות בשם ראבי' וז"ל אגודה פ' אלו מציאות וכן אנו נוהגים להחזיר וכ"פ ראבי"ה וראב"ן דכייפינן להחזיר היכא דהמוצא עשיר עכ"ל וכ"מ בראב"ן דצ"ג ע"ג ע"ש:
