מחשבה לפרשת פקודי

 רש"י פרשת פקודי |(שמות לט מג)

ויברך אותם משה - אמר להם יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם (תהלים צ יז) ויהי נועם ה' אלהינו עלינו ומעשה ידינו וגו'

הקרבן אהרן (רב יליד פאס שבמרוקו בסוף המאה ה16) שואל (קרבן אהרן שמיני - מכילתא דמילואים אות טו):

"למה הוצרך לתפלה זו, וכבר הובטחו בזה דכתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"

לכאורה התשובה לשאלתו תלויה במחלוקת הידועה באשר ליחס בין הציווי על המשכן לחטא העגל.
אם נאמר שציווי המשכן קדם לחטא העגל, הרי ברכתו של משה "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם" משמעותה שעם ישראל יחזור למצב בו היה לפני החטא ואכן יוכל להתקיים בו "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".
אך אם הציווי על המשכן היה בתגובה לחטא העגל, יש לפרש קצת אחרת את ברכתו של משה. יתכן וכשמשה מברך אותם שתשרה שכינה *במעשה ידיכם*, הוא רומז להם על מעשים ידיים אחרים שעליהם לא שרתה השכינה (אם כנים דברינו, הרי שחז"ל הכניסו כאן רמז לפסוקים מהסגנון "להכעיסו במעשה ידיכם"). משה אומר מסר לעם, שאחר הנפילה הגדולה שהיתה כתוצאה ממעשה ידיהם של העם, לא אבדה התקווה. כאומר: לפני פחות משנה התכנסתם לחגוג מעשי ידיים אחרים, היתה על כך חרון אף גדול, אך מאז הוכחתם שאתם מסוגלים אחרת, התרוממתם, לקחתם את עצמכם בידיים, ועתה אנחנו עומדים כאן ומוכנים לחגוג השראת שכינה במעשה ידיכם.

רש"י מסיים את דבריו שמשה הוסיף ואמר להם "ויהי נעם ה' אלהינו עלינו ומעשה ידינו". זאת, על אף שבמדרשים רבים מי שאמר את הפסוק הזה היו דווקא העם כתגובה לדברי משה.
נראה שרש"י הבין שאין זה משנה. ברגע שמדברים אודות "מעשה ידינו" - הרי שמשה והעם הם שווים. לאחר שהעם התעלו מ"להכעיסו במעשה ידיכם" ל"שתשרה שכינה במעשה ידיכם", הרי שיש נעם ה' על העם ועל משה בשווה. "ומעשה ידינו כוננהו".

מחשבה לפרשת תרומה ולפרשת ויקהל

לפעמים החידושים הגדולים ביותר הם אלה שכתובים בפירוש.

מהו "המשכן"?

מן הסתם עולה בראשך משהו מסוג התמונה הזאת:

אך לפי הכתוב בתורה בפרשיות המכונות פרשיות המשכן, המשכן כלל לא נראה בתמונה הזאת. 

על פי הכתובים, המשכן הוא עשר יריעות בד מחוברות:

"וְאֶת הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה עֶשֶׂר יְרִיעֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתֹלַעַת שָׁנִי כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב תַּעֲשֶׂה אֹתָם:" 

 וכן בתחילת פרשת ויקהל:

"אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶת אָהֳלוֹ וְאֶת מִכְסֵהוּ"

וכפי פירוש רש"י במקום:

את המשכן - יריעות התחתונות הנראות בתוכו קרויים משכן:

את אהלו - הוא אהל יריעות עזים העשוי לגג:

ואת מכסהו - מכסה עורות האילים והתחשים: 

 וכן בסיום הכנת היריעות:

"וַיַּעַשׂ חֲמִשִּׁים קַרְסֵי זָהָב וַיְחַבֵּר אֶת הַיְרִיעֹת אַחַת אֶל אַחַת בַּקְּרָסִים וַיְהִי הַמִּשְׁכָּן אֶחָד:"

[נראה שהפסוק היחיד שממנו משמע ש"משכן" אינן היריעות, הוא הפסוק: "וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּתֵּן אֶת אֲדָנָיו וַיָּשֶׂם אֶת קְרָשָׁיו וַיִּתֵּן אֶת בְּרִיחָיו וַיָּקֶם אֶת  עַמּוּדָיו:" - שכן אדניו, קרשיו ועמודיו כולם נסובים על "המשכן". וראה מחלוקת רש"י ותוס' בשבת כח.]

