"אשרי העם יודעי תרועה"
מצד אחד – שבירה: "ורעו את ארץ אשור בחרב" (מיכה ה) – המילה "ורעו" = "וירצצו" (רש"י).
אך מצאנו גם הבנה אחרת "תרועה" מלשון רעות. כמו בפסוק "ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו".
קול השופר יש בו בכדי לשבר את הלב, כדברי הרמב"ם (רמב"ם הלכות תשובה פרק ג):
אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב רמז יש בו כלומר עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם
אבל יש בו גם צד אחר – דווקא בחינת הקשר שלנו לאבינו שבשמים, ע"י החיפוש במעשינו, יש בו כדי לקרב אותנו ולגבש אצלנו מערכת יחסים שלמה יותר ובוגרת יותר בינינו לקב"ה.
אני חושב שאפשר לומר שמערכות יחסים נבנות לא פעם בזכות ההצלחה להתגבר על משברים בדרך. התרועה יש בה שבר, אך יש בה בשורה: אינך עומד לבד בניסיון להתגבר על המשבר!
ואולי שני הפנים הללו של המילה "תרועה" מסבירים את כוונת דברי ר' יאשיה:
"אשרי העם יודעי תרועה", אמר רבי יאשיה, וכי אין אומות העולם יודעים להריע? כמה קרנות יש להם, כמה חצוצרות יש להם?! אלא, "העם יודעי תרועה", אלו ישראל, שהם יודעים ומכירים לרצות את בוראם בתרועה. והוא עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים, ומתמלא ברחמים על עמו ישראל.
אומות העולם אולי יודעים להריע, אך אין הם חשים את הקשר שבין תרועת השבר, לבין תרועת הרעות. את זה יודע "העם יודעי תרועה".
"היום הרת עולם" – ביום זה נברא אדם הראשון: "וַיִּבְרָא אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים בָּרָא אֹתוֹ"
הקב"ה נופח באפיו של אדם, יציר העפר, ומחיה אותו: "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה:"
סימן החיים הראשוני שלנו, כבני אדם, זה הבכי – כך אנחנו נרגעים בשעת לידה ויודעים שיש בנולד רוח חיים.
אני חושב שזה לפחות סמלי שהמצוה המרכזית ביום הזה, בראש השנה, היא לנפוח בחפץ דומם, בשופר, וכך לגרום לו להראות סימני חיים ולהתחיל לבכות.
מה המשמעות של זה?
אנחנו כולנו נבראנו בצלם אלוהים – יש לנו כח לתת חיים, להחיות עצמות יבשות.
כשנשמע את השופר המיבב נזכור זאת.