ספירת העומר - טעם המצווה

פעמיים התורה מצווה אותנו על מצוות ספירת העומר:

ויקרא פרק כג
(טו) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה:
(טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה':

דברים פרק טז
(ט) שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת:

מה טעמה של מצווה זו?

הרמב"ם בחלק ג' של מורה נבוכים מציע שהמצווה קשורה לחג השבועות שהוא זמן מתן תורתנו (ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק מג):

ושבועות, הוא יום מתן תורה, ולהגדיל היום ההוא נמנו הימים מן המועד הראשון אליו, כמי שממתין בו הנאמן שבאוהביו ושהוא מונה יום וגם השעות, וזאת היא סבת ספירת העומר מיום צאתנו ממצרים עד יום מתן תורה, שהוא היה הכונה והתכלית ביציאתם באמרו ואביא אתכם אלי, ולא היה המראה הגדול ההוא אלא יום אחד, כן זכרונו בכל שנה יום אחד, אבל אכילת מצה אילו היה יום אחד לא היינו מרגישים בו ולא היה מתבאר ענינו, כי הרבה פעמים יאכל האדם מין אחד מן המאכלים שני ימים או שלשה, ואמנם יתבאר ענינו ויתפרסם בהתמיד אכילתו היקף שלם.

 דברים דומים מופיעים ב"שורש המצווה" בספר החינוך (מצוה שו):

משרשי המצוה על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ וישראל, וכמו שכתוב [ירמיהו ל"ג, כ"ה] אם לא בריתי יומם ולילה וגו'. והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה, וכמו שאמר השם למשה [שמות ג', י"ב] וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה, ופירוש הפסוק כלומר, הוציאך אותם ממצרים יהיה לך אות שתעבדון את האלהים על ההר הזה, כלומר שתקבלו התורה שהיא העיקר הגדול שבשביל זה הם נגאלים והיא תכלית הטובה שלהם. וענין גדול הוא להם, יותר מן החירות מעבדות, ולכן יעשה השם למשה אות צאתם מעבדות לקבלת התורה, כי הטפל עושין אות לעולם אל העיקר.

אך יש להודות כי בפשט הפסוקים טעם זה קשה. התורה לא מציינת כלל את חג השבועות כזמן מתן תורתנו, אלא כחג הקציר. זאת ועוד, כשהתורה מזכירה את ספירת העומר זה בהקשר חקלאי ולא בהקשר של חירות או קבלת התורה.

ראשונים אחרים אכן ציינו טעמים אחרים למצוות ספירת העומר. נסקור חלק מהם.

רמב"ן רואה בספירת העומר דרך בה התורה תוחמת יחד שני ארועים חקלאיים רבי משמעות, שיש להם גם משמעות דתית חשובה, קציר השעורים (עם מנחת העומר) וקציר החטים (עם מנחת הביכורים) (רמב"ן ויקרא פרשת אמור פרק כג פסוק טו):

והנה טעם הפרשה, שיתחיל לספור בתחילת קציר שעורים ויביא ראשית קצירו כרמל מנחה לשם ויקריב עליו קרבן, וישלים מספרו בתחילת קציר חטים כעלות גדיש בעתו, ויביא ממנו סולת חטים מנחה לשם ויביא קרבן עליו.

חזקוני רואה בספירת העומר תזכורת שנתית למנין השנים לשמיטה ויובל (חזקוני ויקרא פרשת אמור פרק כג פסוק טו), בהם קציר השעורים וקציר החטים אינו מתקיים:

ע"י ששבעה שבועות אלו בין שני ראשי זמנים של קציר שעורים ושל קציר חטים שמצות שמיטה נוהגת בהם והם שעליהם אמר ירמיה שבועות חוקות קציר ישמור לנו ופרש"י שבעה שבועות שחקק לנו בהם שני חוקות קציר חק העומר ושתי הלחם ישמור לנו שיהא הקציר בזמנו לפיכך דבר גדול תלוי במנינם כדי להיותו דוגמא וזכרון, כשם שאנו מונין יומי ושבועי ולאחר השבת השביעית אנו מקדשים את יום החמישים, כך אנו צריכים לעשות בשמטה ויובל. וכל עצמן של תוכחות שבספר זה לא נאמרו אלא על השמטת השמיטין, שהרי יש בהם מ"ט מיני פורעניות כנגד ארבעים ותשע שנים שביובל אם מבטלים בהם שמיטין.