יריעות אלו היו נפרשות על גבי קרשי המשכן, ומעליהן היו מונחות יריעות עיזים ומכסה עורות אילים ועורות תחשים. כלומר, החלק היחיד מהיריעות האלו שהיו נראות לבני אדם, בזמן שהמשכן היה עומד, היתה התקרה של אוהל מועד למי שנמצא בתוכו.  

לאור זאת, עלינו לשאול מדוע יריעות אלו כה מיוחדות? 

נראה שהדבר דומה מאד למה שקורה בסוכה. הסוכה קרויה על שם הסכך הסוכך מלמעלה. אך נדרשים לסוכה גם דפנות, כדי להגדיר את השטח עליו הסכך סוכך. 

באותו אופן, המשכן כולו קרוי על שם יריעות השוכנות מעליו ובעצם תוחמים מלמעלה את מרחב המשכן. זהו החידוש של המשכן, שענן ה' כבר אינו בלתי מוגבל ופרוס עד אין-סוף מהארץ לשמים ונמצא לפני המחנה, אלא הוא מוכן לשכון בתוככי המחנה יחד עם כלל ישראל.

מחשבה לפרשת כי-תשא ולשבת שקלים

 "זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ"

מה הופך שקל להיות "שקל הקודש"?

לפי הרמב"ן:

"ובעבור שמשקלי הערכין ופדיון הבכור במטבע ההוא שהם קדש, וכן כל שקלי המשכן וכן כל כסף קצוב האמור בתורה, יקרא לו הכתוב שקל הקדש."

כלומר, מכיוון שהשקל משמש גם עבור דברים שבקדושה, הרי שנלוה לשמו הכינוי "הקודש". 

באותו אופן מסביר הרמב"ן מדוע הלשון העברית היא לשון הקודש, שכן כתבי הקודש כתובים בשפה זו:

"וכן הטעם אצלי במה שרבותינו קוראין לשון התורה "לשון הקודש", שהוא מפני שדברי התורה והנבואות וכל דברי קדושה כולם בלשון ההוא נאמרו. והנה הוא הלשון שהקב"ה יתעלה שמו מדבר בו עם נביאיו ועם עדתו, אנכי ולא יהיה לך ושאר דברות התורה והנבואה, ובו נקרא בשמותיו הקדושים אל, אלהים, צבאות, ושדי, ויו"ד ה"א, והשם הגדול המיוחד, ובו ברא עולמו, וקרא שמות שמים וארץ וכל אשר בם, ומלאכיו וכל צבאיו לכולם בשם יקרא מיכאל וגבריאל בלשון ההוא, ובו קרא שמות לקדושים אשר בארץ אברהם יצחק ויעקב ושלמה וזולתם: "

זאת, בניגוד לדעת הרמב"ם, הסובר שהעברית היא לשון הקודש משום שהשמות בהם מכנים את איברי המין הינן כינויים מושאלים, ולא שם עצמי: 

"והרב אמר במורה הנבוכים (ג ח) אל תחשוב שנקרא לשוננו לשון הקדש לגאותינו או לטעותינו, אבל הוא בדין, כי זה הלשון קדוש לא ימצאו בו שמות לאבר הבעילה בזכר או בנקבה, ולא לטפה ולשתן ולצואה רק בכנוי. ואל יטעה אותך "שגל" (תהלים מה י), כי הוא שם אשה המזומנת למשכב, ואמר ישגלה (דברים כח ל) על פי מה שנכתב עליו, ופירושו יקח אשה לפילגש:" 

נמצא שיש הבדל בתפישה בין הרמב"ן לרמב"ם. לפי הרמב"ן כשיש כלל שחלקו משמש לקודש, הרי שכל הכלל הופך להיות קודש. אך לפי הרמב"ם, רק אם הכלל כולו קשור לקודש, או לכל הפחות מתרחק מהכיעור, רק אז הוא יכול להיקרא קודש. 

אך יש לשאול, לפי שיטת הרמב"ם, מה המשמעות של המילים "שקל הקודש" בפסוק? מה הופך את השקל להיות קודש? 

נראה לי להציע, שלפי הרמב"ם היה להקדש מטבע מסויים שייעודו היה לשקול מולו את השקלים שהיו תורמים למקדש. ובניגוד לרמב"ן שהבין את הפסוק "מחצית השקל" מאותו סוג ומשקל המכונה "שקל הקודש", לפי הרמב"ם הפירוש הוא שיביאו מחצית ממשקל המטבע הידוע שיש בידי ההקדש.  

יתכן וזה גם משמעות רש"י שכתב (אך לא כך הבינו חלק מפרשניו): 

"מחצית השקל בשקל הקודש - במשקל השקל שקצבתי לך לשקול בו שקלי הקדש, כגון שקלים האמורין בפרשת ערכין ושדה אחוזה:"