מחשבה לפרשת ויקהל

(א) וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם: 

רש"י מסביר שארוע זה של הקהלת בני ישראל, לציווי על השבת ועל תרומת המשכן מתרחש למחרת ירידתו של משה רבינו מהר סיני ביום הכיפורים:

ויקהל משה - למחרת יום הכפורים כשירד מן ההר 

אך מעניין שבפרשת יתרו רש"י מתאר ארוע אחר לחלוטין המתרחש למחרת יום הכפורים באותה שנה. על הפסוקים המתארים את העם הפונה אל משה "מן בוקר עד ערב":

(יג) וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב:

(יד) וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה לָעָם וַיֹּאמֶר מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב:

(טו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים:

(טז) כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו:  

כותב רש"י:

ויהי ממחרת - מוצאי יום הכיפורים היה, כך שנינו בספרי, ומהו ממחרת, למחרת רדתו מן ההר. ועל כרחך אי אפשר לומר אלא ממחרת יום הכיפורים, שהרי קודם מתן תורה אי אפשר לומר (פסוק טז) והודעתי את חקי וגו', ומשנתנה תורה עד יום הכיפורים לא ישב משה לשפוט את העם, שהרי בשבעה עשר בתמוז ירד ושבר את הלוחות, ולמחר עלה בהשכמה ושהה שמונים יום וירד ביום הכיפורים. 

 האם שני ארועים יכלו להתרחש בעת ובעונה אחת? 

ברור שלא. הרי מדובר על אותם אנשים (משה רבינו, "כל העם") באותו זמן. אך יתרה מזאת, שני הארועים מבטאים תכונות סותרות בנפש: פרשת יתרו מתארת כנראה סכסוכים בין אנשים על בעלות ממונית, ופרשת ויקהל מתארת את הויתור על ממון לצורך ערכים לאומיים ודתיים נעלים יותר. 

אז מה קורה כאן?

כמובן, ש"קושיא" אינה ממש חזקה, כפי שרש"י כותב במקום אחר (רש"י שמות יג יד):

כי ישאלך בנך מחר - יש מחר שהוא עכשיו, ויש מחר שהוא לאחר זמן 

כך שבהחלט יתכן ש"מחרת יום הכיפורים" אינו מתאר בדווקא את י"א תשרי. אלא זמן כלשהוא לאחר ירידתו של משה מהר סיני. 

ועדיין, נראה שיש כאן מסר שכדאי לשים לב אליו.

לפני דברי רש"י ירידתו של משה מהר סיני הובילה לשני תהליכים שונים: 

תהליך אחד היה של ריבוי "דיני תורה", או בלשונינו סכסוכים למיניהם (יתכן ומדובר בסכסוכים בין אדם לחברו, אם יתכן ומדובר גם בסכסוך בין אדם לעצמו כיצד לקיים מצוות בין אדם למקום). סכסוכים אלו מתמקדים בקשיים: הקושי שיש לאדם לקיים מצווה פלונית, או הקושי שלו לותר לשכנו וכד'. ובעיקר הדגש כאן הוא על הדאגה של האדם לעצמו ולצרכיו.

התהליך השני היה של התגייסות למען מטרה נעלה ומשותפת של הקמת בית ה'. התגייסות זו משקפת את הרצון של הפרט לראות את עצמו כחלק מדבר גדול יותר. כאן הדגש הוא על הדאגה לכלל. 

שני התהליכים הללו מתרחשים "למחרת יום הכיפורים", לאחר שמשה רבינו יורד עם לוחות שניים מהר סיני. החיים הדתיים יכולים להוביל לשני תהליכים: מחד, לפסילת האחר ולדאגה תמידית של האם אני נמצא במקום בו אני רוצה להיות. ומאידך, לפעולה של כל בני הדת, בעלי הערכים המשותפים, לבנייה ולפעולה משמעותית. 