רבי יצחק קארו סבור שספירת העומר מודא שהאדם לא ישכח לעלות לרגל לחג הקציר, הגם שעסוק בטרדות הקציר (תולדות יצחק ויקרא פרשת אמור פרק כג פסוק טו):

הטעם שצוה הקדוש ברוך הוא לספור את העומר, מפני שכל איש ישראל היה עסוק בקציר שלו, וכל אחר בגרנו מפוזרים וישכחו עלייתם לרגל.

רבי יצחק אברבנאל רואה בספירת העומר תזכורת לאדם על ימי חייו החולפים ביעף (אברבנאל ויקרא פרק כג):

צוה שיקריב עומר השעורים המורים כפי השם על הנשארים מימי האדם וחייו אשר בשערה ישופנו וכדי שלא יבטח על תהו לחשוב כי עוד רבות בשנים יחיה צוה וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה. לרמוז שיתנו לבם ויספרו את עצמם וימי חייהם הנשארים אחרי שביתת עשרה שנים הראשונים ועשרה האחרונים. והענין שיספרו כל הימים שאפשר שיחיה עוד שהם עד ממחרת השבת השביעית שהוא מספר החמשים יום לרמוז שימי האדם מלבד עשרה שנים הראשונים ועשרה האחרונים הן בין רב למעט חמשים שנה ומה טוב אמרו וספרתם לכם כי בהיותם מונין כן יהיו מונין ומשערים מספר ימי חייהם האפשרי להיות כפי טבע בני אדם על הרוב. והזהירם שבסוף הימים ההם יקריבו מנחה חדשה לה' לרמוז שבסוף החמשים שנה ההם מהספירה להיותם קרובים לימי הפקדה וימי השלום ראוי שיקריבו מנחה חדשה בהנהגת עצמו לא כימים הראשונים שהיו להוטים אחר יצרם אבל בדרך אחר חדש ללכת אחרי ה'. וכמו שאמרו ושוב יום אחד לפני מיתתך.

מצוות אכילת מצה - שתי אכילות בליל הסדר

נחלקו הרא"ש ורש"י (ראו הגדת מסורת הרב עמ' 139) באיזה כזית מצה מקיימים את מצוות אכילת מצה:

לפי רש"י עיקר המצווה היא לאכול את כזית המצה של האפיקומן, כמו המצה הנאכלת עם הפסח (רש"י מסכת פסחים דף קיט עמוד ב):

אין מפטירין אחר מצה אפיקומן - שצריך לאכול מצה בגמר הסעודה זכר למצה הנאכלת עם הפסח, וזו היא מצה הבצועה שאנו אוכלין באחרונה לשם חובת מצה אותה שלאחר אכילה, ועל כרחינו אנו מברכין על אכילת מצה בראשונה, (הואיל ובאה) [אף על פי שאינה באה] לשם חובה, כדאמר רב חסדא לעיל /ערבי פסחים/ (קטו, א) גבי מרור דלאחר שמילא כריסו הימנו היאך חוזר ומברך עליו, הכי נמי גבי מצה, הלכך תרוייהו מברך ברישא, והדר אכיל מצה באחרונה בלא ברכה, אבל לא מרור דלאו חובה הוא.

לפי הרא"ש עיקר המצווה היא המצה הראשונה (של מוציא מצה), ומצת האפיקומן היא רק זכר לפסח (רא"ש מסכת פסחים פרק י סימן לד):

ולפי זה היה נראה שצריך לאכול עמה מרור וחרוסת כיון שהיא זכר מצה הנאכלת עם הפסח בכריכה ועליהן היה ראוי לברך [על] אכילת מצה אלא שכבר מילא כריסו ממנה וא"כ צריך לעשות כמו בזמן המקדש שהיו אוכלין הכל ביחד הלל וסיעתו ואף לרבנן מצוה לאוכלו ביחד אמנם תמיהני למה עושין כריכה בתחילה יספיק בכריכה אחרונה זכר למקדש הלכך נראה לי דאותה מצה אינה לשם חובה אלא אוכלין אותה זכר לפסח שהיה נאכל על השובע באחרונה ולפי שהוא זכר לפסח יש ליתן לה דין הפסח שלא לאכול אחריה. וא"צ עמה מרור וחרוסת.