ועי' גם שפתי חכמים המתייחס לשאלה הנ"ל:

שפתי חכמים שמות פרשת ויקהל פרק לה פסוק א

וא"ת והא לא היה לו פנאי למשה להקהילם ולצוות על נדבת מלאכת המשכן דממחרת יום הכיפורים היה יושב ודן את העם כל היום כולו כמ"ש בפרשת יתרו ויהי ממחרת וישב משה לשפוט וגו' ושם פירש"י ממחרת יום הכיפורים ומוכיח שם שכן הוא. ויש לומר שרש"י בעצמו מתרץ שם דמה שכתוב מן הבקר עד הערב למדנו כל דיין שדן דין אמת לאמיתו וכו': 

ביקורת ספרים: "ככה יעשה ליהודי", מאת: מייקל אייזנברג

קראתי לאחרונה את הספר "ככה יעשה ליהודי - קריאת השכמה בראי מגילת אסתר" של מייקל אייזנברג. הספר כעת אינו לפני, ואני כותב עליו מתוך הזכרון, ולאור הרושם שהוא הותיר עלי. 

ככלל, אם צריך למקם אותי ואת השקפתי הפרשנית על הציר "תנ"ך בגובה העיניים" ו"תנ"ך בגובה השמים", אני הרבה יותר קרוב לגובה העיניים. אינני נחרד בקלות מפרשנות המעבירה ביקורת על גיבורי המקרא. עם זאת, במקרה של הספר הזה, בשלב מסוים הרגשתי שזה עבר את הגבולות שלי. לכן, אם אתם נמצאים ימינה ממני על הסקאלה הנ"ל, כנראה שזה לא ספר בשבילכם. 

הגם שמדובר בספר המתמקד בפרשנות למגילת אסתר, לא הייתי מגדיר את הספר רק כספר פרשנות. עיקרו של הספר עוסק בזהות היהודית של יהודים החיים בגולה, ולתפיסה המוצגת בספר סביב נושא זה ברצוני להתייחס בפסקאות הבאות. 

לדעת המחבר, אין ולא יכולה להיות זהות יהודית-ציונית חזקה אצל יהודים החיים בגלות, במקביל לפריחתה של מדינת ישראל. זהות יהודית כזאת יכולה להחזיק מעמד שניים-שלושה דורות, ולאחר מכן היא פשוט תתמוסס עד לכדי התבוללות. לדבריו, תיתכן בגלות זהות יהודית שהיא מתבדלת. כלומר, כזו המציבה גדר וחומה בין היהודי לבין ה"אחר". כך לדוגמא יכולה להיווצר ולהישמר זהות יהודית אנטי-ציונית, השומרת מרחק הן בין היהודי למדינת ישראל והן בין היהודי לתרבות הזרה שמסביבו. אך זהות יהודית שאינה מציבה חומה בינה לבין התרבות השכנה, ואף מאמצת חלקים נרחבים מאותה תרבות, סופה שהיא לא תחזיק מעמד. העתיד היחיד שיש לזהות יהודית המאמצת את חיי המודרנה זה רק במדינת ישראל, היכן שהזהות הדתית והזהות הלאומית משתלבות. 

הדברים הזכירו לי מאד את דבריה הנוקבים של נחמה ליבוביץ' במכתבה לרב רפי פוזן, כשהלה הודיע לה על כוונתו לצאת לשליחות חינוכית בטורנטו. הנה מקצת מדבריה:

"כל תקוותי היא שילדיך ירגישו עצמם ברע שם, שירגישו את החיים הלא אמיתיים האלה, של המתפללים לשיבת ציון, של האומרים בליל הסדר ובסיום יוה"כ - אחרי כל הווידויים - "לשנה הבאה ב..." ואין חושבים כלל על כך ומעיזים לומר בפני הקב"ה שקר גמור זה!
ואיך אתה יכול לְלַמֵד "והשיבנו לציון ברנה" - הלא אם זה רציני, על האומר לקום ולשוב: הרי איש לא יתפלל "והאכילני בחסדך אוכל כשר יום יום", והוא הולך לאטליז טריפה וקונה שם!"

לדברי המחבר, כל התרחשות היא סיבה טובה ליהודי הגלות להעמיק עוד ועוד את שורשיהם באדמת ניכר, ולהתרחק עוד ועוד מהזהות היהודית שלהם. בין אם זו התרחשות של פורענות, המלמד את היהודי הגלותי שעליו להתאמץ יותר כדי להתאים את עצמו לסביבה, ובין אם זו התרחשות של הצלה והרווחה, המבהיר ליהודי שאין שום סיבה שיחפש את דרכו במקום אחר. כאן לדעתי המחבר הפריז קצת על המידה.

כאמור, כאשר היהודי בונה מסביבו חומות המפרידות בינו לבין התרבות הסובבת אותו, הרי שהזהות שלו נהיית חזקה, וניתן לשמר אותה לאורך הדורות. לדעתי, הסיבה שהזהות היא חזקה היא בגלל שעוסקים בה. כלומר, "בניית" אותן חומות דורשת מאמץ תמידי. כל הזמן צריך להבחין ולהגדיר את המפריד בינינו לבינם. ההתעסקות הזאת בזהות, היא היא היוצרת את הזהות החזקה. מי שאינו מרגיש מאוים על ידי "האחר", אינו צריך להשקיע בגיבוש הזהות שלו, וכך הזהות אינה מתגבשת לזהות חזקה. 

אך יש הזדמנויות אחדות בהן היהודי הגלותי יתעסק בזהות שלו. בראש ובראשונה כאשר הוא נתקל באיום ישיר על הזהות שלו, כמו מקרה אנטישמיות מובהק שהוא נתקל בו. אותו העיסוק בזהות, גם מחזק את הזהות. זה לא אומר שעתה הזהות שלו תהיה חזקה ותישמר לדורות, אך בודאי שהדבר ישאיר רושם לאורך זמן מסוים. 

בצעירותי הייתי שומע הרצאות מפי הרב ד"ר חיים שיין. הוא היה מספר שהוא היה שואל יהודים בארה"ב: היכן היה הלב שלך ב4 ביולי 1976? האם חגגת באותו יום עם שכניך את חגיגות 200 שנות עצמאות לארה"ב, או שהטרידה את מנוחתך מצבם של חטופי אנטבה? זו דוגמא טובה מאד למאורע, שהגם שהוא לא השפיע ישירות על יהודי ארה"ב, הוא היה מספיק משמעותי כדי לגרום לתהליך של התכנסות סביב הזהות היהודית. 

בהחלט ייתכן שלנס פורים לא היתה השפעה ארוכת טווח על הלך הרוחות ועל הזהות היהודית של יהודי שושן. אך קשה להאמין שלא היתה לה שום השפעה על חיזוק הזהות היהודית. 

גם כיום, ללא ספק צודק המחבר, הזהות היהודית האיתנה תוכל להחזיק מעמד רק בחיבור אמיתי לארץ ישראל ולמדינת ישראל. אך גם לארועים הסטוריים שאנו חיים בתוכם יתכן השפעה חזקה על חיזוק הזהות היהודית. 

רפורמת הכשרות - סיכונים וסיכויים

עלי לפתוח בכך שלא כל כך עקבתי אחרי נושא "רפורמת הכשרות" בחודשים האחרונים. אך לאחרונה ניסיתי להבין במה המדובר, ולהבין את ההסתיגויות מהרפורמה. להלן הסיכום שלי.

לרפורמה יש שני שלבים. השלב הראשון נכנס לתוקף לפני חודש, בראשית השנה האזרחית הנוכחית. השלב השני אמור להיכנס לתוקף בעוד כשנה, בתחילת 2023.

השלב הראשון ברפורמה הוא פתיחת אזורי הכשרות. כלומר, עד עתה בית עסק שרצה כשרות יכל על פי חוק לפנות רק לרבנות המקומית, ולבקש ממנה תעודת כשרות. היה עליו לעמוד בדרישות הכשרות של הרבנות המקומית, המבוססות על נהלים כלליים של הרבנות הראשית לישראל, לשלם אגרת כשרות לרבנות המקומית, ואז הוא יקבל תעודת כשרות. 