הרמב"ם בפרק ח – מצד אחד לא כתב שאוכלים את מצת האפיקומן עם חרוסת (ולכן כנראה רק "זכר" כפי שכתב הרא"ש), ומצד שני הביא בהלכות אכילת מצה שצריך שישאר טעמו בפה (שנראה מזה שקיום מצוות אכילת מצה היא באכילת האפיקומן כדברי רש"י).

הרמב"ם בפרק ו כותב שמצוות אכילת מצה היא מצוה בפני עצמה ואינה קשורה למצווה לאכול קרבן פסח (רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ו):

מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמשה עשר שנאמר +שמות י"ב+ בערב תאכלו מצות, בכל מקום ובכל זמן, ולא תלה אכילה זו בקרבן הפסח אלא זו מצוה בפני עצמה ומצותה כל הלילה, אבל בשאר הרגל אכילת מצה רשות רצה אוכל מצה רצה אוכל אורז או דוחן או קליות או פירות, אבל בליל חמשה עשר בלבד חובה ומשאכל כזית יצא ידי חובתו.

את דבריו אלה הוא מסביר יותר בספר המצוות (מצוות עשה נו) – שיש מצווה אחת לאכול קרבן פסח עם מצה ומרור ומצווה שניה לאכול מצה בליל הסדר:

והמצוה הנ"ו היא שצונו לאכול כבש הפסח ליל חמשה עשר מניסן בתנאיו הנזכרים והוא שיהיה צלי ושייאכל בבית אחד ושייאכל עם מצה ומרור והוא אמרו ית' (בא יב) ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו. ואולי יקשה עלי מקשה ויאמר למה תמנה אכילת פסח מצה ומרור מצוה אחת ולא תמנה אותם שלש מצות ושתהיה אכילת מצה מצוה ואכילת מרור מצוה ואכילת פסח מצוה, אשיבנו אמנם היות אכילת מצה מצוה בפני עצמה הוא אמת כמו שנבאר (ע' קנח) וכן אכילת הפסח מצוה בפני עצמה אמת כמו שזכרנו אבל המרור הוא נגרר לאכילת הפסח ואינו נמנה מצוה בפני עצמה.

הנצי"ב (בהקדמתו להגדה) מסביר שלדעת הרמב"ם אמנם יוצאים ידי חובת אכילת מצה בכזית הראשון, אך המצווה נמשכת עד לסיום אכילת המצה של האפיקומן:

דאף על גב שיוצאים בכזית ראשון מכל מקום כל זמן שאוכלים הרי זו מצוה... ומזה הטעם התקינו חז"ל להפסיק באמצע ההלל, אף על גב דבכל זמן שגומרים הלל אסור להפסיקו היינו כדי ללמדנו דגם עיקר אכילה הוא מצוה, ועלינו להודות לה' על זה גם כן.

יוצא אם כן שמחלוקת הרא"ש ורש"י איזה מצה היא העיקרית, היא למעשה נטועה בתובנה שיש שתי אכילות עיקריות בלילה זה: בתחילתו מצה ובסופו פסח, וכשאין פסח הרי שמצה במקום הפסח. הם חולקים בשאלה: מהי האכילה העיקרית – האכילה הראשונה או האכילה האחרונה? או במילים אחרות, אכילת המצה או אכילת הפסח?

אך נראה שיש משמעות עמוקה יותר לשתי האכילות הללו.

התורה מספרת על שני סוגי מצה שאכלו בני ישראל ביציאתם ממצרים: מצה שנאכלה בליל הסדר, ומצה שלקחו אתם ביציאתם ממצרים. שם, בפסח מצרים, האכילות היו הפוכות: האכילה הראשונה, זו שהיתה בבתים במצרים, היתה של הפסח "צלי אש ומצות על מרורים", ואילו האכילה השניה, ביציאתם ממצרים, היתה של מצה בלבד (שמות פרק יב):

(ח) וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ:

(לד) וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם:

(לט) וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם:

לזכר המאורעות ההן יש בידינו שני חגים (להרחבה בנושא זה ראו: זכור ושמור, הר"י בן-נון, "פסח, חג המצות והאביב"):

א. חג הפסח – המתחיל בצהרי יום י"ד בניסן עד לחצות ליל ט"ו בניסן, ומתמקד בקרבן הפסח.

ב. חג המצות – המתחיל בליל ט"ו בניסן ונמשך שבעה ימים, ומתמקד באיסור על אכילת חמץ ובהחלפתו באכילת מצה.