על פי השלב הראשון של הרפורמה, יוכל עתה בעל עסק לפנות גם לרבנות של עיר אחרת ולבקש ממנה תעודת כשרות. לא כל רבנות תוכל להפעיל מערך כשרות מחוץ לגבולות העיר שלה, אך סביר שיהיו רבנויות שיוכלו להקים ולהפעיל מנגנון כזה, ולרבנויות מהסוג הזה יוכלו בעלי עסקים גם מחוץ לעיר לפנות ולקבל כשרות. במיוחד בגבולות בין רשויות מקומיות, אין סיבה ברורה למה שהחלוקה בין הרבנויות יחזיק מעמד. אם, לדוגמא, יותר קל להתמודד עם רבנות רמת-גן מאשר עם רבנות גבעתיים, יש סבירות טובה להניח שבעלי עסקים בגבול גבעתיים-רמת-גן יתחילו לפנות לרבנות רמת-גן ולבקש ממנה תעודת כשרות. במקרה כזה, תוכל רבנות רמת-גן להחליט שהיא תתחיל לתת תעודות כשרות מחוץ לעיר רמת-גן. 

מאד קל לתאר את החלק הראשון של הרפורמה כסוג של בדיחה: "איך רבנות מטולה תוכל להפעיל מערך כשרות באילת?", אך ברור שלא לזה הכוונה (לפחות לא בשלב ראשון, כך לפחות ברור לי). אלא, רבנויות מקומיות מוצלחות יותר ירחיבו את גבולן ויחדרו לערים שכנות בהם הרבנות פחות מוצלחת. 

מועצת הרבנות הראשית מתנגדת לרפורמת הכשרות, וכדי לתקוע לה מקלות בגלגלים ולעצור גם את החלק הראשון של הרופרמה, הוציאו מכתב לרבנויות המקומיות הקוראת לרבנים לא להעיז "להשיג גבול" ולתת כשרות מחוץ לתחום עירם. 

יש הטוענים שיש בכך אף בעיה הלכתית של השגת גבול ופגיעה במעמד המרא-דאתרא. לענ"ד טענה זו לוקה בבעיה של חוסר יושרה: הרבנים המקומיים נבחרים ופועלים על פי חוק המדינה. הם אינם יכולים, עת משנים את החוק, לבוא ולטעון שפעולה על פי החוק (החדש) הוא מנוגד להלכה. 

עוד טוענים כנגד הרפורמה שיש בהחלת הרפורמה פגיעה ביסודה של הכשרות: במירתת. כלומר, כל עולם הכשרות המאפשר לתת תעודת כשרות גם כשאין משגיח קבוע במקום מבוסס על כך שבעל הבית ועובדיו יודעים שאם המשגיח יפתיע אותם ויגיע ויתפוס אותם עושים מעשה אסור הם יאבדו מיד את תעודת הכשרות. לזה קוראים "מירתת", משורש יר"א. ברגע שיש לבעל המסעדה אפשרות לפנות לגוף אחר שיעניק לו תעודת כשרות, מציאות שעד כה לא היתה קיימת, כבר אין בכלל "מירתת", שכן בעל העסק לא מפחד לאבד את התעודה מרבנות א' כי תמיד יוכל לפנות לרבנות ב'. לענ"ד גם טענה זו אינה מחזיקה מים. בעידן שלנו המידע נגיש מאד. סביר להניח שברגע שעסק יאבד את תעודתו בגלל שזלזל בהנחיות, אם רבנות אחרת תבוא ותתן לו תעודה, אני צופה שהמידע על העסק ימצא את דרכו לרשות הרבים. 

לסיכום, להבנתי, השלב הראשון של הרפורמה שכבר נכנסה לתוקף אינה שינוי גדול ממה שהכרנו עד כה.  

השלב השני של הרפורמה, שכאמור מתוכנן להיכנס לתוקפו בשנה האזרחית הבאה, באמת עושה שינוי גדול בכשרות. על פי השלב השני הרבנויות המקומיות, שעד היום מעסיקות על חשבון משלם המיסים משגיחים ומפקחים במערך הכשרות, יאבדו את התקנים הללו. כמו כן, עד היום אגרות הכשרות, הסכומים אותם משלמים בעלי העסקים, נקבעים על ידי המדינה. במקום זאת, מחיר הכשרות והתקנים יתבססו על עקרונות השוק החופשי. כיוון שכך, הרבנים המקומיים כבר לא יהיו אחראים על מערכי הכשרות, כל רב בתחום מושבו. אלא, יהיו רבנויות מקומיות שיקימו תאגידי כשרות, ובנוסף יהיו תאגידי כשרות פרטיים שיקומו, ותאגידים אלו יוכלו לתת תעודות כשרות. 

התאגידים שיקומו יידרשו לפעול על פי נהלים שיקבעו מועצת הרבנות הראשית, או נהלים שיקבעו "ועדת שלושה". "ועדת שלושה" זהו כינוי לשלושה רבנים מוסמכים יוכלו לקבוע נהלי כשרות, השונים מנהלי הרבנות הראשית, ותאגידי כשרות יוכלו לפרסם שהם פועלים על פי נהלי הכשרות הללו. 

את הדיון בענין נתחיל דווקא במחיר הכשרות. נדמה לי שיש הסכמה רחבה שמחיר הכשרות לא צפוי לרדת, ועשוי אף לעלות. כיוון שהמדינה תוריד את הסבסוד שלה ממערך הכשרות, הרי שכל עלות הכשרות יפול על בעלי העסקים (שעתידים לגלגל את זה אל הצרכנים). 

כיצד מעוניינים מציעי הרפורמה לראות את מערך הכשרות בעוד שנתיים? 

אם אני מבין נכון הם צופים שכמה גופים פרטיים, שכבר פועלים היום בשטח, יקימו תאגידי כשרות. מדובר בבד"צים השונים, וגם בצהר, וכנראה שיהיו גם כמה רבני ערים מוצלחים שיקימו תאגידים. בעלי העסקים יבחרו בין התאגידים השונים על פי הציבור אותו הם ירצו למשוך לעסקיהם. סביר שעסק שגם היום יש לו תעודה של בד"ץ העדה החרדית, ימשיך לשלם ולקבל כשרות מהעדה החרדית. עסקים שאין להם ענין בתעודת כשרות מהדרין יוכלו לפנות לצהר או לתאגידים נוספים שמן הסתם יקומו בהמשך. 

כנגד הרפורמה הזאת יש הרבה יותר טענות, וכנראה שהטענות גם חזקות יותר. 

טענה אחת מזהירה מפני האפשרות שכל אברך ממוצע יקים תאגיד כשרות ויתן כשרות למכולת המקומית. זו בודאי אינה כוונת המחבר (כך להבנתי לפחות), אך כוונה לחוד ומציאות לחוד. בסופו של דבר הציבור יצטרך להחליט אם הוא מעוניין לסמוך על האברך המקומי, ואם כן - אז שיהיה להם לבריאות. הסברה שלי אומרת שמה שיקרה הוא שגופי כשרות שיהיו בראשם דמויות ידועות ומוכרות יצליחו במקומות בהם יש ריכוז גבוה של דתיים, ואלה שיש בראשם דמויות אנונימיות אולי יצליחו פה ושם בפריפריה הדתית. 

האם ההפרטה תגביר את רמת הכשרות? הפועלים בתחום מעריכים שיהיה הצטברות בקצוות. בצד המהדרין יתחיל מרוץ של החמרות, והבד"צים יתחרו ביניהם להראות שהם מקפידים על חומרות של שערום הבד"צים האחרים. מנגד, בצד השני יקומו ועדות-שלושה ותאגידי כשרות שיתחרו ביניהם לתת כשרות לכמה שיותר בעלי עסקים, תוך שהם מורידים את רמת הנהלים שלהם. לדעתי יש הרבה הגיון בהערכה הזאת. 

בנוסף, יש הטוענים שהתייחסות לשוק הכשרות במונחים של שוק חופשי לוקה בחסר. בסופו של דבר בעל העסק צריך לשלם על שעות השגחה של משגיח, ובדרך כלל מדובר על שכר מינימום. קשה לראות איך ייתכן תחרות שתשנה משהו במערך הזה. אפשר להוריד את מספר שעות ההשגחה, אך זה בהכרח יפגע ברמת הכשרות. מנגד, אם אני מבין נכון את כוונת מציעי הרפורמה, הרי שעצם קיומם של תאגידים שונים הפועלים על פי הנחיות שונות במקצת יאפשר לבעלי העסקים לבחור את רמת הכשרות שהוא מעונין בו, וישלם עליו בהתאם. הצרכנים יצטרכו להחליט אם הבחירה של בעלי העסקים מתאימה לדרישות שלהם. 

עוד טוענים שהרפורמה תגרום לכך שיהיו בעלי עסקים שפשוט לא יוכלו לקבל כשרות. בניגוד למציאות היום שבו כשרות זה שירות שמעניקה הרשות המקומית לבעלי העסקים בתחומה, הרי שעם הפרטת המערכת יהיו בעלי עסקים במקומות קצת נידחים שזה לא יהיה כלכלי לתאגידי הכשרות להעניק להם כשרות. גם טענה זו מסתברת בעיני, אבל ייתכן ונופתע ויהיו תאגידים שימצאו פתרונות חדשים (על ידי שימוש במצלמות וכד') גם לעסקים כאלה.

מכאן אנו מגיעים לצרכנים. יש הנחה ברפורמה שבסופו של דבר הציבור הוא זה שבאמת יצטרך להחליט את מי הוא רוצה לראות קובע בתחום הכשרות. אם הציבור יצביע ברגליו ויבהיר לבעלי העסקים שהוא מעוניין בכשרות של הרב פלוני, ושהוא אינו סומך על כשרות של הרב אלמוני, הרי שתאגיד הכשרות של הרב אלמוני כנראה לא יצליח יותר מדי. מנגד, אם הציבור יגלה אדישות לענין, יהיה יותר קל לשרלטנים להיכנס לתחום הכשרות מצד אחד, ומאידך המחמירים מאד יצליחו ביתר קלות להרחיב את גבולם. 

עוד צריך לציין שרפורמת הכשרות כוללת בתוכה סעיף המגדיר את הרבנות הראשית כרגולטור בעל הסמכות לפקח על תאגידי הכשרות, שהם עומדים בכללים שהם הצהירו עליהם. עד כמה שאני ראיתי, לעת עתה לא מוגדר כיצד הפיקוח הזה אמור להתקיים ואילו תקנים יעמדו לרשות הרבנות הראשית כדי לעשות זאת. אמנם הצדק בנקודה זאת עם הטוענים כנגד הרפורמה, אך לתחושתי האישית הסעיף הזה אינו כה קריטי. בסופו של דבר הפרטת המערכת פירושה שמערכת הכשרות בארץ תפעל באותם אופנים בהם פועלת מערכת כשרות בריכוזים יהודיים גדולים בחו"ל. שם אין רגולטור המפקח על המערכת, והמערכת מצליחה לתפקד. אם בסופו של דבר הרבנות הראשית כן תוכל לפקח - מה טוב, אם לא - לענ"ד לא על זה יקום ויפול הענין.

למי שרוצה להרחיב בנושא, אני מצרף כאן שלושה סרטוני יוטיוב העוסקים בביקורת על הרפורמה (ומן הסתם יש עוד הרבה כאלה ברשת) - הרב יצחק דביר (כושרות), הרב מיכה הלוי (רב העיר פתח תקוה), והרב יצחק לוי (רב העיר נשר):