בליל הסדר, ליל ט"ו בניסן, מתאחדים שני החגים לזמן אחד. ועם זאת, ניתן להבחין בין מצוות האכילה בשני החגים השונים:

אכילת המצה בברכת המוציא נראית כשייכת לחג המצות. ואילו אכילת המצה עם הפסח והמרור (מה שאנו קוראים אפיקומן) הרי היא שייכת לחג הפסח. אמנם, זה סדר הפוך ממה שארע בפסח מצרים, אך זה משום שבפסח מצרים היתה חלוקה ברורה בין הפסח, שהיה במצרים, לבין המצות (שלזכרם חוגגים את חג המצות), שהיו כשיצאו ממצרים.

בהמשך נראה את המשמעות של החלוקה שהצענו, אך ראשית נראה כיצד שיטות הראשונים שהבאנו לעיל מסתדרים איתה.

לדעת הרא"ש, כיום שאין פסח הרי שנשאר רק חג המצות, ולכן חיוב אכילת המצה היא של חג המצות, ואכילת המצה במקום הפסח הינה רק זכר לחג הפסח.

לדעת רש"י, המצוה המיוחדת של ליל ט"ו הרי היא אכילת הפסח, וגם כשאין פסח הרי שיש לציין את חג הפסח באופן שונה – חיוב אכילת מצה.

לפי הרמב"ם יש הרי שתי מצוות: מצוה לאכול מצה בפני עצמה – מחג המצות, ומצוה לאכול פסח, מצה ומרור – מחג הפסח, שבהיעדר פסח מקיימים רק עם מצה.

לשם הסברת המשמעות של שתי האכילות, נביא מדבריו של הרב יואל בן-נון.

עמ' 83:

לדורות, אם כן, הפסח בא לזכור את ההצלה הפלאית משעבוד מצרים. הקרבן, הסעודה וההגדה – כולם יחד מכוונים לזיכרון הצלה פלאית זו בחצי הלילה.

עמ' 87:

עיקר עניינו של החג הוא האזהרה החמורה מפני האשליה של גאולה שלמה בבת אחת, כאילו החמץ של חג השבועות הוא בהישג יד, מיד אחרי הפסח. דווקא הציפייה לחמץ המידי, ציפייה טבעית לעם נגאל, היא הרקע לחומרת האיסור ולהרחקותיו, בכתוב ובהלכה לדורות. המצה הנאכלת בשבעת ימי חג המצות מבטאת את הגאולה האמתית על כל קשייה וחבליה, גאולה מתמשכת העשויה שלבים שלבים.

(אגב, יש להעיר שהנצי"ב מבאר באופן שונה את ההבדל בין משמעות הפסח למשמעות המצה. הפסח עניינו השגחה פרטית על כל אדם ואדם, והמצה עניינה גאולה מידית וחפוזה).

הרב הנזיר מעיר שאנחנו נותנים בליל הסדר שני טעמים למצה: "לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים", וזכר לגאולה "עד שנגלה עליהם... וגאלם [מיד]":

נראה שאלו אותם שני הטעמים שהביא הרב יואל בן נון: אכילת מצה כנגד זה שמתחילים את הגאולה ממצב שפל ומתקדמים לאורך תהליך הגאולה. ואכילה אחרת שהיא כנגד ההצלה הפלאית.

כנגדם שתי אכילות המצה בלילה הזה: האכילה הראשונה היא תחילת התהליך, אכילה המשויכת לחג המצות. והאכילה השניה, המשויכת לחג הפסח, כנגד הגאולה הפלאית והיא היא המכונה בלשוננו "צפון".

שתי האכילות מזכירים מעט את דבריו של ר' צדוק הכהן מלובלין בתחילת צדקת הצדיק על שתי התנועות של האדם המתחזק בעבודת ה':

ראשית כניסת האדם לעבודת ה' צריך להיות בחפזון, כמו שמצינו בפסח מצרים שהיה נאכל בחפזון ולא פסח דורות. מפני שההתחלה לנתק עצמו מכל תאות עולם הזה שהוא מקושר בהם, צריך לשמור הרגע שמתעורר בו רצון ה' ולחפוז על אותו רגע למהר לצאת מהם אולי יוכל. ואחר כך שוב ילך במתינות ולאט, כדין פסח דורות: